השם המפורש

שלט המציג צורות שונות של השם המפורש, מבית כנסת בוורשה.

השם המפורש או השם המיוחד, ביהדות, הוא שמו היחיד של אלוהים שמתייחס אליו עצמו, בשונה מכינויים אחרים, שמתארים הנהגות מסוימות שלו, ולכן יש לנהוג בו כבוד מיוחד. מקובל לזהות את השם המפורש עם שם יהוה, אך יש המזהים את השם המפורש עם שמות אחרים הנזכרים כגון השמות המכונים "שם בן י"ב", "שם בן מ"ב" או "שם בן ע"ב".

מקור הביטוי

מקור הביטוי "שם המפורש" הוא בספרות חז"ל. למשל, הוא מופיע במשנה, במכילתא, בספרא, בתלמוד הבבלי. במשנה מתואר שבמהלך עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בווידויו על השעיר לעזאזל:

בא לו אצל שעיר המשתלח, וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה. וכך היה אומר: אנא השם, עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל. אנא בשם, כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים, שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל... והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

שם יהוה

ערך מורחב – יהוה

השם יהוה הוא השם העיקרי המקובל כשמו המפורש של האל, אך יש הסוברים גם שם זה הוא רק תואר לפעולותיו, ולכן הוא משמש במקרא גם כדי לתאר דברים נוספים.

מפאת כבודו, לא הוגים את השם יהוה, ויש הנמנעים מכתיבתו במקרים מסוימים, אלא מחליפים אותו בכינויים (אדוני, השם, הוי"ה), סימנים מוסכמים (י"י), חילופי אותיות (יקוק או ידוד), או ראשי תיבות (ד', ה' וכן י' או א', ב"ה - ברוך השם, השי"ת - השם יתברך, ועוד). אפשרות נוספת להימנע מכתיבתו, היא הוספת מקף, גרש או גרשיים בתוך השם (לדוגמה י-ה או אדנ"י). בתרגום השבעים היווני, בהשראת "אדני" בעברית, מופיעה המילה המקבילה Κύριος. הוולגטה נוקטת ב-Dominus שמשמעותו זהה, ותרגומים בשפות אחרות הלכו בדרך זו.

שמות אחרים הנחשבים כ"שם המפורש"

חלק מהגאונים והראשונים, זיהו את הכינוי "השם המפורש" עם "שם בן י"ב" (שם שבו 12 אותיות) ו"שם בן מ"ב" (שם בן 42 אותיות), הנזכרים בבמקורות תנאיים או תלמודיים ללא ציון אותיותיהם.

שם בן מ"ב

חכמי הקבלה מזהים את שם בן מ"ב עם צירוף האותיות הבא: "אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית", ומייחסים את תפילת "אנא בכח", שראשי התיבות שלה מרכיבות את השם, לרבי נחוניה בן הקנה:

אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה
קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא
נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם
ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם
חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך
יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך
שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות

משום שמדובר באמירת השם המפורש, נוהגים בסיום אמירת "אנא בכח" להוסיף ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הפסוק הנאמר בלחש (וביום כיפור בקול רם) לאחר קבלת עול מלכות שמים באמירת קריאת שמע (שמע ישראל).

רבינו תם, שהיה מבעלי התוספות, זיהה את שם זה כצירוף האותיות היוצא משני פסוקי ספר בראשית הראשונים. התייחסות נוספת לכך, עם הערות נוספות, נמצאות בפירוש רבינו בחיי לפרשת בראשית.

בנוסף, הרשב"א בתשובותיו התייחס לשינוי בקבלת שם מ"ב בין חכמי אשכנז לספרד.

שם של ע"ב

שם בן ע"ב

ערך מורחב – שם בן ע"ב

במקורות קבליים, הכינוי "השם המפורש" מתייחס לעיתים גם כלפי "שם בן ע"ב", שהוא שם המורכב מ-72 שמות קטנים בני 3 אותיות, הלקוחים משלשה פסוקים סמוכים בספר שמות, שכל אחד מהם בן 72 אותיות. השמות מוצאים מהפסוקים, באמצעות כתיבת שלשת הפסוקים ללא מרווחים בן האותיות, בשלש שורות, זה מעל זה, בדומה לבוסטרופידון. כל צירוף טורי של שלש אותיות מהווה את אחד השמות. השם הראשון "והו", השני "ילי" וכן הלאה לכל 72 הצירופים.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם התנגד לזיהויים שרירותיים מסוימים לשמות אלה, וטען ששמות אלו היו מורכבים ממספר מילים המבטאות משמעות עמוקה כלשהי, אלא שזו אבדה מאתנו. הוא התנגד גם לזיהויים של שמות מעבר לשם בן ארבע האותיות כ"שם המפורש". וכך כתב בספרו מורה הנבוכים:

אל תעלה על דעתך הזייתם של כותבי הקמעות והשמות אשר הם בודים, שאתה שומע מפיהם או מוצא בספריהם האוויליים. שמות אלה אינם מצביעים על שום עניין כלל. הם קוראים אותם שמות וטוענים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות. כל הדברים האלה הם סיפורים שלא ראוי לו לאדם שלם לשמעם, כל שכן להאמין בהם.

— רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק א', פרק ס"א (תרגום שורץ)

בנוגע לשם בן 42 אותיות, כתב:

ידוע לכל מי שמסוגל לתפישׂה מושגית, שלא ייתכן בשום פנים שארבעים ושתיים אותיות תהיינה מלה אחת. אלא היו אלה מילים מספר אשר סכום אותיותיהן ארבעים ושתיים. אין ספק שמלים אלה מורות בהכרח על עניינים. עניינים אלה קרובים לתפישׂה אמיתית של עצמוּתו יתעלה באופן שאמרנו. מילים מרובות-אותיות אלה נקראו שם רק מפני שהן מורות על עניין אחד בלבד כשאר השמות הפרטיים. מלים אלה מרובות הן כדי להסביר את העניין. כי יש שעניין אחד מוסבר בביטויים רבים. הבן זאת אפוא.

— רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק א', פרק ס"ב (תרגום שורץ)

הרמב"ם התייחס למהות משמעותם העמוקה של השמות, וגם העלה השערה חריפה לגבי השאלה איך הגיעו לשמות של כותבי הקמיעות (שם):

על שם בן שתים-עשֹרה אותיות זה ועל שם בן ארבעים ושתים אותיות לא נאמר מעולם השם שם המפורש. אלא שם המפורש הוא השם המיוחד לו, כפי שביארנו. ואִילו שני אחרונים אלה היו בהכרח מביעים ידיעה אלוהית כלשהי. הראיה ש[השם בן מ"ב אותיות] מוסר ידיעה היא שהם אמרו על זאת: שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מִדותיו ודיבורו בנחת עם הבריות. וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מִתקיֵם בידו ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. זה הנוסח בתלמוד. מה רחוק מה שמבינים מאמירה זו מכוונת אומרה! כי הרוב חושבים שאלה אותיות שמבטאים אותן ולא יותר, ואינם מביאים בחשבון שיש להן משמעות ושאפשר לרכוש באמצעותן את הדברים הגדולים האלה, ושעל-כן דרושה להם ההכנה המוסרית הזאת וההתכוננות הרבה אשר הוזכרה. ברור שכּל זה אינו אלא הודעת משמעויות אלוהיות מתוך כלל המשמעויות שהן סתרי תורה, כמו שהבהרנו.
בספרים שנכתבו על חוכמת האלוהות התברר שאת הידיעה הזאת אי-אפשר לשכוח, כוונתי להשׂגת השׂכל הפועל, וזאת משמעות דבריו: ותלמודו מִתקיֵם בידו. והנה כאשר מצאו האנשים הרעים הבורים את הלשונות האלה נתאפשר להם לשקר ולומר שיצרפו איזה אותיות שירצו ויאמרו: זה שם הפועל ועושה כאשר כותבים אותו או אומרים אותו באופן כזה. אחרי-כן נכתבו הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבור הראשון. וספרים אלה הגיעו לידי החסידים היראים הפתאים אשר אין בידם קנה-מידה להבחין בו בין האמת והשקר והם הסתירו אותם. אחרי-כן נמצאו בעזבונם, ולכן חשבו אותם לנכונים. ובסיכום: פתי יאמין לכל דבר (משלי י"ד, טו).

ראו גם

• שמות של אלוהים ביהדות

לקריאה נוספת

• יעקב עדס, דברי יעקב - בשמות הקודש בהקדמה ענפים א–ג', באתר HebrewBooks

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא השם המפורש בוויקישיתוף

• שם המפורש, באתר מכון המקדש