לדלג לתוכן

מייק ניקולס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מייק ניקולס
Mike Nichols
מייק ניקולס
מייק ניקולס
לידה 6 בנובמבר 1931
ברלין, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בנובמבר 2014 (בגיל 83)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Michael Igor Peschkowsky עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת שיקגו עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת פעילות 1955–2014 (כ־59 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג

פטרישה סקוט (1957–1960 (כ־3 שנים)) עריכת הנתון בוויקינתונים

  • Margot Callas (1963–1974 (כ־11 שנים)) עריכת הנתון בוויקינתונים
  • דיאן סויר (אפריל 1988 – 19 בנובמבר 2014 (כ־26 שנים)) עריכת הנתון בוויקינתונים
  • אנאבל דייוויס-גוף (1975–1986 (כ־11 שנים)) עריכת הנתון בוויקינתונים
ילדים דייזי ניקולס, מקס ניקולס, ג'ני ניקולס עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר ילדים 3 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מייק ניקולס ואיליין מיי, 1960

מייק ניקולסאנגלית: Mike Nichols‏; 6 בנובמבר 193119 בנובמבר 2014) היה במאי תיאטרון ובמאי קולנוע יהודי, שנולד בגרמניה והיגר לארצות הברית. ניקולס זכה בכל ארבעת פרסי הבידור האמריקני: האוסקר, האמי, הטוני וגראמי. ידוע בעיקר בזכות סרטיו "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" ו"הבוגר".

ניקולס נולד בשם איגור פֶּשְקוֹבְסְקי למשפחה יהודית בברלין בירת גרמניה. אביו פאבל פשקובסקי היה רופא במקצועו, וכשנאסר על יהודים בגרמניה לעבוד כרופאים, הבין דוקטור פשקובסקי את הסכנה והיגר לניו-יורק, שם הצליח לקבל עבודה במקצועו, עד שנוצרו התנאים להבאת שני בניו ואשתו ב-1939. אמו בריגיטה לנדאואר בתו של גוסטב לנדאואר היא ממשפחה יהודית מגרמניה וניקולס עצמו הוא בן דוד של אלברט איינשטיין.

בצעירותו קיבל ניקולס חיסון נגד שעלת, והתוצאה הייתה תגובה אלרגית שבעטיה נשר כל שער ראשו. הוא לא יכול היה לגדל שיער לכל שארית חייו וחבש פאה נכרית עד מותו. הוא גם סבל מאותו יום מהתמוטטויות עצבים ומספר פעמים התאשפז מרצון ומיוזמתו במחלקה פסיכיאטרית.

בשנות החמישים למד באוניברסיטת שיקגו והחל להגיש תוכנית רדיו של מוזיקת פולק. לאחר מכן חבר לשחקנית איליין מיי ויחד הם הופיעו כצמד קומי בטלוויזיה, בתיאטרון, ברדיו ואף הקליטו שלושה אלבומים מצליחים. מספר מערכונים שלהם תורגמו לעברית בידי דני רווה והוצגו בישראל על ידי רבקה מיכאלי וגדי יגיל ("בגידה", "מודיעין 14"), ועל ידי רבקה מיכאלי ויוסי בנאי ("אמא יהודיה").

ב-1961 נפרדו דרכיהם, וניקולס הפך משחקן לבמאי. הוא ביים בתיאטרון ארבע הצגות מצליחות מאת ניל סיימון: "יחפים בפארק" (1963), שהזניק את הקריירה של רוברט רדפורד, "הזוג המוזר" (1965), "האסיר מהשדרה השנייה" (1971) ו"מלון פלזה", בו כיכבה מורין סטייפלטון. על ארבעתן קיבל ניקולס את פרס הטוני על הבימוי, אולם לא זכה לביים את העיבוד הקולנועי לאף אחת מההצגות הללו. רק שנים אחר כך, ב-1988 ביים את "טירונות", על פי המחזה של ניל סיימון. במשך חמשת העשורים האחרונים ביים ניקולס עשרות הצגות תיאטרון, שזיכו אותו בשבעה פרסי טוני: חמש פעמים כבמאי מחזות, פעם אחת כמפיק ופעם אחת כבמאי מחזמר, וכך היה לאחד הבמאים הבודדים שזכו בפרס הטוני על בימוי מחזה ועל בימוי מחזמר.

סרטו הראשון כבמאי קולנוע היה הדרמה עטורת השבחים "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" (1966), עיבוד למחזהו הנודע של אדוארד אלבי. הסרט היה להצלחה קופתית מרשימה וזכה בחמישה פרסי אוסקר (מתוך 13 מועמדויות). שנה אחר כך זכה באוסקר, כבמאי הטוב ביותר, על סרט הפולחן "הבוגר", שהפך את דסטין הופמן לכוכב גדול. ניקולס ביים גם את "מלכוד 22" (1970) על פי ספרו של ג'וזף הלר, "כלוב הציפורים" (1996) ו"קרוב יותר". גם בקולנוע הפגין ניקולס רב-גוניות כשביים דרמות מצליחות כ"סילקווד" ו"בנוגע להנרי" לצד קומדיות כ"צביטה בלב" ו"גלויות מהחיים" ואף סרטי מדע בדיוני ופנטזיה כ"זאב" ו"מאיזה כוכב אתה?". את השחקנים האהובים עליו - ג'ק ניקולסון, מריל סטריפ, האריסון פורד ואמה תומפסון - הירבה ללהק לסרטיו. בנוסף, 16 שחקנים שונים אותם ביים ניקולס בסרטיו קיבלו מועמדות לפרס האוסקר.

בשנות האלפיים התמקד בבימוי מחזות לקולנוע. הוא ביים שתי יצירות לטלוויזיה: "שנינות", עם אמה תומפסון, אשר זכתה בשלושה פרסי אמי, כולל על הבימוי, ושנתיים אחר כך ביים את המיני-סדרה עטורת השבחים "מלאכים באמריקה", בת שישה פרקים, אשר זכתה בלא פחות מ-11 פרסי אמי (המספר הגבוה ביותר של זכיות למיני-סדרה או סרט טלוויזיה בודד בתולדות האמי), ומתוכם ניקולס זכה בשניים: כבמאי וכמפיק. ב-2004 ביים את סרט הקולנוע "קרוב יותר", עיבוד למחזה זוכה פרס הטוני של פטריק מארבר, שהביא לנטלי פורטמן ולקלייב אוון מועמדות ראשונה לפרס האוסקר. בשנת 2010 זכה בפרס על מפעל חיים מטעם מכון הסרטים האמריקני.[1]

ניקולס התחתן ארבע פעמים (אשתו האחרונה הייתה דיאן סויר לה נישא ב-1988). הוא אבא לשלושה ילדים. בנו מקס ניקולס התחתן עם רייצ'ל ניקולס בטקס יהודי שנערך בוונציה.

זכיות בפרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

5 מועמדויות, זכייה אחת:

6 מועמדויות, 4 זכיות:

13 מועמדויות: 9 כבמאי מחזה, 2 כבמאי מחזמר, 2 כמפיק - 7 זכיות:

זכייה אחת:

  • זכה יחד עם איליין מיי בקטגוריית "ההופעה הקומית הטובה ביותר" - 1961.

סרטיו כבמאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מייק ניקולס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
1966: פרד זינמן (אדם לכל עת)
פרס גילדת הבמאים של אמריקה – במאי בסרט קולנוע
1967: מייק ניקולס (הבוגר)
הבא:
1968: אנתוני הארווי (אריה בחורף)