טלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף טלית קטן)
גבר מתפלל עטוף בטלית.
יהודי בטלית בשלהי המאה ה-19.
יהודיות עטופות בטלית בתפילה של נשות הכותל.
יהודי בחוף הים לבוש טלית קטן.

טלית היא תשמיש מצווה המהווה מעין בגד בצורה מלבנית, אשר בארבע פינותיו שזורות ציציות ובקרבת הפינות שזורים גדילים, אותו לובשים יהודים ושומרונים בזמן התפילה.

יש המבחינים בין טלית גדול הנלבש בעת תפילה לבין טלית קטן הנלבש באופן קבוע מעל או מתחת לבגדים הרגילים, כדי לקיים את מצוות הציצית ומצוות הגדילים בכל שעות היום. בקרב יהודים אורתודוקסים הטלית נעשית בדרך כלל מצמר, מכיוון שעל פי ההלכה, לפי השולחן ערוך, רק בגד מצמר או פשתן חייב בציצית מן התורה, בעוד חיוב הטלת הציצית בבגדים מבד אחר יש דעות שהוא דרבנן (דעה זו היא בניגוד לדעת הרמ"א שסובר שכל בגד חייב בציצית מן התורה). עם זאת, יש העושים טליות ממשי או מחומרים אחרים. נוהג נפוץ הוא לעטר את הטלית בפסים בצבע מסוים, ספק כהידור מצווה.

טלית מקופלת

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות המונח טלית היא "בגד" בשפה הארמית.

מקור המצווה ומטרתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ציצית

מקור המצווה מן הנאמר בתורה:

...וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם...

מטרת המצווה כפי שהיא משתקפת בתורה, היא לגרום לאדם לזכור את כל המצוות, ולהרחיק אותו מלתור אחרי הלב והעיניים, כלומר להרחיק אותו מהליכה אחרי היצר הרע.

הטלית מבודדת את המתפלל מסביבתו ומקלה עליו את הריכוז בתפילה.

זמן החיוב וזמן ההתעטפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוב בתורה "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" (ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ט). לומדים מכאן שזמן מצות ציצית הוא בשעה שבאופן טבעי בני אדם מסוגלים לראות, שזהו הזמן שיש בו אור יום. לעומת זאת, בלילה בגד בעל ארבע כנפות פטור מן הציצית (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ג, עמוד א'). אך ישנם שני פירושים שונים, האחד מתייחס אל הזמן והשני מתייחס אל הבגד ומכאן נובעים חיובים שונים:

  • שיטה א': משך כל היום יש להטיל ציצית בכל בגד בעל ארבע כנפות הנלבש, ובכל שעות הלילה אותו בגד יהיה פטור מן הציצית. שיטה זאת נפסקה על ידי הרמב"ם ובעקבותיו על ידי השולחן ערוך.
  • שיטה ב': סוג הבגד הוא הקובע, ויש הבדל בין בגדי יום ובין בגדי לילה. בגד יום הוא בגד הנועד ליום, ויש חיוב להטיל בו ציצית אף בשעות הלילה אם הוא נלבש. לעומת זאת, בגד לילה, ככתונת לילה, פטור ממצות ציצית אפילו אם הוא נלבש ביום. הרא"ש פסק כשיטה זאת.

אצל חלק מהחסידים (חסידות קרלין, חסידות תולדות אהרן, חסידות סלונים והאדמו"רים בחסידות צאנז) ומקובלים נהוג להתעטף בטלית גם בזמן תפילת ערבית בשבת ובתפילת קבלת שבת. יהודי תימן ויהודי איטליה, וכן חלק מיהודי אשכנז נוהגים ששליח ציבור תמיד מתעטף בטלית - בכל התפילות ללא יוצא מן הכלל (ובקצת קהילות נוהגים שמתעטף החזן בטלית בכל תפילות השנה חוץ מערבית ושחרית של תשעה באב).

יהודי תימן נהגו להתעטף בטלית בכל התפילות, כפי שכתב הרמב"ם: "לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת כציצית... ובשעת התפילה צריך להיזהר ביותר. גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות ציצית, פרק ג', הלכה י"א). בתימן עצמה הטלית הייתה חלק מהלבוש היהודי, כך שבימי חול כשאדם היה יוצא מביתו הטלית הייתה מונחת מקופלת על כתפו, ובשבת גם ברחוב היו מעוטפים. בארץ התבטל המנהג לחלוטין.

תלמידי חכמים רבים לומדים יום שלם כשהם עטופים בטלית. אבי הבן בזמן המילה מתעטף בטלית, אצל הספרדים והתימנים חתן ביום חופתו, וכן נהוג לקבור בטלית ללא ציציות.

קדושתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיקר הדין הטלית נחשבת תשמיש מצווה (ולא תשמיש קדושה כמו תפילין למשל) ולכן מותר להיכנס עמה לבית הכיסא וכדומה, אמנם כיום שהיא מיוחדת ללבישה בעת התפילה, יש מחמירים בקדושתה כמו בקדושת הקיטל - בגד מיוחד לתפילה. ומ"מ מנהג בזיון ממש אסור לנהוג אפילו בטלית קטן.

הליכה בטלית לבית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשולחן ערוך כותב המחבר שלובשים את הטלית רק בבית הכנסת[1]:

"מי שהוא זהיר בטלית קטן ילבשנו ויניח תפלין בביתו וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול."

על כך כותב הרמ"א:

"והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם ולברך עליו ואחר כך מניח התפילין והולך לבית הכנסת."

ערוך השולחן כותב שהם אינם חלוקים[2]:

"בזמנו [של הרמ"א] היו היהודים דרים בפני עצמם והיו יכולים לילך גם בטלית גדול לבית הכנסת ... ובזמנינו בעונותינו הרבים אי אפשר לעשות זה כלל ואנו מניחים הטלית והתפילין בבית הכנסת."

בדורות מאוחרים יותר פסק המנהג ללכת לבית הכנסת מעוטפים ברוב המקומות. הרב שלמה גאנצפריד כותב בקיצור שולחן ערוך[3]:

"בקהילות שיש ליהודים רחובות בפני עצמן, מצווה להתעטף בציצית ולהניח תפילין בביתו, וילך כך לבית הכנסת. ובמקום שדרים בין האומות, או שצריך לעבור דרך מבואות מטונפות, יש להתעטף בציצית ולהניח תפילין בפרוזדור של בית הכנסת, כי הוא עניין גדול לכנוס לבית הכנסת מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין."

על יומו הראשון בארץ ישראל, ביפו, מספר דב נתן ברינקר[4]:

"היה זה בשבילנו מחזה בלתי שכיח לראות יהודים הולכים ברחובות עטופי טלית ואין פוגע בהם. באותם הימים לא נראו כבר דברים שכאלה גם ברוסיא, ועל אחת כמה וכמה באנגליא שמשם עלינו לארץ ישראל."

ובספר כף החיים כתוב[5]:

"במקום שנמצאים שם עכו״ם הולכים ברחובות, וחושש שילעיגו עליו אם ילבוש ציצית ותפילין בביתו והולך לבית הכנסת, ראיתי חכמים מתחכמים שלובשים טלית גדול ותפילין דרש"י ודרבינו תם בביתם, ואחר כך כשהולכים לבית הכנסת מכסים התפילין תחת הכובע שבראשם, והטלית מניחים אוחו על כתפיהם תחת הגלימא, ואחר כך כשבאים לבית הכנסת מוציאים הטלית מתחת הגלימא ומניחים אותו על ראשיהם ועל גופם והתפילין מתחת הכובע, כדי לכסותו בטלית. אמנם פה עיר עז לנו ירושת״ו (=ירושלים תבנה ותכונן) לא יש לא יוהרא ולא הלעגה מן העכו״ם, שהולכים האשכנזים וגם יש מן הספרדים מתעטפים בציצית ומתעטרים בתפילין בשוקים וברחובות נגד העכו״ם ללכת אל כותל מערבי ואין פוצה פה ומצפצף. תהלי״ת (=תהילה לאל יתברך)"

על הרב יעקב קמינצקי מסופר שהוא התנגד לכך שיהודים הלכו מלובשים בטלית בחוצות העיר בארצות הברית ואמר שצריך לזכור שעדיין מצויים בגלות. לעומת זאת, על הרב שלמה זלמן אוירבך מסופר שבשלב מסוים בחייו החל להקפיד על הליכה לבית הכנסת לבוש בטלית ועטור בתפילין.[6]

מי מתעטף[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההלכה, ילד שהגיע לגיל שיודע להתעטף, חייב להתעטף בטלית: "קטן היודע... להתעטף - חייב בציצית" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ב, עמוד א'). ולכן ביהדות תימן ובקהילת יהודי גאורגיה ילדים מתעטפים בטלית מגיל חינוך (גיל 5 לערך). מנהג בני עדות המזרח הוא להתעטף מגיל בר מצווה ואפילו קודם לכן, וכן נוהגים במנהג אשכנז[7] (יוצאי גרמניה ובקהילות אויבערלאנד[8]).

יש מהאשכנזים הנוהגים להתעטף בטלית רק אחרי החתונה. לפי מנהג זה, לפני החתונה מתעטפים בטלית רק במקרים מיוחדים, כגון שליח ציבור, בעלייה לתורה, או ברכת כהנים. מקורו של המנהג הוא לימוד מן סמיכות הפרשיות של "גדילים תעשה לך" ו"כי יקח איש אשה".[9] אמנם, דווקא המשנה ברורה, אשר אומץ בחיבה רבה אצל מרבית גדולי פוסקי אשכנז, יצא נגד מנהג זה וכתב ש"הוא מנהג תמוה: דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית?!" (סי' י"ז ס"ק י'). ומשום כך נוהגים הבחורים להתעטף בטלית קטן.[10] מעניין לציין שהאזורים באירופה שנהגו בחורים להתעטף או לא להתעטף בטלית כנראה היו שונים בתקופות שונות: המהרי"ל שמזכיר שבחורים אינם מתעטפים בטלית חי דווקא בגרמניה, ואילו במזרח אירופה לא מוצאים שבחורים לא התעטפו בטלית עד לתקופה יותר מאוחרת.

על פי ההלכה, הטלית היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ועל כן נשים פטורות ממנה (משנה תורה לרמב"ם, הלכות ציצית, פרק ג', הלכה ט'). אך ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמית גם נשים מתעטפות בטלית.

שיעור טלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייתא, המובאת בתלמוד במסכת מנחות (מ' ע"א-ע"ב), קובעת את גודל הטלית החייבת בציצית: "טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי חייבת בציצית, אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אף על פי שהגדול יוצא בה עראי פטורה". שיעור זה הוא הקובע את גודל הטלית שבה נוהגים להתעטף בתפילה.

יש שסברו שטלית קטן אינה צריכה לעמוד בגודל המתואר במסכת מנחות ויש שראו גם אותה כטלית הצריכה לעמוד בגודל האמור בברייתא. בסוגיה זו ישנן דעות רבות בפוסקים, ולהלן חלקן: אין צריך בה כל שיעור כלל,[11] רוחב חצי אמה ואורך שלשת רבעי אמה,[12] רוחב אמה ואורך אמה,[13] רוחב אמה ואורך אמה וחצי,[14] רוחב אמה ואורך שתי אמות (בית הצוואר אינו מן המניין - דהיינו שיהיה רוחב פתח הצוואר קטן מרוחב הבד בכתף ויתבטל לו).[15] לגבי שיעורה של אמה האמורה לעיל נחלקו הדעות: 45.6 ס"מ לדעת הרמב"ם; 48 ס"מ לדעת הרב אברהם חיים נאה; 57.6 ס"מ לדעת חזון איש.

בעניין רוחב פתח הצוואר יש שסברו שאין נקב הצוואר נחשב לאוויר החוצץ ואין צורך להוציאו מן המניין.[16]

מיקום הנקב שבו מטילים את הציצית: עד ג' אגודלין משפת הבגד,[17] ולא פחות מקשר אגודל סוף הציפורן.[18] יש הנוהגים להטיל את הציצית דרך נקב אחד, יש שבשני נקבים אופקיים ויש שבשני נקבים באלכסון (שיטת חב"ד).

בחב"ד השתרש המנהג בהוראתו של האדמו"ר הזקן שמעל הטלית קטן מתחת לחולצה חוגרים גרטל כדי שהטלית קטן תקיף את כל הגוף.

צבע בגד הטלית והפסים שבשפתותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי תימני תוקע בשופר לבוש 'שמלה' (טלית שחורה)
ציור של עזרא הסופר קורא את ספר התורה באוזני העם. בית הכנסת בדורה אירופוס, המאה ה-3

על פי ההלכה אין צבע מוגדר לבגד הטלית,[19] אך כיום בדרך כלל בגד הטלית הוא בצבע לבן עד לבן-צהבהב. ביהדות תימן היה נהוג ללכת עם טליות שחורות או צבעוניות.[20] על פי השולחן ערוך ניתן אמנם לצבוע את הבגד בכל צבע שהוא, אך יש עדיפות לצבוע גם את הציציות באותו הצבע.[19] מסיבה זו נהוג אצל חלק מעדות המזרח להקפיד על טליות בצבע לבן, ויש מהם המקפידים מחמת כן שאף הפסים שעל הבגד יהיו בצבע לבן.[21]

מקורם של הפסים הצבועים שעל בגד הטלית הוא מפס שעיטר את הטוניקה היוונו-רומיות, ונקרא "Latus clavus" (אנ'). ממצאי מערת האיגרות שמתקופת בר כוכבא[22] וציורי הפרסקאות שבבית הכנסת בדורה אירופוס (מאמצע המאה ה-3) מצביעים על כך שעיטורים אלו היו קיימים אצל היהודים כבר בתקופות אלו.[23] קיימות עדויות לפסים כחולים או תכולים מהמאה ה-18 באירופה.[24] כיום ניתן למצוא פסים אלו שחורים (יותר אצל חרדים), כחולים, תכולים (יותר אצל דתיים ומסורתיים), לבנים (יותר אצל עדות המזרח) או צבעוניים (יותר אצל תיירים).

עיצובו של דגל ישראל הוא על פי דגלים קודמים של תנועות יהודיות שעוצבו בהשראת עיצוב הטלית (עם פסי תכלת כהה). העיצוב הראשון בנוסח זה היה בסוף המאה ה-19 על ידי דוד וולפסון.

טלית שכולה תכלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעותו הנפוצה של הביטוי טלית שכולה תכלת היא אירוניה כביכול טוהר מוחלט. כלומר, שלא רק פתיל אחד בציציות צבוע תכלת, אלא כל הבגד עצמו צבוע כולו תכלת, ומקורו בשאלה הקנטרנית המיוחסת לקורח, ששאל את משה רבינו: "האם טלית שכולה תכלת זקוקה לציצית?", כלומר האם כלי שכולו קדוש צריך את תוספת הקדושה של חוטי הציצית, ובנמשל: "האם עם שכולו קדוש - צריך אתכם, משה ואהרון, שתהיו סממני הקדושה שלו?" ("כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'"). טלית זו פסולה ללא חוטי הציצית בכנפות, ולכן המשמעות הנפוצה הפוכה לחלוטין מן המשמעות המקורית אך טעות זו השתרשה בשפה המדוברת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן כ"ה, סעיף ב'
  2. ^ ערוך השולחן, סימן כה, סעיף ב'
  3. ^ הלכות הכנת הגוף לתפלה ומקומות שראוי להתפלל שם, סימן יב, סעיף יא
  4. ^ לימים הנוראים בירושלים, הצופה, 5 בספטמבר 1937
  5. ^ כף החיים על אורח חיים כה, סעיף טז
  6. ^ הליכה לבית הכנסת בטלית ובתפילין, שו"ת סמס הרב אבינר
  7. ^ שבו נוהגים הרבה נערים להתעטף בטלית אפילו לפני שמגיעים לבר מצווה.
  8. ^ מאז מלחמת העולם השנייה, קהילות אויבערלאנד נעשו מבחינה תרבותית חלק מקהילות החסידים (אפילו באותן קהילות ששמרו על נוסח אשכנז), והרבה חדלו מלשמור על מנהג זה.
  9. ^ ספר מהרי"ל, הלכות נישואין ס' י, מובא בבאר היטב יז סק"ד.
  10. ^ הרב שלמה אבינר, טלית גדול לרווק, באתר "ספריית חוה", י בכסלו תשע"ה
  11. ^ דעת ערוך השולחן (או"ח, סט"ז, סק"ה)
  12. ^ דעה ראשונה בקיצור שולחן ערוך לר' שלמה גנצפריד (סי' ט, סק"א) ודעת פרי הארץ בשם דרך חכמה (הובא בבאר היטב, או"ח, סי' ט"ז, סק"א)
  13. ^ ר' שלמה קרוגר (שו"ת האלף לך שלמה, או"ח, ד') ודעה שנייה בקיצור שולחן ערוך לר' שלמה גנצפריד (סי' ט, סק"א)
  14. ^ דעת הבן איש חי (לך לך, יא-יב)
  15. ^ דעת המשנה ברורה (סי' טז, סק"ד)
  16. ^ שאלות יעב"ץ, ח"א, סי' ד'
  17. ^ לדעת ר"ח נאה עד 6 ס"מ, לדעת החזו"א 7.2 ס"מ
  18. ^ 3-4 ס"מ לדעת הגר"ח נאה ו-4.8-3.6 לחזו"א
  19. ^ 1 2 ראו שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ט', סעיף ה'.
  20. ^ מהו צבעה של הטלית?, באתר "האגודה לטיפוח חברה ותרבות - מורשת תימן". ראו גם כאן.
  21. ^ הרב שמואל אליהו, ‏שאל את הרב, באתר כיפה, 25 בפברואר, 2018.
  22. ^ ראו יגאל ידין, הממצאים מימי בר כוכבא במערת האיגרות, ירושלים תשכ"ג, עמ' 210 ואילך.
  23. ^ דניאל שפרבר, הטלית ודגל המדינה – אשנב לפרשת ציצית (צפייה במטמון).
  24. ^ ראו הרב יוסף תאומים, פרי מגדים, אורח חיים, סימן ט', אשל אברהם, אות ו'; יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן ט', סעיף כ"ו; הרב ישראל מאיר הכהן, משנה ברורה, סימן ט', סעיף קטן ט"ז .