תקרית האוויר הישראלית-בריטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארון הטייס הבריטי מובא לקבורה בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה, ינואר 1949

תקרית האוויר הישראלית-בריטית התרחשה ב-7 בינואר 1949 ובמהלכה הופלו על ידי כוחות צה"ל חמישה מטוסי קרב של חיל האוויר המלכותי שחדרו לשטח ישראל, ככל הנראה מבלי שהישראלים ידעו את זהותם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בדצמבר 1948 פתח צה"ל במתקפה רחבת היקף כנגד הצבא המצרי בנגב המערבי שנקראה מבצע חורב. מטרת המבצע הייתה למגר את הצבא המצרי ולגרשו מתחומי ישראל.

המבצע נחלק לשני שלבים, בשלב הראשון ניתוק הזרוע המזרחית של הצבא המצרי ממצרים ובשלב השני ניתוק הזרוע המערבית.

השלב הראשון של מבצע חורב הסתיים בהצלחה לאחר שחטיבת הנגב כבשה את אזור אשלים ואת אזור שבטה ולמעשה ניתקה את הזרוע המזרחית של הצבא המצרי.

השלב השני של מבצע חורב כלל כניסה לתוך סיני כיבוש אזור אבו עגילה ומשם תנועה לכיוון אל עריש במטרה לנתק את הזרוע המערבית של הצבא המצרי. ואכן בשעות הצהריים של ה-28 בדצמבר חצתה חטיבת הנגב את הגבול הבינלאומי לתוך סיני, כשהיא מתוגברת בגדוד 82 מחטיבה 8 ובסוללת מרגמות 120 מ"מ. לאחר קרב קצר כבש הכח את מתחם אום כתף, הכח המשיך לאבו עגילה וכבש אותה ללא קרב. משם התפצלה החטיבה לשני כוחות שפשטו על שדות התעופה בביר חמה ובאל עריש. הכח שפשט על שדה התעופה בביר חמה התגלה בטרם זמן, נתקל באש עזה וחזר לאבו עגילה. הפשיטה על שדה התעופה באל עריש הוטלה על גדוד 82 בסיוע ארטילרי. הגדוד נתקל בגדוד מצרי מחופר בביר לחפן. הוא כבש את ביר לחפן ואת שדה התעופה שלידו. למחרת חזר לאבו עגילה, כשהוא גורר מטוס קרב מדגם ספיטפייר, כשלל.

בשלב זה של המבצע כשכוחות צה"ל נמצאים בתוך סיני החל לחץ בינלאומי כבד על ישראל לסגת חזרה לקו הגבול. בריטניה שהחזיקה יותר מ-10,000 חיילים באזור תעלת סואץ במסגרת האמנה האנגלו-מצרית מ-1936 אף איימה כי תיחלץ להגנתה של מצרים כפי שהתחייבה לעשות בהסכם, אם זו האחרונה תותקף. הבריטים החלו לבצע טיסות סיור מעל כוחות צה"ל כדי להרתיע אותם מלהתקדם לתוך סיני ולוודא שהם נסוגים חזרה לקו הגבול.

התקרית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 בינואר החליט מפקד מרכז המבצעים האווירי במזרח ובים התיכון של חיל האוויר המלכותי, מרשל האוויר סר ויליאם דיקסון, להמשיך לעקוב אחר המצב בחזית בין ישראל למצרים לאחר שקיבל פקודות ברוח זו ממפקד חיל האוויר המלכותי. לפי פקודתו של דיקסון יצאו שני מטוסי מוסקיטו מטייסת 13 מלווים בארבעה מטוסי ספיטפייר מטייסת 208 למשימת סיור ואיסוף מודיעין מעל קו הגבול. כשחזרו המטוסים הם דיווחו כי הבחינו בכוחות צה"ל גוררים מטוס של חיל האוויר המצרי על כביש עוג'ה-רפיח לכיוון ישראל. מפקד טייסת 208 החליט להוציא למחרת סיור נוסף לאותו אזור.

ב-7 בינואר בשעה 11:15 המריאו משדה התעופה פאיד ארבעה מטוסי ספיטפייר מטייסת 208 של חיל האוויר המלכותי ופנו לכיוון אזור עוג'ה-רפיח בצפון מזרח סיני. צמד המטוסים הראשון הורכב ממוביל המבנה קצין האוויר ג'ף קופר יחד עם מספר 2 שלו הטייס פרנק קלוז והצמד השני הורכב מקצין האוויר טים מקאלאו יחד עם מספר 2 שלו הטייס רון סיירס. בתדריך נאמר לטייסים כי באופן רשמי אין לחצות את הגבול לישראל אך אם הם יעשו זאת "בטעות", עקב קשיי הניווט במדבר, המידע שהם יאספו יתקבל בברכה. כשהגיע המבנה לאבו עגילה התפצלו שני הצמדים, קופר וקלוז הנמיכו לגובה של 500 רגל ומקאלאו וסיירס חיפו עליהם מלמעלה מגובה של 1,500 רגל. תוך כדי החיפושים אחר מטוס הספיטפייר המצרי שנלקח שלל, חצו המטוסים את קו הגבול ושהו מעל שטח ישראל זמן מה, ולאחר מכן שבו המטוסים לכיוון אזור רפיח, שהייתה בתוך הטריטוריה שכבש הצבא המצרי. הבריטים לא ידעו כי רבע שעה מוקדם יותר תקפו חמישה מטוסי ספיטפייר מטייסת 2 של חיל האוויר המלכותי המצרי טור ישראלי משוריין באותו אזור ופגעו בשלוש משאיות. הבריטים שהבחינו בעשן שעלה מהרכבים הפגועים, הסתקרנו והחליטו לבחון את האירוע, קופר וקלוז הנמיכו מתחת לגובה של 500 רגל על מנת לצלם את האזור בעוד הצמד השני המשיך לחפות עליהם מגובה של 1,500 רגל. חיילי צה"ל ששמעו את רעש המטוסים הקרבים וחששו מתקיפה נוספת פתחו באש מקלעים ופגעו במטוסיהם של קופר וקלוז. מטוסו של קופר ספג פגיעות קלות בלבד והוא מיהר לעלות ולטפס לגובה, לקלוז שטס בגובה נמוך מאד כדי לצלם תמונות תקריב, לא היה אותו מזל; מטוסו נפגע קשות והחל לעלות באש. קלוז נאלץ לנטוש את המטוס אך בדרכו למטה הסתבכו רגליו במצנח והוא נחת על ראשו ושבר את הלסת. קופר הסתכל לאחור והבחין בקלוז נוטש וצונח כ-16 ק"מ בתוך הטריטוריה המצרית. בינתיים הנמיכו מקאלאו וסיירס והצטרפו לקופר בסריקות אחר קלוז.

שני מטוסי ספיטפייר מטייסת 101 של חיל האוויר הישראלי, שהבחינו בעשן המתנשא לאוויר, הגיעו לאזור לפני הפלתו של קלוז. המטוסים הוטסו על ידי שני מתנדבי חוץ לארץ: מוביל הצמד היה ג'ון מקאלרוי, טייס קנדי מנוסה שהפיל 13 מטוסי אויב במלחמת העולם השנייה ובן זוגו היה צ'אלמרס "סליק" גודלין טייס אמריקאי מנוסה שבמלחמת העולם השנייה טס במספר טייסות של חיל האוויר המלכותי, והיה טייס הניסוי של מטוס בל X-1 (לפני שהוחלף על ידי צ'אק ייגר, האדם הראשון ששבר את מחסום מהירות הקול בטיסה). מספר שנים מאוחר יותר תיאר מקאלרוי את האירוע כך:

"ב 20–25 דקות הראשונות של הטיסה לא היו אירועים חריגים. ואז, פתאום, אמרתי לסליק - הוא היה משמאלי - 'הבט על העשן שם משמאל על הקרקע' זה נראה במרחק של 12 עד 16 ק"מ. אנחנו היינו במרחק גדול של 64 עד 80 ק"מ דרומית לפלוג'ה. זה היה ממש על קו החזית והיו שם 3 עמודים של עשן - עשן שחור סמיך - עד לגובה של כ-1,000 רגל. אז אמרתי 'קדימה, נסתובב ונראה מה קורה שם'. וכשהתקרבנו, קראתי 'אלוהים', יכולנו לראות משאיות בוערות, יכולנו לראות שני רכבים קלים משוריינים ומספר ג'יפים. באותו זמן לא ראינו מטוסים. ואז ראיתי 4 ספיטפיירים צוללים ומרססים בירי. הם העלו 3 רכבים באש."

טייסי חיל האוויר הישראלי חשבו שהמטוסים הבריטים הם מטוסי חיל האוויר המצרי שתקפו את השיירה הישראלית. לדבריו של מקאלרוי:

"לא היו סימונים על הספיטפיירים. שניים מהם פנו לכיוון מזרח והיו שניים שנעלמו מטווח הראייה בצלילה. הם צללו ואיבדנו אותם, אז הזהרתי את סליק ועברנו מעל השיירה."

מקאלרוי עקב אחר הספיטפייר שהטיס סיירס ופתח באש, לפי מקאלרוי:

"סליק היה ממש צמוד לכנף המטוס שלי, הוא עבר לצד ימין ואני פניתי לכיוון דרום כדי לראות אם נוכל להשיג את המטוסים האחרים. סליק עבר לצד שמאל שלי ובדיוק ברגע שעשה זאת צעקתי, 'יש מטוס אויב בשעה 12, ממש לפנינו!' הם טסו כ-3,000 רגל נמוך מאיתנו, אז הפנינו את החרטום למטה וסליק עבר לשמאל והחל לירות. היינו ממש מעליהם. הם משכו למעלה ממש מולנו ופגעתי באחד, אני מנחש ממרחק של כ-200 יארד וראיתי פיצוצים רבים מסביב למנוע ולתא הטייס - הורדתי מספר חלקים מהכנפיים שלו. הם בדיוק יצאו מהצלילה הזו, הם בכלל לא ראו אותנו, הם בכלל לא ידעו שאנחנו באזור. ניתקתי מגע, הסתכלתי אל סליק, הוא נעלם אבל ראיתי מטוס נופל מצד שמאל שלי, הוא עלה באש ויצא ממנו עשן, הוא צלל בצורה תלולה שמאלה."

סיירס נהרג כנראה מיד, מטוסו נכנס במהירות לצלילה והתרסק כ-4.5 ק"מ מערבית למקום בו התרסק מטוסו של קלוז. מקאלרוי הפנה את תשומת לבו למטוסו של מקאלאו, נכנס מאחוריו והחל לירות:

"הבטתי מסביב בזריזות, מאחור ומלמעלה, לא היה מאחוריי כלום והבטתי הצידה וראיתי בערך בשעה 2 שלי מטוס קרוב אלי - ממש מימין לי ומעט למטה. הבטתי וראיתי שזה לא אחד משלנו לפי הסימונים, למטוסים שלנו צוירו פסים אדומים ולבנים גדולים על הזנב. חיפשתי אחר סימוני הזנב הלבנים והאדומים של המטוסים שלנו, הם כולם סומנו אותו דבר והם נראו ממרחק של קילומטרים רבים. זה לא היה אחד משלנו אז שמתי עליו את הכוונות שלי, זה היה ממרחק של כ-400 יארד והתחלתי לירות. פגעתי בכל חלקי המטוס, ממש מתחת לגוף המטוס ובמנוע, ולא חיכיתי, פשוט ניתקתי מגע. פגעתי בו בצרור יריות טוב, כנראה במשך 3 או 4 שניות, שזה צרור די ארוך ומשולב היטב עם התותח ומקלע ה-0.5. ניתקתי מגע, הסתכלתי מסביב, אך לא יכולתי לראות את סליק."

מקאלאו הספיק לשמוע את קופר אומר לו ברדיו שיש לו מטוס על הזנב ואז מטוסו נפגע מקליעים במכל הדלק ובמנוע, מקאלאו נאלץ לנטוש את המטוס והוא נחת כ-8 עד 9.5 ק"מ מערבית למטוסו המרוסק של קלוז.

בזמן שמקאלרוי יירט את סיירס ומקאלאו, תקף גודלין את המטוס האחרון שהוטס על ידי קופר. גודלין תיאר זאת מאוחר יותר:

"היה פיצוץ גדול מהמטרה של ג'ון והטרף שלי הגביר מהירות כשאני רודף אחריו. יצאנו מתוך אובך חולי בגובה של 10,000 רגל, אך לא יכולתי להתקרב לספיטפייר 18 מכיוון שהמנוע של הספיטפייר 9 שלי היה חלש יותר. בגובה של כ-16,000 רגל הספיטפייר 18 התהפך וצלל חזרה כלפי בזווית בלתי אפשרית, כשמקלעיו יורים ועשן צינור הפליטה יוצא מתחת לשתי כנפיו. פניתי מיד להתעמת עם יריבי בקרב אוויר מסורתי. יכולת התמרון של הספיטפייר 9 הוכחה כטובה יותר והצלחתי להגיע לעמדת ירי אידאלית. זיהיתי פגיעות במכסה המנוע של היריב ממש לפני שהוא התהפך ונחלץ כ-16 ק"מ דרומית לאל עריש. זיהיתי את סמל חיל האוויר המלכותי רק לאחר שהספיטפייר 18 ירה עליי, כשפנינו להלחם זה בזה ולא הייתה לי אלטרנטיבה אחרת מלהשיב מלחמה כדי להציל את עצמי"

שרידיו של סיירס חולצו מאוחר יותר על ידי חיילים מצרים ונקברו במדבר, קרוב לשרידי מטוסו. קופר צנח בשלום לאחר שנפצע קלות ברגלו במהלך הקרב האווירי, הוא נאסף על ידי בדואים לאחר הליכה קצרה במדבר והועבר לעמדת גבול שאוישה על ידי חיילים מצרים, הם לקחו אותו על גבי גמלים לאל עריש שם מסרו אותו לצבא המצרי שטיפל בפצעיו ושלח אותו ברכבת חולים לאיסמעיליה ובחזרה לבסיסו. מקאלאו וקלוז נתפסו על ידי חיילי צה"ל ונלקחו לחקירה בתל אביב.

מקאלרוי וגודלין חזרו לבסיס חיל-האוויר בחצור, ביצעו גלגול ניצחון מעל המסלול ונחתו. לאחר הנחיתה אמר גודלין למקאלרוי שהמטוסים שהם הפילו היו בריטיים, מקאלרוי השיב לו:

"הו לא, אתה משוגע. הבריטים לא היו נמצאים שם, זה בתוך הגבול שלנו. היכן שהשיירה עלתה באש... היכן שהמטוסים ריססו, זה היה בתוך השטח הישראלי... הייתי אומר, בערך 4–6 ק"מ לפני קו הגבול הישראלי. וזה הדבר הראשון שידעתי הם אפילו היו בכיוון הזה. לא הבחנתי בשום סימון עליהם. ידעתי שהם לא משלנו וזה כל מה שהייתי צריך."

התקרית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבוששו המטוסים מלחזור לבסיסם בפאיד, הבינו הבריטים שקרה משהו חריג. מפקד הטייסת החליט להוציא מבנה נוסף של ספיטפיירים לחפש אחר המטוסים הנעדרים בליווי של מטוסי הוקר טמפסט מטייסות 6 ו-213. הטייסים תודרכו במהירות וצוותי הקרקע הכינו את המטוסים בזריזות. לבסוף המריאו בשעה 15:00 ארבעה מטוסי ספיטפייר מטייסת 208 בפיקודו של מפקד הטייסת, מורגן ולאחר שחברו למטוסי ההוקר טמפסט הם פנו לכיוון הגבול בחיפוש אחר המטוסים. הספיטפיירים הובילו את המבנה בגובה של 500 רגל, מאחוריהם היו שבעה מטוסי הוקר טמפסט מטייסת 213 בפיקודו של גרופ קפטן א. פ. אנדרסון, הקצין המפקד של כנף 324 בחיפוי בגובה בינוני של 6,000 רגל ובנוסף היו שמונה מטוסי הוקר טמפסט נוספים מטייסת 6 בפיקודו של מפקד הטייסת דניס קראולי-מילינג בחיפוי בגובה 10,000 רגל. כדי לאזן את מספר המטוסים הועבר הטייס דגלאס ליקוריש מטייסת 6 למבנה של טייסת 213. כשעברו ליד רפיח זיהה אנדרסון מבנה של מטוסים צולל כדי לתקוף את המבנה שלו ומיד הורה לשבור ימינה. כשניסו המטוסים של טייסת 213 להשיב אש הם גילו כי אינם יכולים לירות.

ארבעת המטוסים התוקפים היו ספיטפיירים של חיל האוויר הישראלי בפיקודו של עזר ויצמן. מספר 2 של ויצמן היה אלכס "סנדי" ג'ייקובס שנולד בארץ ישראל להורים בריטים ושירת במלחמת העולם השנייה בחיל האוויר המלכותי. שני הטייסים האחרים היו מתנדבים אמריקאים, ביל שרודר וסיזר דנגוט, שניהם שירתו בצי האמריקני במלחמת העולם השנייה. במהלך הצלילה תקף שרודר את אחד מההוקר טמפסטים של טייסת 213 אותו הטיס דייוויד טאטרספילד, טייס צעיר וחסר ניסיון. שרודר שהגיח מכיוון השמש התיישב על זנב המטוס הבריטי ופתח באש. טאטרספילד נהרג ככל הנראה מידית והמטוס התהפך וצלל בחדות מטה עד שהתרסק ועלה בלהבות.

מיד לאחר ששמע את אזהרתו של אנדרסון, הוביל מפקד טייסת 6, קראולי-מילינג, את המבנה שלו שחיפה מגבוה לתקיפת המטוסים הישראלים. הם פתחו באש על המטוסים, אך כשהם ניסו להשליך את מכלי הדלק הנתיקים כדי לשפר את יכולת התמרון שלהם הם גילו שצוותי הקרקע חיזקו את החיבורים יותר מדי ושאין באפשרותם להשליך את המכלים. בינתיים התפתח קרב המוני בין ארבעת מטוסי הספיטפייר הישראלים ל-14 מטוסי ההוקר טמפסט הבריטים הנותרים. ויצמן הצליח לפגוע בהוקר טמפסט של הטייס דגלאס ליקוריש אך לא השמיד אותו. פלייט לוטננט בריאן ספראג טייס מנוסה מטייסת 6 תיאר מאוחר יותר:

"המבנה שלי התנתק, במקום להסתובב ביחד איתי, השאירו אותי לבדי. כעבור דקה היה מטוס ישראלי על הזנב שלי. ניסיתי להשליך את המכלים שלי, אך הם לא התנתקו. הספיטפייר הופיע ממולי ונתתי לו 3 או 4 צרורות מהירים."

ארבעת מטוסי הספיטפייר של טייסת 208 נתקעו באמצע ההמולה וטייסיהם גילו במהרה שעמיתיהם במטוסי ההוקר טמפסט מתייחסים לכל מטוסי הספיטפייר כעוינים, עד שהוכח אחרת. רק המזל הציל את הבריטים ממספר רב של תקריות דו"צ עד שקריאה נרעשת ברדיו לפיה על כל המטוסים הבריטים לנענע את כנפיהם עזרה להם לזהות אחד את השני. הטייסים הישראלים שהבינו את המצב המסוכן שאליו נקלעו ניתקו מגע במהירות והביאו לסיום הקרב.

לאחר שנחת חזרה בחצור גילה ויצמן כי מטוסו ניזוק קלות ממקלעיו של ספראג, אך הנזק תוקן במהירות. מטוסי ההוקר טמפסט חזרו לבסיסם בדוורסואר, למרות הנזק לזנב המטוס, למדחף ולקורה הראשית הצליח ליקוריש להנחית את מטוסו בבטחה. מאוחר יותר התברר כי שני מטוסים נוספים מטייסת 213 ניזוקו בקרב. בשיחות עם הטייסים התברר גם כי רבים לא הבחינו בין המטוסים הישראלים לבריטים ואילו מספר אחרים זיהו את המטוסים הישראלים לפי הצבע על ההגאים.

לאחר התקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס הלוויה לטייס הבריטי ברמלה, ינואר 1949

כשהגיעו החדשות על אובדן ארבעת המטוסים הראשונים החלו הרוחות לסעור בקרב הטייסים הבריטים, כל מטוסי הספיטפייר וההוקר טמפסט הזמינים חומשו והוכנו לקרב עם מטוסי חיל האוויר הישראלי והבסיסים מהם המריאו. למרות הבקשות של הטייסות שהיו מעורבות בתקריות, סירב הפיקוד הבריטי לאשר כל פעולת תגמול. לפי מספר שמועות, הטייסים של טייסת 208 הוציאו לפועל את נקמתם מאוחר יותר והפילו כל מטוס ישראלי שפגשו, כולל מטוסי תובלה. אך פעולות אלה הושתקו כדי למנוע הסלמה של המצב. לשמועות אלו אין שום אישור מגורם רשמי כלשהו.

גם בבסיס חיל האוויר בחצור לא הייתה שמחה מתוצאות הקרב, רבים מטייסי ה-101 טסו במלחמת העולם השנייה ביחד עם הבריטים. היו גם חששות שחיל האוויר המלכותי לא יבליג על אובדן חמישה מטוסים ומותם של שני טייסים ויצא לפעולת תגמול נגד חיל האוויר הישראלי.

תגובת הבריטים לתקריות, הועברה על ידי משרד החוץ הבריטי בצורה של דרישה מממשלת ישראל לפיצויים על אובדן חיי האדם והציוד בתקריות. משרד האוויר הבריטי שיחרר את ההצהרה הבאה:

"לאור התקיפות הבלתי מוצדקות הללו, הורינו למטוסינו להתייחס לכל מטוס יהודי מעל טריטוריה מצרית כעוין."

ביום שלאחר התקרית שלחו הטייסים של טייסת 101 הודעה לטייסת 208 בזו הלשון:

"מצטערים על אתמול, אך הייתם בצד הלא נכון של הגדר. בואו הנה ושתו איתנו מתישהו. אתם תראו הרבה פנים מוכרות."

על פי חקירה של חיל האוויר המלכותי, כל מטוסי הספיטפייר של טייסת 208 התרסקו במרחק של כ-24 ק"מ מהגבול הישראלי, עמוק בתוך שטח מצרים. אך לעומת זאת צוות החילוץ של חיל האוויר המלכותי גילה את הריסות מטוס ההוקר טמפסט של טאטרספילד צפונית לנירים (כיום יושב במקום קיבוץ ניר יצחק), 6 ק"מ בתוך שטח ישראל. הישראלים קברו את טאטרספילד ליד מטוסו אך הבריטים הוציאו את גופתו והעבירו אותה לקבורה מחדש ב-11 בינואר בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה, בטקס הלוויה כמחווה לטייס עמית נשאו את ארונו שישה מחיילי חיל האוויר הישראלי.

שני הטייסים הבריטים שנשבו על ידי צה"ל מקאלאו וקלוז נחקרו בתל אביב וזכו לביקורים של טייסי ה-101, כולל מקאלרוי. קלוז הורשה לשוחח עם מספר כתבים שציטטו אותו באומרו כי המטוסים הבריטים חצו את הגבול לישראל. בתגובה הוציא משרד האוויר הבריטי הצהרה לפיה המטוסים הבריטים היו תחת פקודות ברורות לא לחצות את הגבול לישראל. קלוז ומקאלאו שוחררו במהרה והועלו על אונייה לקפריסין, שם הם התאחדו מחדש עם חבריהם מטייסת 208. אולם במהרה הם הועברו בחזרה לבריטניה כדי למנוע מצב בו יפגשו שוב עם חיל האוויר הישראלי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]