צ'אק ייגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צ'ארלס אלווד ייגר
Charles Elwood Yeager
בריגדיר גנרל צ'אק ייגר
בריגדיר גנרל צ'אק ייגר
לידה 13 בפברואר 1923
המלין, וירג'יניה המערבית
פטירה 7 בדצמבר 2020 (בגיל 97)
לוס אנג'לס, קליפורניה
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון
מדינה ארצות הברית
כינוי צ'אק
השכלה בית הספר של המלין
בית הספר לטייסי ניסוי, רייט פטרסון
בת זוג גלניס ייגר (התחתנו: 1945; נפטרה: 1990)
ויקטוריה סקוט ד'אנג'לו (התחתנו: 2003)
השתייכות חילות האוויר של צבא ארצות הברית (1941–1947)
חיל האוויר האמריקניחיל האוויר האמריקני חיל האוויר האמריקני (1947–1975)
תקופת הפעילות 1941–1975 (כ־34 שנים)
דרגה בריגדיר גנרל (חיל האוויר של ארצות הברית)  בריגדיר גנרל
תפקידים בשירות
טייס קרב
טייס ניסוי
מפקד כנף
מפקד בסיס
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה
מלחמת קוריאה
מלחמת וייטנאם
עיטורים
ר' לעיל
תפקידים אזרחיים
ראש ועדת רוג'רס
מדריך טיסה
סוכן מכירות

צָ'ארְלְס אֶלְווּד "צָ'אק" יֵיגֶראנגלית: Charles Elwood "Chuck" Yeager, תעתיק IPA: /ˈjeɪɡər/, הגייה אמריקאית: YAY-gər; ‏13 בפברואר 19237 בדצמבר 2020) היה בריגדיר גנרל בחיל האוויר של ארצות הברית, אלוף הפלות ביום אחד וטייס ניסוי שובר שיאים אשר בשנת 1947 היה לאדם הראשון בהיסטוריה ששבר את מחסום הקול רשמית.

הוא גדל בהמלין, מערב וירג'יניה. הקריירה הצבאית שלו החלה כצוער בחילות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה בשנת 1941. בספטמבר 1942, לאחר ששירת כמכונאי מטוסים, נכנס לקורס טייס ועם סיום הקורס הועלה לדרגת קצין טיסה (מקבילה לרב-סמל). הוא הועבר לזירה האירופית ושם, עם מטוס ה-P-51 מוסטנג "גלן הזוהרת", השיג את הישגיו וניצחונותיו הקרביים עם רקורד של 11.5[א] הפלות. ב-5 במרץ, 1944 הופל מעל צרפת של וישי, הוחבא על ידי המאקי וחזר בחזרה לידי האמריקאים. ב-12 באוקטובר של אותה שנה הפיל חמישה מטוסי קרב מסוג מסרשמיט Bf 109, ובכך זכה בתואר הנכסף אלוף הפלות ביום אחד.

לאחר המלחמה, הפך ייגר לטייס ניסוי ובחן מטוסים רבים, כולל המטוס הרקטי הניסויי של הוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה (NACA). ב-14 באוקטובר, 1947, הטביע את חותמו בהיסטוריה בכך שהפך לאדם הראשון בהיסטוריה לשבור את מחסום הקול רשמית, עם המטוס הרקטי בל X-1 בגובה 13.7 ק"מ (45,000 רגל) ובמהירות קצת יותר גבוהה ממאך 1. בשל כך, הוענקו לו הגביעים הנחשבים קולייר ומקאי ב-1948. בשנים הבאות שבר שיאי מהירות וגובה נוספים. בשנת 1962 הפך למפקד בית הספר לטיסה של חיל האוויר של ארצות הברית, אשר מבין חניכיו יצאו האסטרונאוטים הראשונים.

ייגר פיקד על טייסות קרב וכנפות בגרמניה ודרום-מזרח אסיה במהלך מלחמת וייטנאם. בשל התנהלותו, יעילות והישגי הטייסות שבפיקודו, הועלה ב-1969 לדרגת בריגדיר גנרל. ב-1973 נכנס להיכל התהילה של התעופה. ב-1 במרץ 1975 פרש לבסוף משירות צבאי. הקריירה הארוכה והפעילה בת 34 השנים של ייגר, שתחילתה במלחמת העולם השנייה, הובילה אותו למקומות רבים בעולם, ביניהם אוקינאווה במהלך מלחמת קוריאה, ברית המועצות במהלך ימי המלחמה הקרה[2], פקיסטן במהלך מלחמת הודו–פקיסטן של 1971 ונוספים.

למרות רקורד ההפלות הבינוני יחסית וההשתתפות המועטה בלחימה, הוא נחשב על ידי רבים לטייס מבין הטובים בכל הזמנים. בין היתר, הוא דורג כטייס החמישי הטוב בכל הזמנים ברשימת '51 הטייסים הטובים בכל הזמנים' לשנת 2013 על ידי המגזין Flying. במהלך חייו, טס ייגר במעל ל-360 סוגים שונים של מטוסים[3] לאורך תקופה של 70 שנה, מהן כ-20 שנה כיועץ אזרחי לחיל האוויר לאחר שפרש משירות צבאי.

חיים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייגר נולד ב-13 בפברואר, 1923 במיירה, מערב וירג'יניה[4] למשפחה חקלאית, שני מבין חמישה ילדים לאלברט האל ייגר (במקור Jäger, אך שונה ל-Yeager כדי להתאים להגייה האמריקאית;[5] 18961963) וסוזי מיי ייגר (שם נעורים: Sizemore;[6]18981987). צ'אק היה ממוצא גרמני-הולנדי מצד אביו וצרפתי מצד אמו.[7] בגיל 3 עברה המשפחה להאבל, שם עבד אביו במסילת ברזל. באחד הימים נפצע אביו קשות, תאונה זו הותירה רושם עמוק על ייגר. ב-22 בדצמבר, 1930, זמן קצר לפני חג המולד, נהרגה אחותו, דוריס אן (1929–1930), מירי בשוגג מידי אחיו הגדול, רוי.[8][9][10] בגיל 5 עברה המשפחה בשנית להמלין, שם הקים אביו עסק עצמאי לקידוח גז טבעי. לימים סיפר שהעבודה עם אביו בשדות הגז תרמה רבות לכישרונו וסקרנותו יוצאי-דופן בתחומים מכניים.[11]

למד במערכת בתי הספר של המלין, שם שיחק כדורסל ופוטבול והצטיין בכל דבר הקשור לתחום המתמטי. בזמנו החופשי למד לצוד, ללקט אוכל ביער ובחורפים לגלוש על השלג במזחלות. מיומנויות שבעתיד ישרתו אותו רבות; מיומנות הגלישה וההחלקה על השלג שרכש בילדותו עזרו לו אחר כך בהבנת יסודות הטיס. יכולות הציד והקיום ביער שימשו אותו כשהופל במלחמת העולם השנייה והסתובב עם המאקי.[12] כמו כן, ראייתו החדה במיוחד (20/10)[13] סייעה לו לזהות טרף מרחוק ולצוד אותו (פעם הצליח לירות בצבי ממרחק של למעלה מחצי קילומטר)[14] ובהמשך גם לזהות מטוסים זמן רב לפני אחרים, יתרון משמעותי ביותר בשדה קרב, בו לרוב הצד הראשון שיוזם התקפה, הוא גם זה שמנצח.

החשיפה הראשונה שלו לעולם התעופה התרחשה בגיל 15, כאשר מטוס ביצ'קראפט התרסק בשדה הסמוך לביתו.[15]

בקיץ 1939-1940 התגייס למחנה האימונים הצבאי לאזרחים בפורט בנג'ימין האריסון באינדיאנפוליס, אינדיאנה. הוא סיים את לימודיו ביוני 1940, חצי שנה לפני כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.[16]

לאחר שחזר לארצות הברית ממלחמת העולם השנייה, התחתן ב-26 בפברואר, 1945 עם חברתו גלניס פיי דיקהאוס אותה הכיר לפני המלחמה.[17] גלניס ייגר מתה ב-1990 ממחלת הסרטן.[18]

בן דודו, סטיב ייגר (אנ'), היה שחקן בייסבול מפורסם לשעבר.[ב][19]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בספטמבר, 1941 התגייס לחיל האוויר של צבא ארצות הברית בדרגת צוער והוצב בבסיס חיל האוויר ג'ורג' בויקוטרוויל, קליפורניה כמכונאי מטוסים. בעת גיוסו, לא היה כשיר לקורס טיס בשל גילו והרקע האקדמי שלו (באותה העת, הסטנדרטים קבעו כי מתגייסים לקורס טיס חייבים להיות לפחות בני 20, וללמוד שנתיים בקולג'),[20] אך כניסתה של ארצות הברית למלחמה שלושה חודשים לאחר מכן הורידה את הסטנדרטים; כך, ביולי 1942 נרשם ייגר לקורס "סמל טיסה" (Flying Sergeant Program) אשר פרחיה יועדו לטייסת הקרב מס' 363.[21] בקורס הוא שירת כקצין תחזוקה במטוס ביצ'קראפט AT-11. השלים הכשרת טיס כללית בהֵמֶט, קליפורניה והכשרה בסיסית במטוס BT-13 בשדה גרדנר בטאפט, קליפורניה. ב-10 במרץ, 1943 קיבל את כנפי הטיס וסיים את קורס הטיסה המלא בדרגת קצין טיסה בבסיס חיל האוויר לוק.[22] הוא סיים כמצטיין בכיתתו, 43-C[22] והיה היחיד עליו המליצו להיות טייס קרב.[23]

מעט לאחר שסיים את הקורס, שונו התקנות בשנית, ובמקום לעלות לדרגת סמל ולהתגייס למלחמה כפי שקיווה, הוא נאלץ להמשיך בהכשרתו בתור מש"ק-טיס (aviation cadet).[24][20] כחלק מטייסת הקרב מס' 363, הוא הוצב בכנף הקרב מס' 357 שפעלה בטונופה, נבדה. שם פגש את מי שעתיד להיות טייס ניסוי מוכשר, אחד מאלופי ההפלות הגדולים של ארצות הברית וחברו הקרוב, באד אנדרסון. באימוני הטיסה שארכו 6 חודשים טס במטוס בל P-39 איירקוברה, מטוס בעל מבנה יוצא דופן שגרם לטייסים רבים לחשוש לטוס עליו,[ג] אך ייגר העריך אותו ואהב לטוס עליו.[25] הטייסת בה שהה הורכבה מצוותי קרקע שרבים מהם היו חדשים בעלי ניסיון מועט,[25] דבר שהוביל לשגיאות רבות שעלו בחיי טייסים. בטייסת שמנתה 30 טייסים,[25] התרסקו ונהרגו 13 בתקופה של 6 חודשים,[25] שיעור תאונות חריג לכל הדעות, דבר שאף עלה למפקד הכנף בהדחתו.[25]

בסוף יוני עזבה הטייסת לסנטה רוזה, קליפורניה כדי להתאמן בליווי מפציצים[26][20], אך לפני כן, סופח ייגר זמנית לבסיס חיל האוויר רייט-פטרסון, אוהיו.[27] לאחר חודשיים, עברה הטייסת לאורוויל.[27][20] בספטמבר עברה הטייסת מאורוויל לקספר, ויומינג לשלב האחרון בהכשרה.[28][20] ב-23 באוקטובר, 1943, בעת שהייתה הטייסת בקספר, הוא נאלץ לנטוש את מטוסו כשערך התקפת דמה על מפציצי קונסולידייטד B-24 ליברייטור ושבר את גבו.[29]

לבסוף, מעט לפני חג המולד סיימה הטייסת את הכשרתה הסופית ועברה לניו-יורק, משם שטו למלחמה באירופה לבסיס חיל האוויר המלכותי לייסטון (אנ') על סיפון האוניה "קווין אליזבת" ב-23 בנובמבר.[30][20][31]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המתאר את ההפלה

כנף הקרב מס' 357 הוצבה תחת חיל האוויר השמיני של ארצות הברית בבסיס חיל האוויר המלכותי לייסטון. היחידה צוידה במטוסי P-51 מוסטנג דגם B.[32] ייגר קרא למטוסו "גלן הזוהרת" (Glamurus Glen), על שם חברתו גלניס פיי דיקהאוס.[32] ב-11 בפברואר, 1944[31] נכנסה הטייסת לשירות מבצעי והחלה ללוות מפציצים. עד ה-4 במרץ,[32] הספיק לנצח ב-8 קרבות אוויריים[32] ולזקוף לזכותו הפלת מטוס מסרשמיט Bf-109 בודדת דרום-מזרחית לקאסל, גרמניה.[33][34][35]

ההפלה והשיבה לטיסה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 במרץ המריא ייגר יחד עם מטוס נוסף כדי לתת גיבוי לארבע רביעיות מוסטנגים שליוותה מבנה של 219 מפציצי קונסולידייטד B-24 ליברייטור לגיחת הפצצה מעל גרמניה. מעל התעלה התגלו בעיות במנוע אחד המטוסים והוא החליף את מקומו כאחרון במבנה,[36] מיקום חשוף ופגיע, שכן, הגרמנים היו נוהגים לתקוף לרוב מלמעלה ומאחור כשהזנב הוא זה שמותקף ראשון.[36] בשעה 12:05, מספר קילומטרים דרום-מערבית לעיר אנגולם, זיהה שלושה מטוסי פוקה-וולף Fw 190 דגם A4 בכיוון השעה 5.[34][36] כששבר לעברם הוא הופל על ידי המטוס הראשון (תחקיר מאוחר יותר גילה שייגר הופל על ידי אונטראופיצייר (דרגה המקבילה לסמל ראשון) אירמפרייד קלוץ (Irmfried Klotz), שאחר כך הופל גם הוא ונהרג על ידי מוביל הטייסת, קפטן ויליאם אובי אוב'רייאן (William Obie O'Brien)).[37][38] לאחר מספר ימים יצר מגע עם המאקי; איתם נשאר ל-18 יום,[39] במהלכם סייע להם בהכנת מנגנוני פיצוץ והרכבת פיוזים.[40] ב-23 במרץ, הוא וטייסי מפציצים נוספים שצנחו הגיעו אל מורדות הרי הפירנאים. הוא ונווט מפציצים בשם עומאר מ. "פאט" פטרסון ג'וניור (.Omar M. “Pat” Patterson Jr) טיפסו לבדם את הפירנאים; בליל היום הרביעי סיור גרמני זיהה אותם וירה לעברם, והשניים ברחו על ידי גלישה במורד צלע ההר. פטרסון נפצע קשות ברגלו וייגר נאלץ לגדוע אותה ולסחוב אותו עד לגבול המדינה הספרדית שם נאסף על ידי המשמר האזרחי הספרדי (לאחר שנאסף על ידי המשמר האזרחי, בילה פאט עוד 6 שבועות בספרד עד שנשלח חזרה לארצות הברית. על כך שעזר לו לעבור את הגבול וסייע להביאו בשלום הביתה, עוטר ייגר בכוכב הארד).[41][42] לאחר שהותיר מאחור את פאט, המשיך להתקדם, הסגיר את עצמו למשטרה המקומית בעיירה סורט (אנ'),[43][44] נכלא אבל ברח. יומיים לאחר מכן, ב-30 במרץ, הקונסוליה האמריקנית בספרד יצרה איתו קשר.[45][46]

ייגר כקפטן. 1944 לערך

באמצע מאי, חזר ייגר לטייסת בלייסטון כדי לאסוף את חפציו ויועד לחזור לניו-יורק ב-25 ביוני,[47] זאת בשל התקנות האוסרות על אלו שהופלו לטוס בשנית מעל השטחים הכבושים. מדיניות זו נוצרה במטרה להגן על המחתרות והאנשים שעזרו להבריח טייסים מהאפשרות שטייסים שהופלו, שרדו, הגיעו בחזרה לידי בעלות הברית ושבו לטוס – יופלו בשנית ויסגירו את אנשי המחתרות.[47] ייגר התנגד לתקנות אלה והתעקש להמשיך לטוס. ב-6 ביוני, שבוע לפני שיועד לעזוב רוככו התקנות, שכן בעלות הברית פתחו בפלישה לנורמנדי, שבעקבותיה החלו המחתרות הצרפתיות וביניהן המאקי לפעול באופן גלוי, דבר שחסך את ההודאה וההסגרה מהטייסים המופלים.[48] ב-12 ביוני,[49] נפגשו ייגר וטייס מפציצים נוסף שהופל גם הוא בשם פרד גלובר (Frederick Wendall Glover)[50] עם המפקד העליון של כוחות בעלות הברית הגנרל דווייט אייזנהאואר לדון בנושא התקנות. אייזנהאואר ענה לשניים שרק מחלקת המלחמה של ארצות הברית רשאית להחליט בנושא הזה,[51] אך בתשובה המחלקה נתנה לאייזנהאואר את זכות הפסיקה והנ"ל פסק לטובת השניים.[51][52] בזמן שבין קבלת ההחלטות הוא הורשה לטוס רק מעל שטחי בריטניה ולנהל קרבות דמה עם טייסים חדשים. עם זאת, באחת המשימות, הוזנק לקרבת האי הלגולנד כדי לספק חיפוי אווירי לשני אנשי צוות מפציץ בואינג B-17 מבצר מעופף שנטשו. שם זיהה מטוס יונקרס Ju 88 המתקרב ממזרח מכיוון גרמניה שעמד לצלוף בשניים, רדף אחריו והפיל אותו.[51][52] בשל הפרתו את התקנות, ננזף ייגר וההפלה נשללה ממנו.[ד]

ב-6 ביולי הועלה לדרגת סגן משנה.[34] זאת, בעקבות תקרית בה ירה מטח אזהרה לכיוונו של טייס סורר שפעל בצורה שגויה.[54] במקום להעניש אותו, מפקדת הכנף שיבחה את ייגר על פעולתו והעלתה אותו לדרגת סגן משנה. מספר ימים לאחר מכן מונה להוביל את הכנף כולה לקרב.[54]

ב-12 באוקטובר השיג 5 הפלות ביום ובכך הפך לראשון בכנף שנהיה לאלוף הפלות ביום אחד. [ו] שישה ימים לאחר מכן, ב-18 באוקטובר[59] התפרסמה כתבה על ניצחונו בביטאון "כוכבים ופסים" תחת הכותרת: ”חמש הפלות מצדיקות את החלטתו של אייק“. בעקבות כך עוטר בכוכב הכסף.[54][59][60]

ב-24 באוקטובר הועלה לדרגת קפטן.[34]

P-51D-20NA מוסטנג "Glamorous Glen III" הוא המטוס בו השיג את רוב ניצחונותיו האוויריים

ב-6 בנובמבר, כנפות הקרב ה-357 ו-361 ליוו מפציצי B-24 לגיחת הפצצת מפעלי תעשייה ליד מינדן.[61] לאחר ההפצצה והגעת המפציצים לרום בטוח, התפצלה הכנף ה-357 מערבה לכיוון לייסטון. מספר דקות לאחר מכן נתקלה הכנף בשלישיית מטוסי מסרשמיט Me 262, מטוסי הקרב הסילוניים המבצעיים הראשונים בעולם. הוא שבר לעבר אחד מהם והשניים החליפו צרור מטחים חזיתי שפגע ב-Me 262 אך לא ב-P-51.[61] לאחר מכן פגע במנועו וגם במטוס Me 262 שני.[62] בדרך חזרה ללייסטון, מעל העיירה אכמר, 10 ק"מ מזרחית לעיר אסן נתקל ייגר בשדה תעופה גדול וזיהה Me 262 מתקרב לקראת נחיתה. הוא צלל עליו והפיל אותו מטווח של 0.4 ק"מ.[62][61][63][64] בעקבות אופיה המסובך של ההפלה וייחודיותו של המטוס הוענק לו צלב התעופה המצוינת[65][66]

ב-27 בנובמבר הפיל ארבעה מטוסי פוקה-וולף Fw 190.[ז]

ייגר סיים את שירותו במלחמת העולם השנייה ב-15 בינואר 1945, כשהמריא לגיחה ה-61 והאחרונה שלו.[69][31] במהלך הסבב, השיג 11.5 הפלות ו-50 נצחונות אוויריים.[70]

פירוט ההפלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן טבלת ההפלות:

מספר תאריך הקרב המטוס המפיל המטוס שהופל החימוש פרטי ההפלה
1 4 במרץ 1944 P-51 מוסטנג B גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109 G גרמני תותחים דרום-מזרחית לקאסל
הפלה לא רשמית 12 ביולי 1944[71] P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)יונקרס Ju 88 גרמני תותחים מעל חופי גרמניה, לאחר מרדף מהאי הלגולנד; הקרדיט על ההפלה ניתן לקפטן אדי סימפסון
0.5 13 בספטמבר 1944[72] P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109[72] גרמני תותחים דרומית לקאסל; הפלה משותפת עם לוטננט משנה פרנק ל' גלר[72]
2 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה כפולה
3 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה כפולה; הפלה שנייה
4 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה שלישית
5 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה רביעית
6 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה חמישית; אלוף הפלות ביום אחד
7 6 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)מסרשמיט Me 262 גרמני תותחים לקראת נחיתה בשדה תעופה גדול ליד העיירה אכמר, 10 ק"מ מזרחית לעיר אסן
8 27 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)פוקה-וולף Fw 190 גרמני תותחים בסביבות פוזנן, פולין
9 27 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)פוקה-וולף Fw 190 גרמני תותחים בסביבות פוזנן, פולין; הפלה שנייה
10 27 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)פוקה-וולף Fw 190 גרמני תותחים בסביבות פוזנן, פולין; הפלה שלישית
11 27 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945)גרמניה הנאצית (1935–1945)פוקה-וולף Fw 190 גרמני תותחים בסביבות פוזנן, פולין; הפלה רביעית

טייס ניסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיסות ניסוי ושבירת מחסום הקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייגר חזר לארצות הברית בתחילת פברואר 1945. כמי שהופל במהלך המלחמה, ניתנה לו האפשרות לבחור היכן יוצב.[73] הואיל ואשתו הטרייה הייתה בהיריון בחר להיות מוצב בבסיס חיל האוויר רייט פטרסון, דייטון, אוהיו בשל היותו הבסיס הקרוב להמלין, וירג'יניה המערבית. בשל הרקע התחזוקתי המצוין שלו ומספר שעות הטיסה הגבוה יחסית שצבר (כ-1,000 במספר),[73] התייצב ברייט ביולי כעוזר קצין תחזוקה באגף הניסוי.[73] בסתיו,[74] בין תיקון מטוסים להטסתם, החל להשתתף במפגנים אוויריים שהיו פופולריים באותה תקופה. בהם, הלוקהיד F-80 שוטינג סטאר, מטוס-הקרב הסילוני הראשון של ארצות הברית שהיה האטרקציה העיקרית. חסרונו העיקרי של המטוס היה אורך חיי המנוע שלו: לאחר 3-4 שעות טיסה היה נשרף והיה צורך להחליפו.[75] אז היה נשלח לתקן את המטוס ולהטיסו חזרה לרייט. סדר היום הזה הביא אותו לתשומת לבו של ראש אגף הניסוי, אלברט בויד ועתיד היה להוות אחד הגורמים בגינם ייבחר להטיס את המטוס הניסוי בל X-1.[76] בינואר 1946 נאלץ ללמוד במכללת פיקוד ומטה של חיל האוויר (אנ'), שכן השכלתו האקדמית לא איפשרה לו להתקדם הלאה.[77]

ייגר על רקע הבל X-1 "גלניס הזוהרת". כמנהגו, כינה את כל המטוסים עליהם טס בשם אשתו

בשנת 1944 התעניין חיל האוויר במטוס שיהיה מסוגל לעבור את מחסום הקול. ב-16 בדצמבר 1945, חתמו חיל האוויר והוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה (NACA) על חוזה עם חברת בל איירקראפט לבניית 3 מטוסי XS-1 (בהמשך שונה ל-X-1)[78]. המטוס הונע על ידי מנוע רקטי בעל ארבעה תאים רקטיים. התאים פעלו על בסיס דלק נוזלי וניתן היה להדליק כל אחד מהם בנפרד.[79][80] המטוס לא המריא מהקרקע, אלא נישא על ידי מפציץ בואינג B-29 סופרפורטרס שהטיל אותו כמו פצצה ברום של בערך 7.5 ק"מ.[80] טייס הניסוי הראשון שהטיס את המטוס היה ג'אק וולמאנס (אנ') ב-19 בינואר 1946. לאחר מותו בהתרסקות מטוס הוחלף וולמאנס על ידי טייס הניסוי האזרחי צ'אלמרס גודלין. ב-11 באוקטובר 1946 הטיס גודלין לראשונה את המטוס. אך בידי גודלין הפרויקט לא התקדם, שכן הוא דרש תוספת תשלום גבוהה עבור הסיכון.[81] לכן, ב-24 ביוני 1947 לקח חיל האוויר את הפרויקט לידיו ומינה את ייגר להיות טייס הניסוי המיועד.[82]

ייגר בקוקפיט ה-X-1

בראשית יולי 1947 סופח באופן זמני מרייט לבסיס חיל האוויר מיורוק בקליפורניה[ח] (כיום בסיס חיל האוויר אדוארדס)[84] וטס 3 טיסות דאייה לא-ממונעות ב-X-1.[85] הטיסה הממונעת הראשונה נקבעה ל-29 באוגוסט; מאחר והמהירות הגבוהה ביותר אליה הגיע גודלין הייתה 0.80 מאך, הוחלט שינסה להגיע למהירות של 0.85 מאך בטיסתו הממונעת הראשונה.[86][87] עד ה-12 בספטמבר טס 5 פעמים.[89] ב-5 באוקטובר, בטיסה הממונעת השישית חווה ייגר חִיתְחוּת כתוצאה מגלי הלם.[90][87] כשנבדק המטוס הסתבר שכשטס ב-0.94 פגע גל הלם בציר הגה הגובה השולט על העלרוד.[90] כדי לפתור בעיה זו, הוצע לבטל את מערכת הגובה לחלוטין במהירויות מעל 0.94, ובמקומה להשתמש במייצב האופקי. כשתוכנן ה-X-1 לראשונה, צפו מהנדסי חברת בל בעיות מסוג זה ולכן תכננו את המייצב האופקי כך שיוכל לפעול כהגה גובה משני במטוס.[90] האלתור אושר על ידי בויד ונוסה מבצעית שלושה ימים לאחר מכן, ב-8 באוקטובר,[88] בטיסה הממונעת השביעית בה הגיע ל-0.96 והפעיל את המטוס בהצלחה.[91] ב-10 באוקטובר,[88] בטיסה הממונעת השמינית הגיע ייגר ל-0.988 מאך.[92][87]

סרטון על הטיסה ההיסטורית

ב-12 באוקטובר, יומיים לפני הטיסה הממונעת התשיעית המיועדת שבר ייגר את צלעותיו כשנפל מסוס. עם זאת, החליט לטוס עם צלעות שבורות.[93] יום לפני הטיסה, סבל מכאבים ברמה כזו שלא יכל למתוח את ידיו ולבצע פעילויות חיוניות להפעלת המטוס.[94] בנוסף לאשתו, סיפר על הצלעות למהנדס הראשי, ג'ק רידלי (אנ') וזה בתורו אירגן לו ידית מטאטא בה השתמש בתור הארכה של ידו כדי שיוכל לנעול את דלת המטוס.[95][94] למחרת, ה-14 באוקטובר שבר ייגר את מחסום הקול.[ט] מדידות מכשירים גילו כי לא רק ששבר את מחסום הקול – אלא אף עבר אותו בשבע מאיות המאך (1.07). בכך נהיה לאדם המהיר ביותר בהיסטוריה רשמית.[י][100][101][102] לאחר שאזל הדלק נחת כסדרו על קרקעית האגם היבש רוג'רס.

באותו יום הוטל מסך ביטחון על הטיסה וכל האירוע נחשב למסווג ביותר; זאת כדי לתת למטוסים העל קוליים שהיו בפיתוח יתרון על פני מקביליהם הרוסיים.[103] האיסור עמד בתוקפו למשך שמונה חודשים, עד ה-10 ביוני 1948, אז נחשף לציבור.[104][105] לאחר שהותר פרסום הטיסה, קיבל ייגר את הגביעים מקאי וקולייר מידי הנשיא הארי טרומן בשל טיסתו ההיסטורית.[106][107]. בסך הכל הספיק ייגר לטוס במטוס 33 פעמים, בו הגיע למהירות של 1.45 מאך עד קיץ 1950.[108] לאחר מכן הועבר הבל X-1 "גלניס הזוהרת" בו טס לתצוגה במוזיאון האוויר והחלל הלאומי של הסמית'סוניאן.[109]

בשנת 1952 נאלץ לחזור למכללת פיקוד ומטה של חיל האוויר ממנה פרש ב-1946.[110]

בשנת 1953 הביעה עניין טייסת הפעלולים ז'קלין קוקרן בשבירת מחסום הקול. לשם כך פנתה לייגר, חבר קרוב והאדם הראשון לעשות זאת. קוקרן שברה את שיא המהירות ל-3 ק"מ עם דגם F-86 סייבר מתוצרת קנדה והגיעה למהירות של 1,000 קמ"ש. ב-18 במאי שברה קוקרן את מחסום הקול מעל האגם היבש רוג'רס בעזרתו והדרכתו של ייגר וכשהוא טס לצידה בטיסת מרדף. קוקרן הגיעה עם הסייבר שלה למהירות ממוצעת של כמעט 1050 קמ"ש.[111][112] בשל כך זכו השניים (אם כי הוא עוד נבחר בשל טיסתו הקשה ב-X-1A) בגביע הרמון הנשיאותי ביחד ב-17 בנובמבר 1954.[113]

ב-20 בנובמבר 1953 שבר טייס הניסוי של צי ארצות הברית, סקוט קרוספילד (אנ') את מחסום המאך 2 עם המטוס הרקטי שלו, ה-D-558-II סקיירוקט (אנ') ובכך הפך לאדם המהיר ביותר. בשל היריבות הפנימית בין חיל האוויר לצי היה שותף ייגר לצוות שבחן והטיס את מטוס הבל X-1 כשחזר לאדוארדס בדצמבר 1953. ה-X-1A היה דגם משופר של X-1 הישן שהיה מסוגל לעבור את מאך 2 בטיסה אופקית. ב-12 בדצמבר, ביום השנה ה-50 לטיסת האחים רייט וביום בו היה אמור לקבל קרוספילד את התואר "האדם החי המהיר ביותר" קבע ייגר בעזרתו של רידלי שיא טיסה חדש במהירות מאך 2.44. עם זאת הטיסה לא הלכה כמתוכנן; מעט לאחר שהגיע ל-2.44 איבד ייגר שליטה על המטוס בגובה 24 ק"מ בשל צימוד אינרציאלי. באותה התקופה התופעה לא הייתה מוכרת דיה ולכן התקשה להתמודד עמה. המטוס החל להסתחרר ולהסתעף בשלושה צירים ונפל 16 ק"מ בתוך פחות מדקה אך לאחר מכן הצליח להשתחרר מהסחרור ונחת ללא תקלות נוספות.[114][115][116][117] בשל הטיסה הקשה והשיא החדש שקבע עוטר ייגר במדליית השירות המצוין[118] וגביע הרמון.

ב-21 בספטמבר 1953 ערק הטייס הצפון קוריאני נו קום-סוק עם מטוס החדיש לדרום קוריאה במסגרת מלחמת קוריאה. בפברואר 1954 טסו ייגר ובויד לבסיס חיל האוויר קדינה באוקינאווה במסגרת מלחמת קוריאה כדי לבחון את המיג-15.[119][120][121] לאחר טיסות הניסוי, הסיק ייגר מהמטוס מסקנות קריטיות לגבי יכולותיו ותרם רבות להתמודדותם של טייסי ה-F86 סייבר מול המיגים.[114][122]

פיקוד צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'אק ייגר ב-1950

לאחר שחזר מאוקינאווה שב ייגר להיות טייס קרב. משנת 1954 עד 1957 עבר לפקד על טייסת קרב-הפצצה מספר ה-417 (כנף קרב-הפצצה מספר 50) בבסיס חיל האוויר האמריקאי בהאן, גרמניה המערבית ובסיס טול בצרפת.[123] הטייסת ה-417 צוידה במטוסי F-86 סייבר דגם H חדישים בעלי יכולות הפצצה גרעיניות טקטיות.[124] משנת 1957 ל-1960 עבר לפקד על טייסת הקרב הראשונה (אנ') שצוידה עם מטוסי F-100 סופר סייבר בבסיס חיל האוויר ג'ורג' בקליפורניה ומורון (אנ') בספרד. בג'ורג' הייתה הטייסת לראשונה שחומשה בטילי אוויר-אוויר בכל פיקוד האוויר הטקטי (אנ') והתאמנה בטיסות טרנס-ימיות, נושא שעוד היה בפיתוח נרחב.[125][123]

בשנת 1961 קודם ייגר לדרגת קולונל (מקבילה לאל"מ).[126] ב-1962 חזר לאדוארדס.[127] לאחר ששהה שנה במכללה הצבאית של חיל האוויר בבסיס חיל האוויר ג'ורג' בויקטורוויל,[128] בה למד ועזר במחקר על הנעת STOL.[129] התמנה למנהל בית הספר לטייסי החלל של חיל האוויר באדוארדס אשר אימן טייסים לקראת הפיכתם לאסטרונאוטים של נאס"א.[י"א][130] על פי מקורות מסוימים[131] ניהולו את תוכנית הכשרת טייסי הניסוי עבור נאס"א כללה מקרה שנוי במחלוקת. על פי דיווחים מסוימים; האמין ייגר כי לאד דווייט (אנ'), הטייס אפרו-אמריקאי הראשון שהתקבל לתוכנית, אין מקום בתוכנית ההכשרה רק בשל היותו שחור.[132]. בסדרה הדוקומנטרית Chasing the Moon (אנ') משנת 2019, העלו יוצרי הסרט את הטענה כי הוא הורה לצוות ולמשתתפים בבית הספר כי: ”וושינגטון מנסה לדחוף את הכושי הזה בגרוננו. [בובי קנדי] קנדי ​​משתמש בזה כדי ליצור 'שוויון גזעי'. לכן אל תדברו איתו, אל תתרועעו איתו, אל תשתו איתו, אל תזמינו אותו לביתכם ובעוד שישה חודשים הוא ייעלם.“[133] באוטוביוגרפיה שלו, מפרט דווייט כיצד מנהיגותו של ייגר הובילה לכאורה ליחס מפלה במהלך הכשרתו בבסיס חיל האוויר אדוארדס. מנגד מובא מקרה בו הגן על טייס שחור מפני גזענות[134] ומקרה נוסף בו כיבד אחר.[135]

ייגר, כמנהל מנהל בית הספר לטייסי החלל של חיל האוויר עם דגם ה-נורת' אמריקן X-15, 1959

בין דצמבר 1963 לינואר 1964 השלים ייגר חמש טיסות במטוסי המחקר "ליפטינג באדי" (מטוסים זעירים אשר גוף המטוס עצמו מסוגל לייצר עילוי) NASA M2-F1 (אנ')[136]

ב-10 בדצמבר 1963 נחבל ונכווה קשות כאשר ביצע טיסת מבחן בדגם רקטי של מטוס ה-F-104 סטארפייטר, ה-NF-104A. מתכנונו לקה ה-F-104 בבעיית עלרוד חמורה; בעיה שהייתה ידועה היטב. בצהריי ה-12 לאחר שכבר טס עם הדגם מוקדם יותר בבוקר המריא בשנית עם ה-NF-104A לגובה של 11.3 ק"מ, הדליק רקטה והחל לבצע קשת ברום של 33.7 ק"מ. קצת מוקדם לפני כן חדל המנוע מלבעור בשל דלילות האוויר וטס על הרקטה עצמה. ברגע שהגיע לשיא החל המטוס לערלד מעלה אך סילוני הניהוג בהם השתמש מוקדם יותר כדי לפתור את אותה הבעיה חדלו מלפעול. ייגר החל ליפול כשמטוסו מופנה מעלה ואנוכי לקרקע עד שנכנס לסחרור כבד במהירות מנוע נמוכה. הוא הצליח לצנוח מהמטוס כשהזה הסתחרר 13 סיבובים שלמים מגובה הקשת עד שהתרסק. במהלך הפליטה נשרף בראשו מצינור הפליטה של הכיסא, דבר שגרם לכוויות חמורות בראשו ולשרפה שפרצה בתוך פנים הקסדה שחבש.[137][138][139][140][141]

ב-1966 קיבל פיקוד על כנף הקרב מספר 405 ועל חמש הטייסות הכפופות לה בבסיס חיל האוויר קלארק (אנ'), הפיליפינים.[142] ייגר פיקד על הכנף לשנתיים במהלכן טס במפציץ-הקרבי מרטין B-57 קנברה (אנ') כ-127 גיחות קרביות במהלך 414 שעות טיסה.[143]. במרץ 1968 עבר לפקד על הכנף ה-מקדונל דאגלס F-4 פנטום הטקטית הקרבית מספר 4 בבסיס חיל האוויר סימור ג'ונסון, צפון קרוליינה, איתה הוצב בסיס חיל האוויר קונסן, דרום קוריאה בעקבות פרשת פואבלו.[110][143]

ב-22 ביולי 1969 הועלה לדרגת בריגדיר גנרל והתמנה לסגן מפקד כוח האוויר מספר 17 בגרמניה המערבית, שם עבד עם כוח האוויר הטקטי של נאט"ו וחילותיה המשותפים.[144][143]

מ-1971 עד 1973, הוצב בפקיסטן הוראת שגריר ארצות הברית בפקיסטן, ג'וזף פרלנד כדי לייעץ לחיל האוויר הפקיסטני.[145][146] שם ייעץ לטייסי חיל האוויר הפקיסטני בשימוש בטקטיקות והרכבת ציוד. ייגר אף היה חלק מצוות שהיה יוצא לשדות קרב כדי לאסוף טיייסים הודים שצנחו לתחקור.[147] בתגובה לכך, השמיד חיל האוויר ההודי מטוס אזרחי קטן שהוקצה לו במהלך תקיפה אווירית של בבסיס אווירי פקיסטני במהלך מלחמת הודו–פקיסטן של 1971 שפרצה חודשיים לאחר בואו.[י"ב] ייגר התרגז על התקרית ודרש תגמול מצד ממשלת ארצות הברית.[146] במרץ 1973 הוא שב לבסיס חיל האוויר נורטון (אנ') בארצות הברית לניהול מחלקת הבטיחות של חיל האוויר.[149][143]

קריירה לאחר פרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'אק ייגר על רקע מטוס הנורת'רופ YF-23[150]

ב-1 במרץ 1975 פרש משירות צבאי בדרגת קולונל.[151][110]

למשך מספר שנים במהלך שנות ה-80, היה לסוכן מכירות של ACDelco, חטיבת אביזרי הרכב של חברת ג'נרל מוטורס.[152] בשנת 1986 הוא הוזמן לפתוח את מירוצי המכוניות של האינדיאנפוליס 500 בנהיגה במכונית קצב מדגם שברולט קורבט. בשנת 1988 הוזמן ייגר בשנית לנהוג במכונית הקצב, מדגם אולדסמוביל קאטלאס סופרים.[153] בשנת 1986, הוא מונה על ידי הנשיא רונלד רייגן כחבר בוועדת רוג'רס (אנ') שחקרה את אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר.[154]

במהלך תקופה זו, שימש ייגר בנוסף כיועץ טכני לשלושה משחקי וידאו סימולטור טיסה של חברת Electronic Arts. השלושה כוללים את "Chuck Yeager's Advanced Flight Trainer" (אנ'), Chuck Yeager's Advanced Flight Trainer 2.0 (אנ'), ואת Chuck Yeager's Air Combat (אנ'). בתוך הסימולטורים נכללים ציטוטים ואנקדוטות של ייגר. כל השלושה התקבלו היטב על ידי השחקנים וזכו לשבחים. במשחקים אף ניתן לשחזר משימות היסטוריות של ייגר. Chuck Yeager's Advanced Flight Trainer היה המשחק הנמכר ביותר של Electronic Art לשנת 1987.[155]

בשנת 2009, השתתף ייגר לצד נוספים בסרט הדוקומנטרי "האגדה של פנצ'ו בארנס ומועדון הרכיבה של הישבן המאושר" (אנ'), הסוקר את חייה של חברתו של ייגר פאנצ'ו בארנס, טייסת אווירובטית לשעבר. הסרט התיעודי הוקרן בפסטיבלי קולנוע, שודר בטלוויזיה הציבורית בארצות הברית וזכה בפרס אמי.[156]

ב-14 באוקטובר 1997, במלאת 50 שנה לטיסה ההיסטורית שלו על פני מאך 1, הוא טס במקדונל דאגלס F-15 איגל בשם "Glamorous Glennis III" אשר נקרא בשם אותו מוסטנג P-51 ישן איתו טס במלחמת העולם השנייה מעבר למאך.[157] מטוס המרדף לטיסה היה ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון שהוטס על ידי בוב הובר (אנ'), טייס ניסוי, קרב וטייס אווירובטי ותיק שהיה טייס מרדפו של ייגר בעת טיסתו העל-קולית הראשונה.[158] בסיום נאומו בפני הקהל, סיכם ייגר: "כל מה שאני... אני חייב לחיל האוויר".[159] מאוחר יותר באותו חודש, זכה במדליית טוני ג'אנוס (אנ') על הישגיו.[160]

ב-14 באוקטובר 2012, במלאת 65 שנה לשבירת מחסום הקול, בהיותו בן 89 טס בשנית ופעם האחרונה ב-F-15. הפעם, עקב גילו טס הוא כטייס משנה לצד קפטן דיוויד וינסנט מבסיס חיל האוויר נליס.[157][161]

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1973 נכנס להיכל התהילה הלאומי לתעופה, הכבוד הגדול ביותר שיכול להינתן לטייס בתחום התעופה.[162] ב-1974 קיבל את פרס צלחת הזהב של האקדמיה האמריקאית להישגים.[163] בדצמבר 1975 החליט להעניק הקונגרס של ארצות הברית את מדליית הכסף לייגר (המקבילה הלא צבאית של מדליית הכבוד) בשל ”... על תרומתו הגדולה לאין שיעור למדעי התעופה והחלל בכך שסיכן את חייו בטיסת מטוס הניסוי X-1 מהר יותר ממהירות הקול ב-14 באוקטובר 1947“. את המדליה העניק לו הנשיא ג'רלד פורד בטקס בבית הלבן ב-8 בדצמבר.[164]

ייגר, אשר מעולם לא למד בקולג' ולעיתים קרובות הצטנע בנוגע לרקע האקדמי שלו, נחשב על ידי רבים, ביניהם מגזין ה-"Flying" הנחשב, היכלי התעופה של קליפורניה, וירג'יניה המערבית, הלאומי, מספר נשיאי ארצות וחיל האוויר האמריקאי לטייס מבין הדגולים בכל הזמנים. מגזין ה-Air & Space/Smithsonian של מוזאון הסמית'סוניאן דירג אותו כחמישי מבין הטייסים הכי טובים בכל הזמנים לשנת 2003.[165] למרות חוסר השכלתו, אוניברסיטת מרשל (אנ') קראה על שמו את המלגה המובחרת ביותר שלה, "החוג ללימודים ע"ש ייגר" (אנ').[166] הוא אף היה היושב ראש של תוכנית ה-Young Eagle (אנ') של אגודת המטוסים הנסיוניים (Experimental Aircraft Association) (אנ') בשנים 1994 עד 2004[167] וזכה בתואר יו"ר התוכנית אמריטוס.[168]

בשנת 1966 נכנס להיכל התהילה הלאומי לתעופה וחלל. ב-1981, נכנס להיכל התהילה הבינלאומי של החלל.[169] ב-1990 נכנס לשדרת הכוכבים של החלל.[170]

כהיותו בן למדינת מערב וירג'יניה, זכה לכבוד מיוחד במדינה. על שמו נקרא נמל התעופה הבין-לאומי ייגר בצ'ארלסטון, וירג'יניה המערבית ב-1985.[171] הגשר מעל נהר קנאווה (אנ') המחבר בין הכבישים התת-מדינתיים Interstate 64-Interstate 77 נקרא על שמו.[172] ביוני 2021 החלו בחידוש צביעת הגשר לזכרו.[173] ב-19 באוקטובר 2006 הציבה המדינה שלט לכבודו על הכביש המהיר G וחנכה מחדש את כביש הגישה המוביל להמלין, העיירה בה גדל כ-"Yeager Highway".[174] כמו כן, הוא נחשב לאחד האנשים הכי מפורסמים שיצאו ממדינת וירג'יניה המערבית.[175]

תג פרס "צ'ארלס א. "צ'אק" ייגר" של ארגון העזר CAP

הוא היה לחבר כבוד של ארגון הטיס ההומניטרי "Wings of Hope" (אנ'). ב-25 באוגוסט 2009 הודיעו מושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר והעיתונאית מריה שרייבר כי ייגר יהיה אחד מ-13 חונכי היכל התהילה של קליפורניה בתערוכה של מוזיאון קליפורניה ב-1 בדצמבר. מגזין התעופה "Flying" דירג אותו כטייס החמישי הטוב בכל הזמנים ברשימת '51 הטייסים הטובים בכל הזמנים' לשנת 2013; למשך שנים רבות היה למדורג היחיד החי.[176] קבוצת ה-Civil Air Patrol (הפטרול האזרחי האווירי), ארגון העזר המתנדב של חיל האוויר, מעניק את פרס "צ'ארלס א. "צ'אק" ייגר" לחבריו הבכירים כחלק מתוכנית החינוך האווירית והחלל שלו.[177]

להלן טבלת הפרסים שקיבל:

סיכות
COMMAND PILOT WINGS.png סיכת טיסה
עיטורים אישיים
Air Force Distinguished Service ribbon.svg מדליית השירות המצוין של חיל האוויר (פרס פרישה בשנת 1975)
U.S. Army Distinguished Service Medal ribbon.svg מדליית השירות המצוין (עיצוב הצבא הוענק ב-1954)
Silver Star Medal ribbon.svg כוכב הכסף עם עלה ארד (אנ') (בשל שהפך לאלוף הפלות ביום אחד)[54][59][60]
Legion of Merit ribbon.svg לגיון ההצטיינות עם עלה אלון ארד
Distinguished Flying Cross ribbon.svg צלב התעופה המצוינת עם שני עלי אלון ארד (בשל הפלת מסרשמיט Me 262 ושבירת מחסום הקול)[65][66]
Bronze Star Medal ribbon.svg כוכב הארד עם עיטור V (בשל סיועו להצלת חיי הנווט עומאר פטרסון)[41][42]
Purple Heart ribbon.svg לב הארגמן
Air Medal ribbon.svg מדליית האוויר עם שני עלי אלון כסף
Air Force Commendation Medal ribbon.svg מדליית ציון לשבח של חיל האוויר (אנ')
Presidential Medal of Freedom (ribbon).svg מדליית החירות הנשיאותית
פרסי יחידה
AF Presidential Unit Citation Ribbon.png ציון לשבח של היחידה הנשיאותית (אנ')
Outstanding Unit ribbon.svg פרס היחידה המצטיינת של חיל האוויר (אנ')
מדליות שירות ואותות
American Defense Service Medal ribbon.svg אות שירות ההגנה האמריקאי (אנ')
American Campaign Medal ribbon.svg אות המערכה האמריקאית (אנ')
European-African-Middle Eastern Campaign ribbon.svg אות המערכה באירופה, אפריקה והמזרח התיכון (אנ') עם כוכב שירות כסף ושלושה כוכבי שירות ארד
World War II Victory Medal ribbon.svg מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה
Army of Occupation ribbon.svg אות הכיבוש (אנ')
National Defense Service Medal ribbon.svg אות שירות ההגנה הלאומי (אנ')
Armed Forces Expeditionary Medal ribbon.svg אות השירות הפעיל (אנ')
Vietnam Service Medal ribbon.svg אות מלחמת וייטנאם (אנ')
Air Force Longevity Service ribbon.svg סרט שירות חיל האוויר הארוך (אנ') עם עלי אלון כסף וארד
USAF Marksmanship ribbon.svg סרט המטווח (אנ')
Vietnam Campaign Medal ribbon with 60- clasp.svg אות השירות בוויטנאם (אנ')

הישגים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריכי דרגותיו של ייגר להלן:

סימון דרגה שירות בחיל תאריך
(ללא סימון) צוער חילות האוויר של צבא ארצות הברית 12 בספטמבר 1941[182]
US Army WWII PFC.svg
US Army WWII CPL.svg
מ-Private first class לרב-טוראי חילות האוויר של צבא ארצות הברית מ-1941 עד ל-9 במרץ, 1943[182]
US-Army-Flight Officer (1941).svg קצין טיסה חילות האוויר של צבא ארצות הברית 10 במרץ 1943[182]
US-O1 insignia.svg סגן משנה חילות האוויר של צבא ארצות הברית 6 ביולי 1944[182]
US-O2 insignia.svg סגן חילות האוויר של צבא ארצות הברית 4 בספטמבר 1944[182]
US-O3 insignia.svg קפטן חילות האוויר של צבא ארצות הברית 24 באוקטובר 1944[182]
US-O1 insignia.svg סגן משנה חילות האוויר של צבא ארצות הברית 10 בפברואר 1947
(התקבלה ב-25 בפברואר 1947, דרגה מה-6 ביולי 1944)[182]
US-O2 insignia.svg סגן חילות האוויר של צבא ארצות הברית 6 ביולי 1947[182]
US Air Force O3 shoulderboard rotated.svg קפטן חיל האוויר של ארצות הברית 6 ביולי 1951[183]
US Air Force O4 shoulderboard rotated.svg מייג'ור חיל האוויר של ארצות הברית 15 בפברואר 1951 (זמנית)[183]
6 ביולי 1958 (קבועה)[184]
US Air Force O5 shoulderboard rotated.svg לוטננט קולונל חיל האוויר של ארצות הברית 22 במרץ 1956 (זמנית)[185]
1 באוגוסט 1964 (קבועה)[186]
US Air Force O6 shoulderboard rotated.svg קולונל חיל האוויר של ארצות הברית 14 במרץ 1961 (זמנית)[187]
20 בספטמבר 1967 (קבועה)[188]
US Air Force O7 shoulderboard rotated.svg בריגדיר גנרל חיל האוויר של ארצות הברית 22 ביוני 1969

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייגר קרא למטוסו על שם אשתו, גלניס, כקמע מזל: "את קמע המזל שלי, מותק. כל מטוס שקוראים לו על שמה תמיד מביא אותי הביתה." לאחר פרישתו מחיל האוויר בשנת 1975 עברו הזוג לגראס ואלי, קליפורניה (אנ'). בשנת 1985 כתב ייגר את הראשונה מבין שתי האוטוביוגרפיות שלו. השתיים זכו להצלחה רבה ונמכרו היטב.[189] גלניס ייגר מתה מסרטן השחלות בשנת 1990. לזוג נולדו ארבעה ילדים (סוזן, דון, מיקי ושרון).[190]. בנו, מיקי (מייקל) נפטר בפתאומיות באורגון, ב-26 במרץ 2011.[191]

ב-1988 הופיע בפרסומת בטקסס לקמפיין הנשיאותי של ג'ורג' הרברט ווקר בוש.[192]. בשנת 2000, כעשר שנים לאחר מות אשתו פגש את השחקנית ויקטוריה סקוט ד'אנג'לו. השניים התחילו לצאת זמן קצר לאחר מכן, והתחתנו באוגוסט 2003.[193] לאחר תחילת מערכת היחסים ביניהם, התעוררה מחלוקת קשה בין ייגר וד'אנג'לו לילדיו. ילדיו טענו כיד'אנג'לו, הצעירה ממנו בלפחות 35 שנה, התחתנה איתו אך ורק בשביל הונו. ייגר וד'אנג'לו דחו שניהם את האשמה. בעקבות כך, התפתחו הליכים משפטיים, בהם האשימו ילדיו את ד'אנג'לו ב"השפעה שלילית" על ייגר, וייגר האשים את ילדיו בעיקול מיליוני דולרים מנכסיו.[194] באוגוסט 2008, פסק בית המשפט לערעורים של קליפורניה עבור ייגר, ומצא שבתו סוזן הפרה את חובתה כנאמנה.[195][196][197]

ב-2004 לאחר הצלחת הסרט מונסטר פנה אל הבמאית פאטי ג'נקינס בבקשה שתביים סרט על חייו, אולם הניסיון לא צלח.[198][199]

עד מותו בשיבה טובה, חי ייגר בצפון קליפורניה. הוא הלך לעולמו באחר-צהריי ה-7 בדצמבר, 2020 (יום הזיכרון הלאומי לפרל הארבור (אנ')), בגיל 97, בבית חולים בלוס אנג'לס. על פי בקשתו, נשרפה גופתו[200] ואפרו הוטס למדינתו וירג'יניה המערבית על ידי האייר פורס 2 והוטמן בהלוויה צבאית גדולה בהשתתפות הדרגים המדיניים והצבאיים הבכירים של ארצות הברית (בין משתתפי הלווייתו סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, מייק פנס, האסטרונאוט צ'ארלס דיוק ודיוויד אלבין (אנ'))[201] בבית הקברות הלאומי ארלינגטון,[202] שם קברו מצוין בסטופה.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'אק ייגר השאיר חותם רב על עולם התעופה ועל התפתחותו ובהתאם אף מוזכר ומגולם בתחומים הנוגעים בתעופה.

הוא הופיע בסדרת קומדיית המצבים אני חולם על ג'יני בפרק "Bigger Than a Bread Box and Better Than a Genie" (פרק 25) בתור עצמו כטייס ניסוי, המחליף מספר מילים עם האסטרונאוט קפטן אנתוני (טוני) נלסון (לארי הגמן) באחת מן הפנטזיות שלו.[203][204][205] הפרק צולם ב-12 במרץ 1966[206] והוא גם עזר לקדם אותו בהופעות ציבוריות יחד עם כוכבת הסדרה, ברברה עדן.[206] בעקבות כך אף נשארו השניים קרובים.[206]

בסרט Smokey and the Bandit II (אנ') משנת 1980 הוא מופיע בהופעת קמע בסרט כ"אורח מסיבה" עם תגית שמו עליו.[207][208][209]

הסרט הצוות המובחר משנת 1983 מבוסס על הספר הצוות המובחר אשר בעצמו מבוסס בין היתר על חייו של צ'אק ייגר ושבירת מחסום הקול. בסרט מגלם השחקן סם שפרד את צ'אק ייגר, טייס ניסוי. שפרד אף עבר הדרכה לצד ייגר עצמו. בסרט מופיע ייגר במסגרת הופעת קמע בתור "פרד", ברמן ב"מקום של פאנצ'ו". אם כי בסדרת הטלוויזיה "הצוות המובחר" משנת 2020 שנוצרה בהשראת הסרט והספר הוחלט להוציא אותו מהעלילה.[210]

בסרט האדם הראשון משנת 2018, העוקב אחר סיפורו של האסטרונאוט ניל ארמסטרונג האדם הראשון שצעד על הירח. מגלם השחקן מתיו גלייב את ייגר[211] למספר שניות בדקות הראשונות של הסרט.[212] לאחר שניל מטיס את נורת' אמריקן X-15, מאבד שליטה על המטוס, אך לבסוף מגיע לנחיתה באחד האגמים היבשים במדבר מוהאבי מציין ייגר כי ”הילד מהנדס טוב, אבל דעתו מוסחת. [...]“.[212] הסרט מבוסס אומנם על הביוגרפיה הרשמית של ארמסטרונג "First Man: The Life of Neil A. Armstrong" מאת ג'יימס ר. הנסן, אך מקרה נוסף דומה מופיע באוטוביוגרפיה של ייגר, בה הוא אומר דברים דומים על ארמסטרונג: ”[...] הוא היה האחרון באדוארדס שהיה מוכן לשמוע על קבלת עצה כלשהי מטייס צבאי“. ייגמר אמר דברים אלו בהקשר הבא: באפריל 1962 ביצע ייגר את את טיסתו היחידה עם ארמסטרונג על מטוס האימון לוקהיד T-33 (אנ'). באותה הטיסה, תפקידם היה להעריך את כשירותו של האגם היבש סמית' ראנץ' כמסלול נחיתה ל-X-15; הוא העריך ממבט עילי כי האגם לח מידי ולא יוכל לשאת את משקל המטוס אך ארמסטרונג התעקש לנחות.[213] כצפוי, קרקעית האגם הייתה רטובה והמטוס נתקע בבוץ. השניים נאלצו לחכות לחילוץ.[214]

לייגר מספר אזכורים יוצא דופן בזיכיון אופרת החלל מסע בין כוכבים[215] ובמיוחד בסדרה מסע בין כוכבים: אנטרפרייז. באנטרפרייז הוא מופיע פעמיים בפתיח הסדרה, המורכב מקולאז' של כל חלוצי התעופה והגילוי המרכזיים. בפעם הראשונה מופיע מטוס הבל X-1[216] ומספר שניות לאחר מכן מופיע ייגר עצמו.[217] בנוסף לפתיח הוא מצוטט על ידי אנסיין טרוויס מייוות'ר באומרו ”אני לעולם לא נותן לעצמי לפחד. אני רק מתמקד בחוגות ומתרכז בטיסה“.[י"ג][218] בראיון שנתן, סיפר יוצר הסדרה ריק ברמן כי דמותו של קפטן ספינת החלל האנטרפרייז, ג'ונתן ארצ'ר מבוססת על שילוב של ייגר והאן סולו.[219]

בסדרה מסע בין כוכבים: הדור הבא בהקשר של ניסוי טכנולוגיה חדשה מעיר ג'ורדי לה פורג' שלהיות נוכח בניסוי זה כמו ”להיות שם כדי לראות את צ'אק ייגר שובר את מחסום הקול“.[י"ד][220]

כמו כן ישנו תמרון הנקרא על שמו של [221] וגם מספר ספינות פדרציה הנקראות על שמו.[222]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hallion, Richard P, Designers and Test Pilots. New York: Time-Life Books, 1982. ISBN 0-8094-3316-8.
  • Yeager, Chuck; Leerhsen, Charles, Press on! Further Adventures in the Good Life. New York: Bantam Books, 1989. ISBN 0-553-05333-7.
  • Yeager, Chuck, Bob Cardenas, Bob Hoover, Jack Russell and James Young, The Quest for Mach One: A First-Person Account of Breaking the Sound Barrier, New York: Penguin Studio, 1997. ISBN 0-670-87460-4.

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צ'אק ייגר בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החצי ההפלה היא הפלה משותפת שביצע יחד עם טייס נוסף. אם כי בהקשר הזה כותב ייגר על הפלות משותפות באוטוביוגרפיה שלו: ”[...] ברנש אחד עשה לי את זה. תאמינו לי – הוא לא ניסה לעשות את זה שוב.“[1]
    (ר' בהמשך ביאור נוסף הנוגע למספר ההפלות עצמו כמו כן את טבלת ההפלות).
  2. ^ אין כל קשר משפחתי לג'ין ייגר (אנ'), טייסת גם היא.
  3. ^ בהקשר זה מצטט ייגר באוטוביוגרפיה שלו שיר שחיברו הטייסים על המטוס:
    ”אל נא תיתן לי פי שלושים-ותשע
    עם מנוע מאחור.
    הוא יסתחרר ויתגלגל
    ויחפור באדמה בור גדול -
    הו אל נא תיתן לי פי שלושים-ותשע“
    [25]
  4. ^ ההפלה ניתנה ניתנה לטייס אחר בשם אדוארד ק' "אדי" סימפסון (Edward K "Eddie" Simpson) והפכה אותו לאס. זמן הטיסה נרשם לטובת אחד הטייסים החדשים.[51] בשל כך רקורד ההפלות הרשמי של ייגר כולל רק 11.5 הפלות, אם כי מספר מקורות מכלילים אותו כ-12.5.[53]
  5. ^ למרות שלא נורה קליע אחד ממטוסו של ייגר, ההתנגשות נחשבת להפלה כפולה שכן, אילולא ייגר, היה ממשיך לטוס הטייס כסדרו.
  6. ^ ראו פירוט:
    בבוקרו של אותו יום המריאה הכנף בהובלת ייגר ללוות שני מבני מפציצי B-24 מעל הולנד. ייגר השאיר שתיים משלוש טייסות הכנף לחיפוי המפציצים ואת השלישית הוביל 160 ק"מ קדימה. כשהיו מעל אגם שטיינהודר (אנ'), צפון מערבית להנובר, זיהה ייגר 22 מטוסי Bf-109 ממרחק 80 ק"מ.[54] הטייסת סגרה על המבנה מגובה 8.5 ק"מ כשייגר בראשה.[55] אחד הטייסים זיהה את ייגר סוגר עליו אך שבר שמאלה והתנגש במטוס אחר.[ה] מספר שניות לאחר מכן הפיל Bf-109 נוסף מטווח 0.6 ק"מ; בזמן הזה סגר אחריו Bf-109 אחר, אשר גם אותו הפיל ייגר, הפעם מטווח זעיר של 7 מטר לאחר שהזדקר ובא מתחתיו. לאחר מכן צלל על Bf-109 חמישי והפיל גם אותו.[55][56][57][58]
  7. ^ ראו פירוט:
    בבוקרו של אותו היום המריאה טייסת הקרב מס' 363 בהובלת באד אנדרסון לחיפוי מטוסי P-51 מוסטנג נושאי-פצצות להפצצת מתקני דלק בקרבת פוזנן, פולין.[67] מעל המטרה הבחין ייגר במבנה של מעל ל-200 מטוסי פוקה-וולף Fw 190 סוגר עליהם ממרחק של בערך 80 ק"מ.[67] התפתח קרב אוויר המוני בין טייסת 16 המוסטנגים למעל 200 הפוקות; ייגר זיהה קבוצת Fw 190, סגר על הראשון ולאחר קרב אוויר קצר הפיל אותו מטווח של כמעט 0.2 ק"מ.[68] לאחר מכן סגר על Fw 190 נוסף וירד איתו לגובה 4.5 ק"מ והפיל גם אותו.[68] ייגר טיפס חזרה לגובה 7.5 ק"מ והפיל Fw 190 מטווח של כמעט 100 מטרים.[68] לאחר שהפיל את השלישי, זיהה ייגר Fw 190 רביעי חג משמאלו, הסתובב לעברו והפיל גם אותו מטווח של בערך 100 מטרים.[68] תחקיר מאוחר יותר הראה שמבנה ה-200 המטוסים לא היה הכוח העיקרי; הגרמנים הזניקו 750 מטוסי קרב נוספים ליירוט מוסטנגים נושאי-פצצות נוספים עליהם חיפו שלוש כנפות-קרב שלמות.[67] באותו היום הופלו 98 מטוסים גרמניים ו-11 מטוסים אמריקנים.[67]
  8. ^ אם כי בפועל בילה שם יותר מ-7 שנים.[83]
  9. ^ ראו פירוט:
    הגיע ייגר לבסיס ב-6 בבוקר; ב-8 כבר היה על מטוס האם, ה-B-29. את המפציץ איישו הטייס בוב קארדנס ורידלי, ששימש כמהנדס הטיסה. ייגר הוטל כרגיל מהמפציץ בגובה של 6 ק"מ ובמהירות של 400 קמ"ש אך הזדקר, הנמיך את החרטום; הדליק את ארבעת תאי הרקטות וטיפס במהירות של 0.88 מאך. בשלב מסוים החל המטס לחתחת ולכן כיבה ייגר את מערכת הגה הגובה ועבר למייצב האופקי. בגובה 11 ק"מ כיבה 2 מארבעת התאים, בגובה 12 ק"מ הגיע ל-0.92 והתאזן. כשהתאזן הפעיל את התא השלישי והגיע ל-0.96. בנקודה מסוימת הגיע המחוג במחוון המהירות ל-0.965 ויצא מעבר לסקלה. ייגר החזיק אותו כך ל-20 שניות ואז הגביה כדי להאט. מספר רגעים לאחר מכן דיווחו מדעני NACA לייגר כי שמעו רעש חזק (מה שעתיד להתגלות כבום העל-קולי הראשון הרשמי בהיסטוריה).
  10. ^ צ'אק ייגר היה לאדם הראשון שאושר בוודאיות מוחלטת כי שבר את מחסום הקול, והראשון לעשות זאת בטיסה אופקית. כל הטייסים האחרים שהוצעו כמועמדים לא רשמיים לשבירת מחסום הקול לפני ייגר בין ששברו אותו או לא טסו כולם בטיסת צלילה חדה לשם השגת פוטנציאל. ישנן עדויות אנקדוטליות לכך שטייס הניסוי ג'ורג' וולץ' (אנ') שבר את מחסום הקול שבועיים לפני ייגר בזמן שצלל ב-XP-86, אב טיפוס של ה-F-86 סייבר ב-1 באוקטובר 1947, ושוב ב-14 באוקטובר, רק 30 דקות לפני טיסת ה-X-1 של ייגר. עם זאת, המכשירים המדויקים ששימשו לתיעוד קפדני של מהירות הטיסה של ייגר לא היו בשימוש במהלך טיסותיו של וולץ'.[96] עוד קודם לכן, על פי ההערכות, הטייס הגרמני לותאר זייבר (אנ') שבר את מחסום הקול במהלך טיסת הניסוי הקטלנית שלו במטוס היירוט באכם בא 349 (אנ') הרקטי ב-1 במרץ 1945, למרות שמהירות הטיסה לא נמדדה רשמית.[97] בספרו מ-1990, "Messerschmitt Me 163 Komet: Das Kraftei", טוען טייס המסרשמיט Me 163 לשעבר, מנו ציגלר, כי חברו, טייס הניסוי הגרמני הייני דיטמר (אנ') שבר את מחסום הקול ב-6 ביולי 1944 והגיע למהירות של 1,130 קמ"ש בצלילה. בנוסף, הוא טען כי קיבל דיווחים מאנשים על הקרקע ששמעו בומים על-קוליים.[98] בנוסף לכל אלו, ישנה קביעה שנויה במחלוקת כי טייס הניסוי הגרמני הנס גוידו מוטקה (אנ') היה הראשון לשבור את מחסום הקול ב-9 באפריל 1945 במטוס מסרשמיט Me 262.[99]
  11. ^ אם כי לייגר עצמו הייתה השכלה תיכונית והנדסית ברמה בינונית, ועל כן לא יכול היה להועמד להיות אסטרונאוט כמו אלה שהכשיר.
  12. ^ אדוארד סי אינגרהם, דיפלומט אמריקאי ששימש כיועצו פוליטי של פרלנד באיסלמבאד, ציין תקרית זו בירחון וושינגטון מאוקטובר 1985: ”אחרי שמטוס הביצ'קראפט של ייגר הושמד במהלך תקיפה אווירית הודית, הוא השתולל בפני עמיתיו המתכווצים שכן הטייס ההודי קיבל הוראה ספציפית מאינדירה גנדי לפוצץ את מטוסו“. "זו הייתה", כתב מאוחר יותר, "דרכם של ההודים להפנות אצבע לדוד סם".[148]
  13. ^ מקור: ".I never let myself be afraid. I just focus on the dials and concentrate on flying"
  14. ^ מקור: ".Being there to watch Chuck Yeager break the sound barrier"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 67.
  2. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, "למוסקבה עם ז'אקי".
  3. ^ Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian Active Duty Flight.
  4. ^ Chuck Yeager, Test Pilot Who Broke the Sound Barrier, Is Dead at 97. הניו יורק טיימס.
  5. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 12.
  6. ^ Sullivan, Ken (2006). The West Virginia Encyclopedia. Virginia Humanities Council. ISBN 978-0-9778498-0-2.
  7. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 11, 12.
  8. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 12
  9. ^ Chuck Yeager : What I've Learned. Esquire Magazine.
  10. ^ "Four-Year-Old Boy Kills Baby Sister with Gun". Pittsburgh Post-Gazette.
  11. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 16, 17, 19, 100.
  12. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 15, 32.
  13. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 14.
  14. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 211.
  15. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 19.
  16. ^ Shannon White, Humble Beginnings. chuckyeager.com.
  17. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 25, 34.
  18. ^ Houvouras, John H. (Winter 1998). "The Man". The Huntington Quarterly.
  19. ^ Kantowski, Ron (April 6, 2006). "Q+A Steve Yeager". Las Vegas Sun.
  20. ^ 1 2 3 4 5 6 Shannon White, Yeager Joins the Air Corps and Trains for War. chuckyeager.com.
  21. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 19.
  22. ^ 1 2 Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian, Training for War. chuckyeager.com
  23. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 20.
  24. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 18.
  25. ^ 1 2 3 4 5 6 ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 21.
  26. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 23.
  27. ^ 1 2 ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 24.
  28. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 26.
  29. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 27.
  30. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 29.
  31. ^ 1 2 3 Shannon White, Into the Lion’s Den: Combat Over Europe. chuckyeager.com.
  32. ^ 1 2 3 4 Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian The War Years. chuckyeager.com.
  33. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 31.
  34. ^ 1 2 3 4 Chuck Yeager Archives; 4–5 March 1944. This Day in Aviation - Important Dates in Aviation History.
  35. ^ מסמך ההפלה: [1]. chuckyeager.com.
  36. ^ 1 2 3 ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 31.
  37. ^ Twitter ציוץ של צ'אק ייגר ברשת החברתית טוויטר, 15 במרץ 2018.
  38. ^ Gilles Collaveri, On the Trail of a Myth... An Investigation into Chuck Yeager’s Crash in France, March 1944.
  39. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 40.
  40. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 39.
  41. ^ 1 2 Michon, Heather (10 בנומבר, 2018). Chuck Yeager: The Pilot Who Broke the Sound Barrier. ThoughtCo.
  42. ^ 1 2 Patti Orr Chuck Yeager – Faster than the Speed of Sound. Mojave Desert News.
  43. ^ YouTube play button icon (2013–2017).svg Chuck Yeager returns to Sort 66 years later, סרטון באתר יוטיוב
  44. ^ Recent Adventures; Sort, Spain.
  45. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 43.
  46. ^ ראו גם: דוח משימה. chuckyeager.com.
  47. ^ 1 2 ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 47.
  48. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 48.
  49. ^ Williams, Colleen Madonna Flood (2013). Chuck Yeager. ISBN 978-1-4381-4735-2.
  50. ^ Disney, Ryan (2016). Escape & Evasion Report No. 686: The True Story of an American Fighter Pilot's Escape from Nazi-Occupied France. Amazon Digital Services.
  51. ^ 1 2 3 4 ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 49.
  52. ^ 1 2 Press, Salem (2009). American Heroes (Volume 3).
  53. ^ לדוגמא: [2], [3], [4] ו-[5]
  54. ^ 1 2 3 4 5 ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 57.
  55. ^ 1 2 ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 58.
  56. ^ 12 October 1944. This Day in Aviation Important Dates in Aviation History.
  57. ^ דוח המשימה. chuckyeager.com
  58. ^ Bryan R. Swopes Today in Aviation History – Chuck Yeager Becomes Ace In a Day. WARRIOS NEWS.
  59. ^ 1 2 3 תמונת הכתבה. chuckyeager.com.
  60. ^ 1 2 Medal, Silver Star, Gen. Charles Yeager. Smithsonian National Air and Space Museum.
  61. ^ 1 2 3 Roy Grinnell, Chuck Yeager – encounter with an Me-262. Weapons and Warfare - History and Hardware of Warfare
  62. ^ 1 2 ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 60.
  63. ^ דוח המשימה. chuckyeager.com.
  64. ^ Eric Niderost, Chuck Yeager: Fighter Pilot. Warfare History, Network.
  65. ^ 1 2 ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 61.
  66. ^ 1 2 Case, Medal, Distinguished Flying Cross, United States, Gen. Charles Yeager. Smithsonian National Air and Space Museum.
  67. ^ 1 2 3 4 ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 65.
  68. ^ 1 2 3 4 דוח משימה. chuckyeager.com.
  69. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 72, 73.
  70. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 64.
  71. ^ Twitter ציוץ של צ'אק ייגר ברשת החברתית טוויטר, 12 ביולי 2021.
  72. ^ 1 2 3 דוח המשימה. chuckyeager.com.
  73. ^ 1 2 3 ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 79.
  74. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 84.
  75. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 85.
  76. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 94.
  77. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 86.
  78. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 96.
  79. ^ Miller, Jay. The X-Planes: X-1 to X-45. Hinckley, UK: Midland, 2001. עמ' 23. ISBN 1-85780-109-1
  80. ^ 1 2 Ley, Willy (November 1948) "The 'Brickwall' in the Sky". עמ' 78–99.
  81. ^ טום וולף, "הצוות המובחר", עמ' 52–53.
  82. ^ Anderson, Clarence E. "Bud". "A Turning Point.". cebudanderson.com.
  83. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 191.
  84. ^ "Origins of NASA Names: VI—NASA INSTALLATIONS". www.hq.nasa.gov.
  85. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 106.
  86. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 114.
  87. ^ 1 2 3 Shanon White Punching a Hole in the Sky. chuckyeager.com.
  88. ^ 1 2 3 The dates of the 8 Air Force powered flights leading up to breaking the sound barrier:. chuckyeager.com.
  89. ^ ראו פירוט טיסות מלא: מקור:[88]
  90. ^ 1 2 3 ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 115.
  91. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 117.
  92. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 117.
  93. ^ Ryan, Craig (2015). dBAAAQBAJ&pg=PT98&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false Sonic Wind: The Story of John Paul Stapp and How a Renegade Doctor Became the Fastest Man on Earth. W. W. Norton & Company. עמ' 98–99. ISBN 978-1-63149-079-8.
  94. ^ 1 2 Fountain, Nigel (December 8, 2020). "Chuck Yeager obituary". הגרדיאן.
  95. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 119.
  96. ^ Blackburn, Al (January 1999). "Mach match: Did an XP-86 beat Yeager to the punch?". Smithsonian Air & Space Magazine. The Smithsonian..
  97. ^ Donnelly, Marea (October 13, 2017). "Pilot Chuck Yeager's resolve to break the sound barrier was made of the right stuff". The Daily Telegraph.
  98. ^ Rocket Fighter - World history. (PDF)
  99. ^ Yoon, Joe (October 7, 2004). "Me 262 and the Sound Barrier". aerospaceweb.org.
  100. ^ "New U.S. Plane Said to Fly Faster Than Speed of Sound". גיליון ה-22 בדצמבר. ”An experimental rocket plane, the Bell XS-1, has flown faster than the speed of sound a number of times recently, Aviation Week reports in an issue to be released tomorrow.“
  101. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 120, 121, 122.
  102. ^ דוח המשימה. chuckyeager.com.
  103. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 124.
  104. ^ "Two U.S. planes fly faster than sound". Pittsburgh Post-Gazette. Associated Press. June 11, 1948. עמ' 4.
  105. ^ "This day in history: Yeager breaks the sound barrier". History.
  106. ^ "Mackay 1940–1949 Winners". National Aeronautic Association.
  107. ^ "Collier 1940–1949 Recipients". National Aeronautic Association.
  108. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 143.
  109. ^ Bell X-1 Glamorous Glennis. National Air and Space Museum.
  110. ^ 1 2 3 BRIGADIER GENERAL CHARLES E. "CHUCK" YEAGER. Air Force.
  111. ^ "Jacqueline Cochran and the Women's Airforce Service Pilots". National Archives and Records Administration: The Dwight D. Eisenhower Presidential Library, Museum, and Boyhood Home.
  112. ^ Jacqueline Cochran. chuckyeager.com
  113. ^ Tag Archives: Harmon International Aviatrix Trophy;17 November 1954. This Day in Aviation Important Dates in Aviation History.
  114. ^ 1 2 Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian Testing the Limits. chuckyeager.com
  115. ^ דוח המשימה. chuckyeager.com
  116. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 180–183.
  117. ^ להרחבה נוספת: הקלטת השיחה בין ייגר לבסיס. chuckyeager.com
  118. ^ Chuck Yeager - Chasing the Demons for 72 Years. Flightline.
  119. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 187.
  120. ^ Dario Leone In 1953 this North Korean pilot flew its MiG-15 to South Korea. And Chuck Yeager flight-tested it..
  121. ^ Clark, Mark (1954). From the Danube to the Yalu. New York: Harper. עמ' 208
  122. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 189.
  123. ^ 1 2 Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian Squadron Leader. chuckyeager.com
  124. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 216-217.
  125. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 221; עמ' 221-225.
  126. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 228.
  127. ^ Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian To New Heights. chuckyeager.com
  128. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 237
  129. ^ "The Ability of a STOL Fighter to Perform the Mission of Tactical Air Forces (1961)".
  130. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, "מפקד בחלל".
  131. ^ לדוגמא:
  132. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 241-244
  133. ^ Brown, Walter J. (July 16, 2019). "Ed Dwight Was Set to Be the First Black Astronaut. Here's Why That Never Happened". הניו יורק טיימס.
  134. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, אמט האץ', ה"זקן" החדש" - אירופה, 1954-1957.
  135. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 266.
  136. ^ Wingless Flight: The Lifting Body Story. NTRS - NASA Technical Reports Server.
  137. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, "לשבור עוד שיא".
  138. ^ The Crash of Chuck Yeager's NF-104A.
  139. ^ This week in history: NF-104 CRASH.
  140. ^ 10 December 1963. This Day in Aviation Important Dates in Aviation History.
  141. ^ ראו גם: YouTube play button icon (2013–2017).svg Chuck Yeager's 100,000 Foot Zoom Rocket Plane Crash, סרטון באתר יוטיוב
  142. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, "וייטנאם".
  143. ^ 1 2 3 4 Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian, To New Heights. chuckyeager.com
  144. ^ 1ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 272.
  145. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, "לאסוף את השברים".
  146. ^ 1 2 "'America's greatest pilot': Chuck Yeager, 1st man to fly over speed of sound, dies". theweek.in.
  147. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 276.
  148. ^ "The Right Stuff in the Wrong Place". Washington Monthly.
  149. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 279.
  150. ^ מתוך: רן פקר ודני שלום, נץ בשחקים, תל אביב: הוצאת הוצאת משכל - הוצאה לאור ידיעות אחרונות וספרי חמד, תשס"ב-2002, ע"מ 465.
  151. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 281.
  152. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 290.
  153. ^ Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian, Living it Up!
  154. ^ Britannica, Rogers Commission.
  155. ^ Chuck Yeager's Advanced Flight Simulator. Moby Games.
  156. ^ "The Legend of Pancho Barnes and the Happy Bottom Riding Club".
  157. ^ 1 2 Rogers, Keith (October 12, 2012). Famous pilot Yeager re-enacting right stuff 65 years later. Las Vegas Review-Journal.
  158. ^ "Yeager's Encore". (PDF). Air Force Magazine.
  159. ^ Pasztor, Andy (December 8, 2020). "Chuck Yeager, Pioneer of Supersonic Flight, Dies at Age 97".
  160. ^ Deam, Jenny (October 1, 2005). Chuck Yeager is honored by Tuskegee Airman. Tampa Bay Times.
  161. ^ YouTube play button icon (2013–2017).svg General Chuck Yeager Supersonic Reenactment, סרטון באתר יוטיוב
  162. ^ CHARLES “CHUCK” YEAGER. National Aviation Hall of Fame.
  163. ^ Golden Plate Awardees.
  164. ^
  165. ויקיטקסט United States Statutes at Large Volume 89.djvu/1094, באתר ויקיטקסט
  166. ^ 10 All-Time Great Pilots. Air & Space/Smithsonian.
  167. ^ SOCIETY OF YEAGER SCHOLARS.
  168. ^ EAA Mourns Death of Gen. Chuck Yeager. EEA.
  169. ^ The Passions of Harrison Ford. Grand.
  170. ^ Harbert, Nancy (September 27, 1981). "Hall to Induct Seven Space Pioneers". Albuquerque Journal. p. 53.
  171. ^ Kaplan, Tracey (September 23, 1990). "Ground-Level Monuments Honor Heroes of the Air". The Los Angeles Times. p. 840 – via Newspapers.com.
  172. ^ "Charleston: Transportation".
  173. ^ Chuck Yeager Bridge.
  174. ^ Amanda Barber, Chuck Yeager Bridge getting blue and gold Mountaineer makeover.
  175. ^ Yeager Comes Home.
  176. ^ The Glass Castle Part III, Chapter 25. Summary.
  177. ^ Isabel Goyer, 51 Heroes and Heroines of Aviation.
  178. ^ "Yeager Award". Civil Air Patrol.
  179. ^ Daily Appointments of Harry S. Truman; Thursday, November 2, 1950
  180. ^ "Three to Share Collier Trophy". The Semi-Weekly Spokesman-Review. Associated Press. December 15, 1948. p. 15 – via Newspapers.com.
  181. ^ Mackay Trophy > Mackay 1940-1949 Winners.
  182. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, 287, 288.
  183. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Official Army and Air Force Register (Volume II). Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1948. p. 2019.
  184. ^ 1 2 3 Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1954. p. 330.
  185. ^ 1 2 Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1959. p. 461.
  186. ^ 1 2 Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1958. p. 304
  187. ^ 1 2 Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1965. p. 628.
  188. ^ 1 2 Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1963. p. 579.
  189. ^ 1 2 Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1969. p. 1357.
  190. ^ Moller, Dave (February 19, 2004). "Yeager children sue their father". Nevada County, California: The Union.
  191. ^ Tresniowski, Alex (March 8, 2004). "The Wife Stuff: Feuds, Trials & Lawsuits, Bills, Bills, Bills, Chuck Yeager". People (American magazine)
  192. ^ MICHAEL YEAGER OBITUARY.
  193. ^ Republicans Hire Chuck Yeager For Political Ads
  194. ^ Costantinou, Marianne (February 18, 2004). "Chuck Yeager is in love. Three of his kids doubt his new wife, who's half his age, is made of the right stuff. They're suing". sfgate.com.
  195. ^ Hubler, Shawn (July 2, 2004). "Far from heavens". The Los Angeles Times).
  196. ^ C.A. Rules Against Chuck Yeager’s Daughter in Dispute With Stepmother.
  197. ^ Yeager v. D'Angelo, C052483 (Cal.App.3rd August 22, 2008).
  198. ^ Twitter ציוץ של פאטי ג'נקינס ברשת החברתית טוויטר, 8 בדצמבר 2020..
  199. ^ אינה טוקר, האישה שמאחורי "וונדר וומן": מי את, פטי ג'נקינס?, באתר ynet
  200. ^ Twitter ציוץ של פאטי ג'נקינס ברשת החברתית טוויטר, 8 בדצמבר 2020.
  201. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 289.
  202. ^ Watch the Chuck Yeager Memorial (Copyright 2021, Victoria Scott Yeager).
  203. ^ MATT WILLIAMS, Chuck Yeager, the First Man to Break the Sound Barrier has Died. He was 97.
  204. ^ YouTube play button icon (2013–2017).svg 1966-03-12: Col Yeager Meets a Genie, סרטון באתר יוטיוב
  205. ^ YouTube play button icon (2013–2017).svg I Dream of Jeannie S01E25 - Bigger Than a Bread Box and Better Than a Genie, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 23:12) דקה 3:00-3:30.
  206. ^ IMDB Logo 2016.svg צ'אק ייגר; אני חולם על ג'יני, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  207. ^ 1 2 3 Charles Atkeison Air Force Col. Chuck Yeager Appeared on ‘I Dream of Jeannie’. avgeekery.com.
  208. ^ IMDB Logo 2016.svg צ'אק ייגר; Smokey and the Bandit II, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  209. ^ Twitter ציוץ של צ'אק ייגר ברשת החברתית טוויטר, 22 באוגוסט 2016.
  210. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 290.
  211. ^ Dent, Alec (October 10, 2020). ‘The Right Stuff’ Fails to Live Up to the Legacy of the Works That Came Before. The Dispatch.
  212. ^ IMDB Logo 2016.svg מת'יו גלייב, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) - ראו תפקידים לשנת 2018.
  213. ^ 1 2 דקה 6:55-7:10
  214. ^ Twitter ציוץ של צ'אק ייגר ברשת החברתית טוויטר, 21 באפריל 2018.
  215. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 166-167.
  216. ^ Chuck Yeager, באתר Memory Alpha.
  217. ^ מסע בין כוכבים: אנטרפרייז - opening credits: דקה 1:30.
  218. ^ מסע בין כוכבים: אנטרפרייז - opening credits: דקה 1:36.
  219. ^ מסע בין כוכבים: אנטרפרייז, עונה 4, פרק 20, Demons. דקה 21:30.
  220. ^ Spelling, Ian (November 2001). "The Long Trek". Starlog. 1 (292): עמ' 67–69.
  221. ^ מסע בין כוכבים: הדור הבא, עונה 5, פרק 10, New Ground.
  222. ^ Star Trek Encyclopedia (3rd ed., p. 571)
  223. ^ מקורות: