ABC (רפואה)

פתיחת נתיב האוויר

התרשמות מנשימות

ביצוע עיסויי לב

ABC הוא סדר פעולות בטיפול בחולה הנעשית לרוב על ידי שני אנשי מקצוע רפואיים. הצורה הרגילה של ABC היא Airway (נתיב אוויר), Breathing (נשימה) ו-Circulation (מחזור הדם). שיטת ה־ABC הומצאה לראשונה ככלי לזכירת סכמת הטיפול בהחייאה, הרלוונטות כיום (CAB), המשמשת לטיפולים באנשים מחוסרי הכרה או שאינם מגיבים. שיטת ה־ABC עלולה להשתנות בהתאם למקום בו מבצעים אותה, למשל האות C יכולה לשמש כ-Compression (לחיצות) במקום המילה Circulation (מחזור הדם). ל-ABC עלולות גם להיווסף אותיות אחרות, כמו האות D שיכולה לשמש כ-Defibrillator (מכשיר שנועד להחזרת סדירות קצב לב על ידי שוק חשמלי), או Disability (נכות).

ב-2010 יצא האיגוד האמריקני למחלות לב בהנחיות חדשות, לפיהן בהחייאות - במקרי דום לב - יש לבצע תחילה עיסויי לב, ורק לאחר מכן לפתוח נתיב אוויר ולבצע הנשמות - כלומר, לפעול לפי סכמת הטיפול CAB.

היסטוריה

שיטת ה־ABC לזכירת רצף ביצוע ההחייאה הומצאה בתקופה בה הומצא ההליך עצמו, ומהווה חלק חשוב בהחייאות הלב-ריאה. בעבר היו מספר שיטות לביצוע החייאה, אך הן הניבו תוצאות לא יעילות. ב-1957 פיטר סאפאר כתב את ספרו "ABC של החייאה", שהניח את היסוד להחייאה. מושג חדש זה לווה בקטע ווידאו בשם "דופק החיים", שנוצר בידי ג'יימס ג'וד, גיא ניקרבוקר ופיטר סאפאר. ג'וד וניקרבוקר ביחד עם ויליאם קאוונאובן פיתחו את שיטת לחיצות החזה החיצוניות, ואילו סאפאר עבד עם ג'יימס עילם כדי להוכיח את יעילות ההנשמה המלאכותית. הממצאים המשולבים הוצגו בכנס השנתי של האגודה הרפואית במרילנד ב-16 בספטמבר 1960 באושן סיטי, וזכו להכרה נרחבת במשך העשור שלאחר מכן, בעזרת הווידאו וסיורי ההדרכה עליהם התחייבו התחייבו הממציאים. שיטת ה־ABC לביצוע החייאה אומצה מאוחר יותר על ידי איגוד הלב האמריקאי, שפרסם באופן רשמי תקנים להחייאה רק ב-1973. החל מ-2010 איגוד הלב האמריקאי בחר להתמקד בהחייאה בנושא צמצום ההפרעות ללחיצות החזה ושינה את סדר הפעולות ל־CAB: עיסויי לב תחילה, לפני פתיחת נתיב אוויר והנשמות.

חשיבות

בכל רמות הטיפול, שיטת ה־ABC נועדה להזכיר למטפל את סדר הפעולות ואת החשיבות של נתיב האוויר, הנשימה וזרימת הדם. החמצת אחד הנושאים הללו תוביל מייד למות המטופל. שלוש הנקודות הללו כה חשובות לטיפול מוצלח בחולה, עד שהן מהוות את הבסיס להכשרה של מגישי עזרה ראשונה, ואף של המשתתפים בתוכניות מתקדמות להכשרה רפואית (לפרמדיקים, אחיות ורופאים). היפוקסיה (מצב שבו אין מספיק חמצן בדם) עלולה להיות קטלנית, והיא אחת הגורמים הנפוצים לדום לב. דום לב הוא הסיבה העיקרית למוות קליני אצל בעלי החיים, והוא קשור להיעדר זרימת הדם בגוף. מסיבה זו, שמירה על זרימת הדם היא חיונית להעברת חמצן לרקמות ופחמן דו-חמצני אל מחוץ לגוף. מכאן הסדר: נתיב אוויר (A), נשימה (B), ומחזור דם (C): אם דרכי הנשימה של החולה חסומות, נשימה לא תתאפשר וחמצן לא יוכל להגיע לריאות ולהיות מועבר לרחבי הגוף בדם, מה שיגרום לחוסר חמצן ודום לב. לכן הצעד הראשון בטיפול בכל חולה הוא וידוא פתיחת נתיב האוויר. לאחר שאובטח נתיב אוויר פתוח אצל המטופל, יש להעריך את מצב/קצב נשימתו, כיוון שקיימים דברים נוספים העלולים למנוע נשימה, מלבד נתיב אוויר חסום.

יישום בהחייאה

היישום הבסיסי והמיידי של שיטת ה-ABC הוא בהגשת עזרה ראשונה, ומשמש במקרי חוסר הכרה אצל חולים להתחלת טיפול, או להערכת הצורך בטיפול. בשימוש זה, נדרש המטפל לפתוח את נתיב האוויר ולבדוק את מצב הנשימה. שתי פעולות אלה אמורות לספק הערכה ראשונית: האם החולה דורש החייאה או לא. במקרה שהמטופל לא נושם, ההנחיות הבינלאומיות שבתוקף כיום דורשות להתחיל לחיצות חזה. בעבר, ההנחיות הורו לבצע בדיקת דופק לאחר הערכת הנשימה לפי ה־ABC, אך בדיקת דופק אינה מחוייבת כיום למטפלים ללא ציוד רפואי.

נתיב אוויר

ערך מורחב – ניהול נתיב אוויר

מטופלים מחוסרי הכרה

בחולה מחוסר הכרה העדיפות הראשונה בניהול נתיב אוויר, כדי למנוע היפוקסיה. דוגמאות לבעיות נפוצות בנתיב האוויר של חולה הן חסימת הלוע על ידי הלשון, נוכחות גוף זר, או הפרשות קיא. ברמה הבסיסית, פתיחת דרכי הנשימה מושגת באמצעות הטייה ידנית של הראש תוך שימוש בטכניקות שונות, שהנפוצה ביותר היא הטיית ראש לאחור והרמת סנטר, וישנן שיטות אחרות כגון דחיקת-לסת (במצב של טראומה לרוב), הרלוונטית במיוחד כשחושדים בפגיעה בעמוד השדרה; בחלק מהמדינות השימוש בשיטה זו אינו מומלץ מטעמי בטיחות. אנשים המתורגלים ברמה ובתדירות גבוהה, כגון אנשי שירות חירום רפואי, יכולים להשתמש בטכניקות מתקדמות יותר, כמו צנרור קנה ועוד, לפי שיקול דעתם.

מטופלים בהכרה

במטופל בהכרה, ניתן להבחין בחסימה בנתיב האוויר כאשר ישנן תנועות חזה עם סתירה פנימית (נשימה פרדוקסאלית), כאשר האדם משתמש בשרירי עזר כדי לנשום, כאשר יש היסט של קנה הנשימה, כאשר כניסת או יציאת האוויר רועשת, וכאשר האדם מציג כיחלון.

נשימה

מטופל מחוסר הכרה

במטופל מחוסר הכרה, לאחר שנתיב האוויר נפתח, מעריכים את מצב נשימתו, בעיקר כדי לבחון אם המטופל נושם בצורה תקינה - נשימה תקינה היא בקצב של בין 12–20 נשימות לדקה (במבוגר), אך מספר זה עלול להשתנות בהתאם לגיל. אם מטופל נושם מתחת למספר הנשימות המינימלי, יש לשקול ביצוע החייאה (על פי האיגוד האמריקני למחלות לב). ישנם מטפלים מקצועיים העשויים להשתמש בפרוטוקולים משלהם, כמו של הנשמה מלאכותית. מטפלים נזהרים מפני טעויות באבחנה בין נשימות אגונאליות (שהן סדרת התנשפויות קולניות המתרחשות בכ-40% מהלוקים בדום-לב) לבין נשימה רגילה. אם המטופל נושם, המטפל ימשיך עם הטיפול למחוסר הכרה נושם, שעשוי לכלול התערבויות כגון עמדת התאוששות/מתן שוק חשמלי בדפיברילטור, וזימון אמבולנס.

מטופל בהכרה / נושם

במטופל בהכרה, או מטופל שיש לו דופק ונושם באופן ברור, על המטפל תחילה לשלול תנאים מסכני חיים כגון התקף אסתמה חמור, בצקת ריאות וכו'. המטפל יאבחן מצבים אלה בהתאם למיומנותו, בעזרת הצעדים הבאים:

• בדיקה למצוקה נשימתית כללית, כגון שימוש בשרירי עזר כדי לנשום, נשימת בטן, תנוחתו של החולה, הזעה מוגברת, או כיחלון (ציאנוזיס).
• בדיקת סדירות, עומק וקצב הנשימה של המטופל - בנשימה רגילה יש בין 12 ל-18 מחזורים בדקה במבוגר, עם דפוס ועומק קבועים. אם כל אלה חורגים מרגיל, זה יכול להצביע על בעיה בסיסית.
• תנועה ועיוות של החזה - החזה אמור לעלות ולרדת במידה סימטרית בשני הצדדים. רופאים יוכלו לקבל אבחנה בסיסית מתנועה או צורה חריגה של החזה במקרים כגון חזה אוויר, חזה דם וכו'.
• האזנה לנשימה חיצונית שנשמעת כשקרובים למטופל יכולה לחשוף בעיות תפקוד, כגון רעש שקשוק (מעיד על הפרשות בדרכי הנשימה), או שרנוק (המצביע על חסימה בנתיב האוויר).
• בדיקה לאמפיזמה כירורגית שהיא אוויר בשכבה התת-עורית מרמזת על חזה אוויר.
• האזנה תוך הקשה על החזה באמצעות מסכת: מקשיבים לחזה ובודקים האם הקול שנשמע תקין או חריג.
• אוקסימטר (מד סטורציית חמצן) עשוי להיות שימושי בהערכת כמות החמצן בדם, והערכת יעילות הנשימה.

מחזור הדם

ברגע שהחמצן יכול לעבור לריאות על ידי נתיב אוויר פתוח ונשימה יעילה, יש צורך בזרימת דם כדי להעבירו לשאר הגוף.

מטופלים שאינם נושמים

יש צורך בהערכת נוכחות או היעדר זרימת הדם, שנעשית בדרך כלל על ידי לקיחת דופק מהעורק התרדמני (עורק הצוואר, הקרוטיד). בפרוטוקולים מודרניים שלב זה הושמט עבור מטפלים שאינם מנוסים, בשל העובדה שלבודקים עלול להיות קושי במציאת הדופק, וכן כי יש פחות סיכון לפגיעה בלב פועם על ידי לחיצות בחזה מאשר שלא לבצע אותן כלל כשהלב לא פועם. מסיבה זו, מטפלים ממשיכים ישירות להחייאה, ומתחילים בלחיצות חזה, אשר יעילות בהזרמה מלאכותית של הדם. על מנת לפשט הוראה זו לכמה קבוצות, במיוחד ברמת העזרה הראשונה הבסיסית, (C) של Circulation (מחזור הדם) מוחלף ל־CPR (החייאת לב-ריאה) או ל־Compressions (לחיצות). יש לזכור, עם זאת, כי אנשי מקצוע בתחום רפואת החירום עדיין עלולים לכלול בדיקת דופק בסימון ABC, שעשויה להיות כרוכה בצעדים נוספים כגון אק"ג מיידי כאשר יש חשד לדום לב - על מנת להעריך את קצב לב.

מטופלים נושמים

במטופלים שנושמים יש הזדמנות לבצע אבחון נוסף, בהתאם לרמת המיומנות של המטפל. ישנן מספר אפשרויות הערכה אפשריות, כמו:

• התבוננות בצבע ובטמפרטורת הידיים, בדיקה האם האצבעות או הידיים קרות, כחולות, ורודות, חיוורות, או שהגפיים מנומרים - כל אלה יכולים להיות אינדיקציה לזרימת דם לא תקינה.
• מילוי קפילרי - בדיקה שבה מעריכים את העבודה האפקטיבית של נימי הדם. הבדיקה כרוכה בהפעלת לחץ עורי, למשל בציפורניים, וספירת הזמן עד לחזרת הדם. לחיצה במשך 5 שניות, חזרה של מילוי קפילרי עד 2 שניות נחשבת לתקינה.
• בדיקת דופק - בדיקת דופק מרכזית ופריפרית. במבוגר, דופק תקין הוא בין 60–100 פעימות בדקה בדרך כלל, במנוחה. בדיקת הסדירות, הכוח, והשוויון בין פעימות.
• ניתן לבדוק לחץ דם כדי להעריך סימני הלם.
• האזנה ללב, באמצעות סטטוסקופ על ידי אנשי מקצוע רפואיים.
• תצפית לסימנים משניים של כשל במחזור הדם, כגון בצקת או קצף מהפה (מעיד על אי-ספיקת לב).
• ניטור אק"ג, אשר יסייע באבחון מחלות לב בסיסיות, כמו אוטם שריר לב.

ראו גם

• עזרה ראשונה
• החייאה
  • ניהול נתיב אוויר
  • נשימה
  • מחזור הדם (דופק, לחץ דם)

קישורים חיצוניים

• גליה סיון, מהפכה בהחייאה: מעכשיו - עיסוי לב לפני הנשמה, באתר ynet, 18 באוקטובר 2010

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.