שופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
למעלה: שופר איל של עדות אשכנז.
למטה: שופר תימני של יהדות תימן.
תקיעה בשופר: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה
תקיעה בשופר, 1934
שופר מקרן איל (כבש זכר בוגר), הנמצא בשימוש בקרב רוב הקהילות היהודיות בישראל ובתפוצות.

השופר הוא כלי נשיפה עשוי מקרן חלולה של חיה בעלת קרניים. בימי קדם שימש השופר ככלי להשמעת רעש להודעות והתרעה. ביהדות השופר הוא תשמיש מצווה המשמש לקיום מצוות תקיעת שופר בראש השנה וככזה הפך לסמל יהודי.

שימוש בשופר בימי קדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך מובא השופר בהקשרים רבים והוא כלי הנגינה המוזכר מספר הפעמים הרב ביותר בתנ"ך. השופר גם היה בשימוש אצל עמים אחרים בימי קדם. גם במלחמות היו נוהגים לתקוע כדי להרתיע את האויב. בכרכמיש נמצא תבליט מתקופת הברזל המראה אנשים מנגנים על שופר ותוף.[1]

על פי המסופר בספר יהושע הייתה יריחו העיר הראשונה שכבשו בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל. על כיבוש העיר מסופר שהיה בדרך נס. בני ישראל סבבו את חומת העיר הבצורה פעם אחת ביום במשך שבוע, כאשר בראשם הולכים שבעה כהנים ביחד עם ארון הברית, וביום השביעי הקיפו שבע פעמים, תקעו בשופרות והריעו, ואז החומה 'נפלה תחתיה', והם פרצו לתוך העיר, כבשו ושרפו אותה.

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף ששימושו הכמעט בלעדי של השופר בשנות האלפיים הוא למצוות תקיעת שופר בראש השנה, בימי קדם היו לתקיעת השופר שמושים רבים:

  • תקיעה להקהלת העם, לעוררם למלחמה ולהחרדת האויב.
    • בתורה מצוינת התקיעה דווקא בחצוצרות כמצווה העיקרית, אך גם שופרות שימשו בתפקיד זה לעתים, כמו במלחמת יריחו בזמן יהושע.
  • תקיעה בתענית ציבור או בעצירת גשמים, לעורר את לב העם לתשובה.[2]
  • תקיעה בעת הכרזת הודעות לציבור, כהטלת חרם ונידוי,[3] לווית המת,[4] קידוש החודש,[5] או כאשר רצו חכמים להודיע שאסרו או התירו דבר מסוים.[6]
  • שש תקיעות בערב שבת, בהן הכריזו על כניסת השבת ותחילת זמן איסור המלאכה, בזמן בית שני.[7]
  • מצוות תקיעת השופר בשנת היובל.
    • על אף שניתן לקיים את המצווה גם היום, אין בכך חובה כל עוד אין רוב עם ישראל בארץ ישראל; לכן, כנראה, היא אינה נוהגת בימינו.

שופר בימים נוראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקיעת שופר
איגרת שנה טובה ובה איור של יהודי תוקע בשופר (מאת אלפונסו לוי)
יהודי חרדי אשכנזי תוקע בשופר בראש השנה.

בימינו, עיקר שימושו של השופר ביהדות הוא לקיום מצוות תקיעת שופר בראש השנה ונלמד מן הפסוק "יום תרועה יהיה לכם". התוקע בשופר מכונה "בעל תוקע".

בקהילות מסוימות נהוג לתקוע בשופר במהלך חודש אלול (למעט ערב ראש השנה, בו לא תוקעים כדי ליצור הפסקה בין התקיעות שאינן אלא מכח מנהג לבין התקיעות שהן מצווה מן התורה). אצל האשכנזים נהוג לתקוע לאחר תפילת שחרית, ויש מהם שנוהגים לתקוע גם לאחר תפילת ערבית. אצל חלק מהספרדים נהוג לתקוע במהלך אמירת שלש עשרה מידות שבסליחות או במהלך הקדיש שבסוף הסליחות, אולם במספר קהילות ספרדיות לא נהוג כלל לתקוע בשופר במהלך חודש אלול. התקיעה בחודש אלול היא סדר תשר"ת (=תקיעה, שברים־תרועה, תקיעה). ויש התוקעים תשר"ת תש"ת (=תקיעה, שברים, תרועה) תר"ת (=תקיעה, תרועה, תקיעה) (הובא בב"ח[דרושה הפניה מדויקת יותר] וכן מנהג חב"ד).

גם במוצאי יום הכיפורים נהוג לתקוע במהלך הקדיש שבסיום תפילת נעילה, זכר לתקיעת השופר של השנת היובל.

רוב הספרדים נוהגים לתקוע תשר"ת פעם אחת, לאחר מכן תש"ת פעם אחת ולאחר מכן תר"ת פעם אחת, ולאחר הקדיש תוקעים תרועה גדולה. יהודי תימן, איטליה והספרדים במערב אירופה נוהגים לתקוע תשר"ת בלבד, וכך נוהגים חלק מיהודי אשכנז. בקהילות אשכנזיות אחרות נהוג לתקוע תקיעה בלבד. יהודי תימן נוהגים שלא לתקוע בסיום תפילת נעילה שבצאת הצום אלא רק לאחר תפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים הבאה לאחר תפילת נעילה.

בסדר התפילות ליום העצמאות קבעה הרבנות הראשית לישראל לתקוע בשופר בסוף תפילת ערבית.

משמעותו הסמלית של השופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעויות סמליות רבות נתנו לקול השופר. רבי סעדיה גאון מנה עשר משמעויות, וביניהן:

  • המלכת ה'
  • זכירת מעמד הר סיני
  • קריאה לחזרה בתשובה
  • תקווה לגאולה
  • זיכרון עקדת יצחק
  • רבי נחמן מברסלב, בספרו "ליקוטי מוהר"ן", מסביר בצורה רעיונית, על פי הפסוק שנהוג לקרוא לפני תקיעות השופר בראש השנה: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ; עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ." (תהילים, קי"ח, ה'), שאדם תוקע בשופר מהצד הצר (מיצר) והקול יוצא מהצד הרחב (מרחב) – דבר הבא לרמז לחשיבות הגדולה של תיקון הדרכים, בין אם התיקון קטן או גדול.
  • בשנות השישים והשבעים של המאה ה־20 היה מי שהציע לראות בקול השופר חזרה לשורשו הבראשיתי והפשוט של האדם.[8]

מיני שופרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקיעה בשופר תימני.
חרדי תוקע בשופר אשכנזי

השופר נעשה בדרך כלל מקרנו של אַיִּל, כבש בוגר ממין זכר, ובכך מתקיימת המצווה בראש השנה מן המובחר. אך מעיקר הדין יש להכשיר קרן של כבש אף אם אינו איל, ואף קרני בעלי חיים אחרים טהורים כשרים לשופר לדעת רוב הפוסקים. אין משתמשים בקרן של שור ולא של בעלי חיים אחרים שקרניהם אינן חלולות אלא עשויות עצם אחד, כיון שאין הם קרויים "שופר", ורק הקרניים הדומות לשפופרת קרויות שופר.

מנהג קדום ומקובל ביהודי תימן לתקוע בראש השנה בשופר ארוך ומסולסל העשוי מקרן אנטילופה אפריקנית הקרויה "קודו" (לרוב קודו מהמין קודו גמלוני), וזאת על אף שהרמב"ם, שיהודי תימן לרוב הולכים אחר פסיקותיו, מצריך לתקיעת שופר בראש השנה שופר איל דווקא ופוסל שופרות אחרים. הדרדעים שבין יהודי תימן ניסו לערער על כשרותו מתוך דבקותם היתרה ברמב"ם (אפילו נגד מנהג תימן הקדום), אולם המנהג קיים עד היום ביהדות תימן, אם כי במידה פחותה מבעבר. יש הסבורים שה"קודו" הוא מין גדול ממיני הכבשים, לדעתם גם הרמב"ם מכשיר את שופרו.[9]

חלק מהשופרות האשכנזיים קטנים (מעט יותר מגודל כף היד) ודמויי האות "ו". שיעורו המינימלי של השופר הוא כטפח – בין 8 ל־10 סנטימטר.

הכנת השופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופרות בתהליך ההכנה

רוב השופר עשויים מקרני אַיִּל, כבש בוגר ממין זכר. משום שבישראל אין אילים שקרניהם מתאימות לשופרות, מיובאות הקרניים ממדינות המגרב ודרום אפריקה. את השופר ה"תימני" מכינים מקרני קודו גמלוני.

רוב הקרניים המיובאות לארץ נפסלות מיד בשל שברים, סדקים ורקבונות. רק כשלושים אחוזים מהן מתחילות את העיבוד הראשוני, במהלכו מנוקה הקרן ומלוטשת. ציפוי הקרן הקשה מופרד מחומר העצם שבצידו הפנימי, תוך זהירות שלא לשבור את הקרן.

לאחר ההפרדה, נבדקת הקרן שוב. אם יש בה חור או סדק לכל עוביה – היא נפסלת. אם הנקב הוא חיצוני בלבד, אז הקרן כשרה. לא ניתן לבצע בקרן תיקון כל שהוא, על פי הכתוב "הכל ממינו".

בהמשך התהליך הקרן מעוקרת בתנור ומיושרת באיטיות. השופר הספרדי בדרך כלל מיושר לכל אורכו, בעוד זה האשכנזי ישר בתחילתו ומסתלסל לקראת סופו. יישור השופר הספרדי מעלה את מחירו עד פי שלושה וגורם לשבירתו של כל שופר שני בתהליך זה.

בתום היישור, מלטשים את הפייה ואת גוף הקרן, ומשיגים את קול השופר הרצוי בתהליך הדורש מיומנות מיוחדת.

הרב יוסף קאפח הוכיח מדברי התלמוד, ששופר הראוי לכתחילה למצוות התקיעה בראש השנה, הוא שופר הכפוף כפיפה טבעית (סיני כרך סט). לפיכך, בקרב יהודי תימן מקובל שלא ליישר את השופר כלל בתהליך הכנתו. דבר זה גורם לכך שתהליך ההכנה מורכב יותר, ושהשופר המוגמר יקר יותר.

השופר במאבק הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי אסור היה ליהודים לתקוע בשופר בכותל המערבי. איסור זה היה בין הגורמים לפרוץ מאורעות תרפ"ט שהתמקדו בכותל.

עם כיבוש העיר העתיקה של ירושלים במלחמת ששת הימים הגיע הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, אל הכותל המערבי ותקע בשופר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שופר בוויקישיתוף
מידע כללי
הלכות השופר
מחקרים והגות על השופר במורשת ישראל
יצירת השופר
תקיעה בשופר (סרטים, תמונות וקובצי מדיה)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]