תרבות ליאנגג'ו
תרבות ליאנגג'ו (בסינית: 良渚文化, בפין-יין: Liángzhǔ Wénhuà; זמנה 3,400-2,250 לפנה"ס) הייתה תרבות הירקן הנאוליתית האחרונה בדלתה של הנהר יאנגצה בסין. על סמך הממצאים הארכאולוגיים אנו יודעים שהתרבות הייתה מחולקת למעמדות. השערה זו מתבססת על כך שירקן, משי, שנהב וחפצים מצופים בלכה נמצאו אך ורק בקברים של האליטות, בעוד שבקברים של האנשים העניים יותר נמצאו כלי חרס. חלוקה זו למעמדות מוכיחה ששיטת הממשל בתקופת ליאנגג'ו הייתה של מדינה קדומה המאופיינת בהבחנה ברורה בין מעמדות חברתיים במבני הקבורה. מרכז עירוני התגלה באתר העיר ליאנגג'ו וקבוצות עילית מאתר זה שלטו על המרכזים המקומיים.[1] לתרבות ליאנגג'ו הייתה השפעה רבה מאוד על האוכלוסייה באזור זה של סין, ותחום השפעתה היה סביב אגם טָאיְחוּ (האגם השלישי בגודלו בסין), והגיע עד צפון שאנשי ועד דרום גואנגדונג.[2] האתר שעל שמו קרויה התרבות הוא אתר ארכאולוגי בתת־המחוז העירוני האנגג'ואו במחוז ג'ג'יאנג שנחפר לראשונה ב-1936 על ידי הארכאולוג הסיני שְׁה שִׂינ'גֶנְג.
ב-9 ביולי 2019 הוכרז האתר הארכאולוגי של ליאנגג'ו כאתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו.[3]
אתר העיר ליאנגג'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ליאנגג'ו
העיר ליאנגג'ו, שהייתה מרכז תרבות ליאנגג'ו, אותרה בתת־המחוז העירוני האנגג'ואו במחוז ג'ג'יאנג ונחפרה לראשונה ב-1936 על ידי הארכאולוג הסיני שְׁה שִׂינ'גֶנְג. משנות השמונים של המאה ה-20 נערכים באתר העיר ובסביבתה חפירות ארכאולוגיות שחשפו יישוב מאורגן, בתי קברות ומערכת מים היקפית. האתר מתוארך משנת 3,300 לפני הספירה עד שנת 2,300 לפני הספירה, כלומר בתקופה הנאוליתית.
אתר ליאנגג'ו שוכן באתר המעבר בין גבעות למישורים, סמוך לחוף ים סין המזרחי. הוא שוכן במישור הסחף של הנהר דונגיו, אחד משמונה מערכות הנהר הראשיות בג'ג'יאנג. רכס מזרח טיאנמו שממערב לאתר מתפצל לשתי שלוחות המקיפות את האתר במרחק של 20 קילומטרים מצפון לדרום. שני נחלים זורמים דרך האתר. האתר גובל בנהר דונגשי, במישור הסחף ממזרח, ובגבעות שבמערב. פני השטח משתפלים מהמערב למזרח בגובה 3–5 מטרים מעל פני הים. אקלים האזור גשום למדי ולכן היו התושבים צריכים להתמודד עם הצפות חוזרות ונשנות. הפתרונות שלהם לבעיה כללו בניית סכרים וסוללות, חפירת תעלות לניתוב המים העודפים והקמת במות עפר גדולות הגבוהות מסביבתן.
אתר העיר משתרע על שטח של 8,814 דונם, ומתחלק לשלושה חלקים: אזור הארמון, העיר הפנימית והעיר החיצונית. הם מסודרים כך שכל חלק מקיף את החלק הקודם, כשאת כל חלקי העיר חוצים ערוצי נחלים, רובם מלאכותיים, באורך כולל של 32 קילומטרים. גיל האתר על בסיס תיארוך פחמן-14 הוא בין 3,000 ל-2,850 לפנה"ס והוא היה בשימוש עד 2,300 לפנה"ס. (מהתקופה האמצעית עד סוף התקופה האחרונה של תרבות ליאנגג'ו). בבניית אתר העיר שונעו לפחות 7,070,000 מטרים מעוקבים של עפר ו-100,000 מטרים מעוקבים של סלעים ואבנים. לגייס את כוח האדם, והמשאבים הכספיים הכרוכים במיזם כזה חייב מבנה חברתי מורכב וריכוזי מאוד.
אזור הארמון שוכן במרכז העיר הפנימית ומשתרע על שטח של 390 דונם, הוא בנוי משלוש במות מוגבהות: "במת מוֹגְ'יָאושָׁאן" (Mojiaoshan Terrace) בצפון מרכז העיר. על הבמה יש שלוש במות משנה גדולות בגובה בין 4.5 ל-6 מטרים. על במות המשנה, ועל הבמה הראשית נתגלו יסודות ל-35 בתים. על המדרון המזרחי של הבמה נתגלו ערימות פסולת המכילות כ-26 טון של אורז מפוחם, מה שהוביל למסקנה שהיו אסמי תבואה גדולים על הבמה. "במת חְוָאנְגְפֶנְשָׁאן" (Huangfenshan Terrace) דרומית ומזרחית לבמת מוֹגְ'יָאושָׁאן. על הבמה יש במת משנה שטרם נחפרה על ידי הארכאולוגים ו"במת צְ'ה-ג'ונְגְסְה" (Chizhongsi Terrace) דרומית ומערבית לבמת מוֹגְ'יָאושָׁאן, ומערבית לבמת חְוָאנְגְפֶנְשָׁאן. הבמה הייתה מוקפת מים והייתה אי מבודד. על הבמה היו כמות גדולות של אורז ולכן ייתכן ששימשה כאסם תבואה עבור שליטי העיר שהיה מוגן באמצעות המים מעכברושים.
העיר הפנימית מוקפת חומות וצורתה ריבוע מעוגל. סביב אזור הארמון מפוזרים במות לבתי מגורים וסדנאות למלאכת יד ולבתי קברות. בבניית החומות נוצלו שתי גבעות טבעיות כפינות הצפון-מזרחית והדרום-מערבית של החומה. החומות נבנו בצורה של פירמידות מקוטעות, כשבבסיסן הונחו סלעים כיסודות, ועליהם יצרו את החומות מאדמה נגוחה. על בסיס תיארוך פחמן-14 היו החומות בשימוש רצוף בין 2,900 ל-2,300 לפנה"ס. היקף כל החומות כ-6,000 מטרים, רוחבן נע בין 20 ל-60 מטרים, וגובהן המקסימלי בימינו הוא 4 מטרים. בחומות היו 8 שערי מים, שניים בכל צד, שדרכם נכנסו או יצאו ערוצי הנחלים, ושער יבשתי אחד בצד דרום. לאורך החומות היה חפיר שמולא במים. בתוך החומות היו כ-20 במות בגדלים שונים, כשעליהן היו בתי מגורים, וביניהן היו ערוצי הנחלים המלאכותיים. הנחל המלאכותי הגדול ביותר כונה ג'ונְגְגְ'יָאצוּן. אורכו כ-1.2 קילומטרים מצפון לדרום ורוחבו 5–75 מטרים. גדותיו חוזקו בגזעי עצים וחזרן ובקרקעיתו, ועל הבמות הסמוכות אליו נתגלו שרידי מקדחי ירקן, קעריות להכנת לכה, כדי חרס, וחפצים מאבן ומעץ. ממצאים אלו למדים שהיו סדנאות למלאכת יד סמוך לגדת הנהר. כמו כן נתגלו בקרקעית ועל הבמות שרידי שלדים וגולגולות אנושיות.
העיר החיצונית בנויה מ-17 במות מבודדות, כשהריכוזים העיקריים הם מצפון-מזרח ומדרום מערב לעיר הפנימית. על הבמות היו בעיקר בתי קברות, אזורי מגורים וסדנאות למלאכת יד. רוב הבמות תוארכו לתקופה האמצעית עד התקופה האחרונה של תרבות ליאנגג'ו.
צפונית לעיר אותרה מערכת גדולה של סכרים וסוללות ששימשו לאגירת מים, ולוויסות השיטפונות.
ב-2008 נפתח מוזיאון ליאנגג'ו המציג ממצאים שנתגלו בחפירות, בעיקר חפצים מירקן, מאבן וכלי חרס.
כרונולוגיה וגאוגרפיה של תרבות ליאנגג'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקובל לחלק את תקופת תרבות ליאנגג'ו לשלושה שלבים:
- התקופה המוקדמת מ-3,300 לפנה"ס עד 3,100 לפנה"ס. שרידים מתקופה זו הם האתרים מְיָאוצְ'ייֵן, ווּגְ'יָאבּוּ ופּוּוָאנְצְ'יָאו, וחלק מהקברים של יאושאן סמוך לאתר העיר ליאנגג'ו.
- תקופת הביניים מ-3,100 עד ל-2,850 לפנה"ס. השרידים העיקריים הם קברים כולל אלו בפאנשאן באתר העיר, גָאוצֶ'נְגְדוּן וחלק מהקברים של יאושאן.
- התקופה המאוחרת מ-2,850 עד 2,300. בתקופה זו נבנו החומות של העיר ליאנגג'ו ואתר לונְגְטָאנְגְאָנְג.
גם בתקופה מ-2,300 עד 2,100 המכונה תקופה שלאחר ליאנגג'ו יש שרידים מתרבות זו בסְה-דוּן ובטִינְגְלִין.[4]
מאפייני התרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאפייני התרבות כללו חקלאות מתקדמת, כולל השקיה, גידול אורז בשדות מוצפים וחקלאות ימית. בתים נבנו לעיתים קרובות על כלונסאות, על נהרות או על קו חוף.
קהילה טיפוסית של תרבות ליאנגג'ו, שנמצאו למעלה מ-300 אתרים שלהם, בחרה לגור בסמוך לנהרות. בחפירות נתגלו סירות ומשוטים המעידים על בקיאות בסירות וכלי שיט. באתר העיר ליאנגג'ו נתגלו שרידי מזח עץ וסוללה ששימשה להגנה מפני שיטפונות. בתים הוקמו על כלונסאות עץ גם כדי לסייע נגד הצפות, אם כי בתים על הקרקע באזורים גבוהים כללו בתים תת-קרקעיים למחצה עם גגות מכוסים בסכך.[5]
על סמך הממצאים הארכאולוגיים הייתה מחייתם של התושבים הקדומים של בני תרבות ליאנגג'ו מבוססת בעיקר על גידול אורז, גידול חזירים, ליקוט צמחים, דיג וציד. התזונה הושלמה בירקות ופירות ששרידיהם נתגלו בחפירות, חלקם מגידול עצמי דוגמת דלעת, מלון, אפרסק, שזיף, אפרסמון וענבים, וחלקם לוקטו מהבר.
כלי החקלאות היו עשוים מאבן מכיוון שטרם הגיע ידע על עיבוד מתכות לחלק זה של סין. מלאכות אחרות כללו גילוף חפצים מירקן, ציפוי חפצי עץ וירקן בלכה, קליעת סלים, אריגת משי וייצור כלי חרס משוכללים.
ייצור חפצים וטכנולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התושבים של אתרי ליאנגג'ו יצרו ידיות לקרדום בצורת "ברך מכופפת", כשלהב הקרדום היה מדורג ועשוי מאבן, כלי חרס שנהגו לקשט באדום, משקלות לכישור מחרס שרוף, סכינים וראשי חניתות מלווחה. סגנון האמנות שלהם הדגיש את השימוש בספירלות ובמעגלים. חפצים בסגנון זה היו נפוצים אחר כך בדרום-מזרח אסיה הנאוליתית.[6] חלק מכלי הקדרות של ליאנגג'ו מזכירים את סגנון הכלים השחורים דמוי "קליפת ביצה" של תרבות לונגשאן משאנדונג, אבל הסגנון של רובם היה שונה, כלים בגוון אפור או שחור, שחוממו בטמפרטורות נמוכות וצופו באנגוב שחור או אדום.[7] קיימות עדויות לכך שחלקיקי טרמוליט שימשו כמרכיב ליצירת כלי חרס שחורים בסגנון "קליפת ביצה". נקבע כי הצבע השחור של כלי החרס נבע מהתקדמות דומה בתהליכי השריפה. יש קווי דמיון בין תהליך יצירת כלי החרס שנתגלו בלְיָאנְגְצֶ'נְגְגֶ'ן, אתר הגדול ביותר של תרבות דָאוֶנְקוֹאוּ, בצפון סין של ימינו, לזה של תרבות ליאנגג'ו, מה שהביא את לחוקרים להאמין שהייתה תקשורת בין שתי התרבויות. באתר גוָאנְגְפֿוּלִין קיימת השפעה של תרבויות צפוניות יותר, אך היו בו גם כלי חרס דומים מאוד לאלו של אתרי ליאנגג'ו טיפוסיים.[8]
חוקרים גילו שחלק מהגרזינים באתרי ליאנגג'ו נוצרו בכלי יהלום. תושבי ליאנגג'ו, השתמשו בכלים אלה, עיבדו קורונדום לגרזינים טקסיים. על הגרזינים נכתב כי "לוטשו לברק דמוי מראה". הטכניקות בהן השתמשו הניבו תוצאות שנאמר שקשה לשכפל גם עם טכנולוגיה מודרנית. זהו השימוש המוקדם ביותר בכלי יהלומים ברחבי העולם, אלפי שנים מוקדם יותר מכפי שידוע שאבן החן שימשה במקומות אחרים. החוקרים גם מציינים שזו התרבות הפרהיסטורית היחידה שידעה לעבד ספיר.[9]
עיבוד ירקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודות הירקן מתרבות זו מאופיינות בחפצים טקסיים גדולים שעובדו בדיוק רב ונחרתו במוטיבים דמויי יצורים דמיוניים. החפצים הבולטים ביותר מהתרבות היו:
- צוֹנְג (琮, בפין-יין cóng) – החפץ הנפוץ ביותר. גוף צינורי שחלקו הפנימי עגול ושטחו החיצוני מרובע. המשטח החיצוני מחולק אנכית או אופקית כך שהחפץ הוא בפועל גליל חלול המוטבע בגוש מלבני. הפרופורציות משתנות - הצונג יכול להיות גוצי או גבוה יותר מכפי שהוא רחב. החלק החיצוני מעוטרת לעיתים בפרצופים דמויי מסכה. הצונג הגדול ביותר שהתגלה שקל 3.5 קילוגרם.
- בִּי (璧, בפין-יין Bì) – דיסק ירקן שטוח עם חור עגול במרכז. בדרך כלל לא מעוטר
- יְוֵּה (钺, בפין-יין Yuè) – ראש גרזן טקסי
נתגלו גם תליוני ירקן עם חריטות של ציפורים קטנות, צבים ודגים. הרבה מחפצי הירקן של תרבות ליאנגג'ו היו בעלי מרקם דמוי עצם חלבית לבנה בגלל מקור הירקן מטרמוליט והשפעה של מים באתרי הקבורה, אם כי חפצי ירקן עשויים מאקטינוליט וסרפנטין היו נפוצים גם. למרבית בני דורם של בני תרבות ליאנגג'ו יש חפצי ירקן כלשהם, אך 90 אחוז מכל חפצי הצונג והבי מירקן שנתגלו, ובלא ספק בעלי האיכות המעולה ביותר, הם מאתרי ליאנגג'ו.[10] נטען כי חפצי ירקן שנחשפו מאתרי ליאנגג'ו השפיעו על התפתחותם של תרבויות נאוליתיות אחרות בסין: "השפעת המורשת של תרבות ליאנגג'ו נראית בלונגשאן בשאנדונג, טאוסה בשאנשי, צִ'יגְ'יָה בגָאנְצִ'ינְג ואתרים רבים אחרים בצפון שאאנשי, שם נחשפו צינורות צונג, דיסקים של בי וחפצי ירקן אחרים המזכירים את תרבות ליאנגג'ו".[11][12] נטען גם שלעבודות הירקן של תרבות ליאנגג'ו הייתה השפעה מתמשכת על חפצים טקסיים בתקופות מאוחרות יותר של התרבות הסינית.[1]
חפצי הירקן המעולים ביותר נוצרו בעיר העתיקה של ליאנגג'ו, אבל גם מרכזים חשובים פחות יצרו חפצים מעולים, מה שהביא את החוקרים להאמין שתרבות ליאנגג'ו לא הייתה חברה במבנה פשוט של פירמידה של שכבות חברתיות. למרכזים משניים רבים הייתה גישה לירקן משלהם (נפריט). עם זאת, האליטה בעיר העתיקה של ליאנגג'ו יצרה קשר וסחרה בטובין עם האליטות בחלקים אחרים של היקום של ליאנגג'ו (וגם עם אזורים אחרים של סין בתקופת לונגשאן) וקבעה את הקריטריונים כיצד צריכים חפצים אלו להיראות. נראה כי בני תרבות ליאנגג'ו לא ייבאו ירקן, אף על פי שהם ייצאו אותו בצורה נרחבת.[13]
דת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מזבח נאוליתי מתרבות ליאנגג'ו שנחפר באתר יאושאן, כ-5 קילומטרים צפונית-מערבית לאתר העיר ליאנגג'ו מדגים שמבני הדת היו מתוכננים היטב. המזבח גודר בחומות של אבנים וסלעים, דבר המציין שלדת הייתה חשיבות ניכרת. למזבח היו שלושה חלקים, החלק העליון היה במה של אדמה נגוחה. שלוש במות נוספות היו מרוצפים בחלוקי אבן. על המזבח היו 12 קברים בשתי שורות.[14]
חוקרים אחדים טוענים כי הקרבת עבדים הייתה חלק מהמסורת של ליאנגג'ו.[10]
היעלמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיאה של תרבות ליאנגג'ו היה לפני כ-5,000 עד 4,000 שנים, אבל היא נעלמה בחטף מאזור אגם טאיחו לפני כ-4,200 שנים כאשר הגיעה לשיאה. כמעט שאין עקבות לתרבות בתקופות שבאו אחר-כך באזור זה. תרבות מָאצְ'יָאו (Maqiao Culture) שהתפתחה באזור אחר-כך שונה מאוד ובמקרים רבים דווקא פחות מפותחת.[15] מחקרים עדכניים הראו כי ההתפתחות יישובים אנושיים נעצרה מספר פעמים בשל שיטפונות. הדבר הביא את החוקרים למסקנה שהגורמים למותה של תרבות ליאנגג'ו היו שינויים סביבתיים קיצוניים כמו שיטפונות, מכיוון שבין שכבות התרבות מופיעות מדי פעם שכבות של בוץ או בוץ מעורב בחול וחצץ עם עצים קדומים קבורים. משערים כי עליית מי הים ושיטפונות חוזרים ונשנים אלצו את התושבים להגר אל הרמות.[16]
קיימות עדויות לכך שאגם טאיחו נוצר בתוך מכתש פגיעה לפני 4,500 שנים בלבד, מה שעשוי להסביר את היעלמותה של תרבות ליאנגג'ו.[17] עם זאת, מחקרים אחרים לא מצאו מבנים של מכתש פגיעה או מינרלים אופייניים למכתשי פגיעה.[18]
חפצים שנחשפו בחפירות באתרי תרבות ליאנגג'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]
_LACMA_M.70.76.7.jpg)
_with_Masks_LACMA_M.89.156.3.jpg)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Li Liu and Xingcan Chen, The Archaeology of China : From the Late Paleolithic to the Early Bronze Age, Cambridge University Press, 2012, 330 p. ISBN 978-0-521-81184-2.
- Li Liu, The Chinese Neolithic : Trajectories to Early States, Cambridge University Press, 2004, 498 p. ISBN 978-0-521-64432-7
- Li Zhiyan, Virginia L. Bower and He Li (dir.), Chinese Ceramics : From the Paleolithic Period to the Qing Dynasty, Yale University and Foreign Language Press, 2010, 687 p. ISBN 978-0-300-11278-8.
- Anne P. Underhill (dir.), A companion to Chinese archaeology, Chichester, West Sussex ; Malden (Mass.), Wiley-Blackwell, 2013, 640 p. ISBN 978-1-4443-3529-3
- Allan, Sarah (ed), The Formation of Chinese Civilization: An Archaeological Perspective, ISBN 0-300-09382-9
- Zhou Ying, "The Dawn of the Oriental Civilization: Liangzhu site and Liangzhu culture", ISBN 978-7-5085-1058-3, China Intercontinental Press, Beijing, 2007 (in both Chinese & English).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Underhill, Anne (2013). A Companion To Chinese Archaeology.
- ^ "The height of China's history". People's Daily online.
- ^ "Seven cultural sites inscribed on UNESCO's World Heritage List". UNESCO. 6 ביולי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Anne P. Underhill, A Companion to Chinese Archaeology
- ^ Higham, Charles (2009). Encyclopedia of Ancient Asian Civilizations. p. 198.
- ^ Tarling, Nicholas (1999). The Cambridge History of Southeast Asia. pp. 102–103.
- ^ Valenstein, Suzanne (1988). A Handbook of Chinese Ceramics. p. 17.
- ^ Lu, XiaoKe (2013). "Analysis of the potteries from ancient Liangzhu city-site". Science China Technological Sciences.
- ^ Bradt, Steve. "In China, gems used as tools millennia earlier than thought". Harvard Gazette. Harvard.
- ^ 1 2 Maisel, Charles Keith (1999). Early Civilizations of the Old World: The Formative Histories of Egypt, the Levant, Mesopotamia, India and China. Psychology Press. p. 274. ISBN 978-0-4151-0975-8.
- ^ Liu, Bin. "Searching for a Lost Civilization: New Findings from the Liangzhu Archaic City From：Chinese Archaeology Writer：". IA CASS.
- ^ UNESCO. "Liangzhu Archaeological Site".
- ^ Underhill, Anne (2013). A Companion To Chinese Archaeology. pp. 593–594.
- ^ [https://whc.unesco.org/document/160548 Nomination file page 48
- ^ "Migration of the Tribe and Integration into the Han Chinese". אורכב מ-המקור ב-2016-03-04.
- ^ Wu, Li (2014). "Holocene environmental change and its impacts on human settlement in the Shanghai Area, East China". Catena. 114: 78–89. doi:10.1016/j.catena.2013.10.012.
- ^ "New evidence for an impact origin of Taihu lake, China: Possible trigger of the extinction of LiangChu Culture 4500 years ago".
- ^ Dong; et al. (2012). "The Deformation Features of Quartz grains In the Sandstone of Taihu Area: Taihu Impact Origin Controversy". Geological Journal of China Universities.