Doolittle

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Doolittle
Pixies-Doolittle.jpg
אלבום אולפן מאת פיקסיז
יצא לאור 17 באפריל 1989
הוקלט 31 באוקטובר - 23 בנובמבר, 1988
סוגה פאנק רוק, רוק כבד, פולק, אינדי, רוק פסיכודלי
שפה אנגלית
אורך 38:38
חברת תקליטים Downtown Recorders
הפקה גיל נורטון
כרונולוגיית פיקסיז
Surfer Rosa
(1988)
Doolittle
(1989)
Bossanova
(1990)
סינגלים מ-Doolittle
  1. "Monkey Gone to Heaven"
    תאריך יציאה: 20 במרס 1989
  2. "Here Comes Your Man"
    תאריך יציאה: 1 ביוני 1989
  3. "Debaser"
    תאריך יציאה: 21 ביולי 1989

Doolittle הוא אלבום רוק כבד ורוק אינדי מאת להקת "פיקסיז" האמריקאית, שיצא בשנת 1989 תחת חברת התקליטים "downtown recordes" ובהפקתו של גיל נורטון. האלבום היה הצלחה גדולה בארצות הברית ובבריטניה וקידם את מעמד הלהקה בשיח הציבורי של אותן שנים. האלבום עוסק בשלל נושאים שליליים כמו אלימות, מין, אלכוהוליזם, זנות ושימוש בסמים מצד אחד ומהצד השני עוסק גם בנושאים חיוביים, כמו אהבה, שלום וחיים אישיים. כמו כן קיימים כמה שירים באלבום אשר עוסקים במוות, דבר שהיה חדשני באותן השנים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות אלבומם הנודע אך הלא מצליח מבחינה מסחרית, "Surfer Rosa", משנת 1988, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות אירופאי לפני שהחלה לקיים סיבובי הופעות במדינות צפון אמריקה. במהלך תקופה זו החל צ'ארלס תומפסון (המכונה "פרנסיס השחור"), סולן הלהקה וכותב השירים הראשי של הקבוצה, לכתוב חומר חדש לאלבום עתידי, עם שירים כמו "Dead", "Hey", "Tame", ו"There Goes My Gun" אלה היו השירים שמאוחר יותר יכנסו לאלבום. לאחר זמן מה הוקלטו השירים שהולחנו במהלך מספר "סשנים" לתוכנית הרדיו של ג'ון פיל בשנת 1988, ואפילו הקלטה חיה של "Hey" הופיעה בגרסה חופשית שהופצה במהדורת "Sounds" של 1988. באמצע השנה החלו חברי הלהקה להקליט גרסאות "דמו" של השירים. הלהקה פנתה לאולפן ההקלטות בבוסטון "Eden Sound", שבאותה העת כלל רק חדר קטן במרתף מספרה. הם הקליטו באולפן במשך שבוע כאשר בסופו נתן סומפסון לקלטת ה"דמו" והאלבום הקרוב את התואר הזמני "Whore" ("זונה") אם כי לימים טען שאביו הוא זה שהציע במקור את השם. תומפסון הבהיר שהוא חשב על המילה "במובן המסורתי יותר ... המובן האופראי, המקראי, ... כמו הזונה הגדולה של בבל". לאחר השלמת קלטת ה"דמו", הציע מנהל הלהקה קן גוזס שני מפיקים לאלבום; גיל נורטון ואד סטסיום האמריקאי. הלהקה עבדה בעבר עם נורטון בעת ​​הקלטת הגרסה הבודדת של השיר "Gigantic" במאי 1988. לתומפסון לא הייתה עדיפות, אף על פי שאיבו ווטס-ראסל, ראש הלייבל של הלהקה, רצה שנורטון יפיק את האלבום הבא. לבסוף נורטון נשכר כמפיק, ואילו סטסיום אפילו לא לקח את ההצעה. נורטון הגיע לבוסטון ב -31 באוקטובר 1988 וביקר לראשונה בדירתו של תומפסון כדי לסקור את שירי הדמו של האלבום. השניים דיברו על עיבודים ובילו יומיים בניתוח אינטנסיבי של שירי האלבום. נורטון למד לאמוד את תגובתו של תומפסון לשינוי ההסדרים, ובהמשך ציין כי הסולן "לא אוהב לעשות דבר פעמיים". נורטון בילה שבועיים נוספים בהפקה מקדימה כדי "להכיר את הצליל הייחודי של הפיקסיז", כפי שאמר.

הקלטות ושינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלטות ​​האלבום החלו ב־31 באוקטובר 1988, באולפני "Downtown Recorders" בבוסטון, מסצ'וסטס, אשר היה באותה תקופה אולפן מקצועי וגדול. חברת התקליטים '4AD' נתנה לקבוצה תקציב של 40,000 דולר, לא כולל דמי היצרן. זה היה סכום צנוע עבור אלבום לייבל ראשי של שנות השמונים; עם זאת, תקציב זה היה גדול פי ארבעה מהסכום שהוצא באלבום הקודם של הלהקה, "Surfer Rosa". יחד עם נורטון כמפיק הוקצו שני מהנדסי הקלטות ושני עוזרים שניים לפרויקט. המפגשים נמשכו שלושה שבועות והסתיימו ב־23 בנובמבר של אותה שנה עם הקלטות של "כמעט שיר ביום". ההפקה החלה ב־28 בנובמבר כאשר הלהקה עברה לאולפני "Carriage House", סטודיו למגורים בסטמפורד, קונטיקט, כדי לפקח על ההפקה ולהקליט שירים נוספים. נורטון גייס את סטיב הייגלר כעורך המוזיקה, איתו עבד באולפני פורט אפאצ'ה. במהלך ההפקה הוסיפו הייגלר ונורטון ערוצים נוספים של גיטרות ושירה לשירים, כולל גיטרות "מכווצות" בשיר "Debaser" ושירה כפולה בשיר "Wave of Mutilation". במהלך ההקלטות, נורטון יעץ לתומפסון לשנות כמה שירים; דוגמה מצוינת היא השיר "There Goes My Gun" שבמקור נועד להיות שיר בסגנון מהיר הרבה יותר. עם זאת, בעצתו של נורטון, האט תומפסון את הקצב. אך הצעותיו של נורטון לא תמיד תאמו לרצונותיו האמנותיים של תומפסון, ולאחר שזה הציע להאריך שירים שאורכים כשתי דקות, תומפסון לקח אתו לחנות תקליטים בעיר, שם הבהיר לו כי אינו מוכן להאריך את השירים, כשהעביר לו עותק של הלהיטים הגדולים ביותר של באדי הולי, בו מרבית השירים אורכים כשתי דקות. הוא אמר לנורטון, "אם זה מספיק טוב לבאדי הולי ..." בראיון לרולינג סטון, נזכר תומפסון בהמשך כי "התקליט הזה הוא מנסה לגרום לנו, אני אגיד, להיות מסחריים, ואנחנו מנסים להישאר אותנטיים משהו ". ההפקה נמשכה עד 12 בדצמבר 1988, כשנורטון והייגלר הוסיפו אפקטים נוספים. קלטות המאסטר (המוגמרות) נשלחו לאחר ההפקה הסופית בהמשך אותו חודש.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילות השיר של האלבום מכילות כמה אזכורים מקראיים - כותב השירים של פיקסיז, צ'ארלס תומפסון, רצה שהאלבום יהיה אופרטי כמו הזונה הבבלית המקראית.

האלבום מנוגן על ידי ארבעת חברי הלהקה: צ'ארלס תומפסון (גיטרה ושירה), ג'ואי סנטיאגו (גיטרה מובילה), דייוויד לאברינג (תופים), קים דיל (גיטרה בס וקולות רקע). הסגנון הוא רוק כבד, רוק אינדי, רוק פסיכדלי ופאנק רוק, כאשר הכל מנוגן בסגנונם הייחודי של פיקסיז. למשל, כל השירים בנויים בבסיסם על גיטרת הבס שמנגנת קים דיל, ובדרך כלל תפקיד הבס הוא קריטי. סגנון הנגינה על הבס הוא סגנונה הקבוע של דיל, גם בזמן היותה נגנית הבס ב"פיקסיז" וגם בלהקתה המאוחרת יותר "הברידרז". התפקיד כולל הרבה נגיעות מהירות במיתר תוך החלפה של אקורדים בכל רבע. הגיטרות של ג'ואי סנטיאגו וצ'ארלס תומפסון נצמדות לתפקיד הבס ומוסיפות לו נפח. גם תפקיד הגיטרה של סנטיאגו חשוב ואף יותר, והוא מקבל תפקידים ראשיים לצד הבס והשירה. כמה טכניקות נגינה שהמציא סנטיאגו באות לידי מימוש באלבום זה, כמו למשל המהלך המזוהה עם הפיקסיז של לחיצה חזקה על המיתר הגבוה ביותר בגיטרה תוך החלפת מצב הגיטרה במגבר ל"דיסטורשן", מהלך שמפיק צליל גבוה וצורמני שניתן לשמוע בהרבה מאוד משירי האלבום. למעשה, בשיר "Hey" המהלך נשמע שוב ושוב בזמן הפזמון לצד צעקותיו של תומפסון. את תפקיד התופים באלבום מבצע דייוויד לאברינג. אמנם בחלק מהשירים התופים 'מוצנעים' ותפקידו חוזר על עצמו (כמו בהרבה מאוד שירים משנות השמונים, שבהם תפקיד התופים הוא מינימלי) אך ישנם שירים באלבום שהתופים מקבלים תפקיד די ראשי. למשל, בשיר "Dead" לאברינג מבצע מספר מקצבים, מחליף ביניהם ומבצע מעברים בין בית לבית. גם טכניקת התיפוף של לאברינג היא ייחודית לתקופה, שכן בשנות השמונים היה נהוג לא לתת לתופים תפקיד חשוב אם בכלל, אלה רק לבצע מקצב בסיסי של ארבעה רבעים. אמנם, סגנון התיפוף של לאברינג הוא משתנה ומלא במכות קצביות על תופי ה"טאם טאם". יש שימוש ניכר גם בתוף ה"פלור" ובשירים שונים הוא משתמש בו ככלי הקצב, בניגוד לשימוש הקלאסי במצילת "רייד" או "הי-האט".

ביקורות ודירוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו, האלבום נמכר בהתמדה באמריקה, ושבר מכירות של 100,000 עותקים לאחר חצי שנה. בתחילת 1992, בזמן שהלהקה שימשה כלהקת תמיכה בלהקה "U2" בסבב ה- 'Zoo TV Tour' שלהם, האלבום מכר 1,500 עותקים בשבוע. באמצע 1993, שנתיים לאחר אלבומה האחרון של הלהקה, "Trompe le Monde", נראו מכירות בממוצע 1,200 עותקים בשבוע. האלבום הוסמך לאלבום זהב על ידי התאחדות תעשיית ההקלטות של אמריקה בשנת 1995. עשר שנים לאחר פירוק הלהקה האלבום עדיין מכר בין 500 ל -1,000 עותקים בשבוע; בסבב האיחוד שוב מכירות האלבום קפצו עד 1,200 עותקים בשבוע. בסוף 2005 ההערכות הטובות ביותר הציבו את סך המכירות באמריקה בין 800,000 למיליון עותקים. נכון לשנת 2015 המכירות בארצות הברית חרגו מ 834,000 עותקים, על פי נתוני "Nielsen SoundScan" התגובה לאלבום הייתה חיובית באופן כללי, כאשר האלבום עורר שבחים מכמה פרסומי מוזיקה מרכזיים. סופר NME, אדווין פונסי, העיר כי "לשירים ב"Doolittle" יש את הכוח לגרום לך ממש לקפוץ מהעור שלך מהתרגשות". מבקר השאלות פיטר קיין אמר כי "רעש מובנה בקפידה והתעקשות קצבית ישירה הם הגיוניים לחלוטין." טים רולסטון מה"דיילי טלגרף" הילל את האלבום כ"אלבום רוק'נרול מנצנץ" ואת "חצי השעה הטובה ביותר עד כה" של הפיקסיז. מספר פרסומים אחרים העלו ביקורות חיוביות על האלבום, כולל שבועון המוזיקה הבריטי "The Philadelphia Inquirer", רוברט כריסטגאו מ"The Village Voice" כתב, "הם מאוהבים והם לא יודעים עם מה - עם רוקנרול, מה שמלביב בתקופה שבה כל כך הרבה נשירות מכללות איבדו קשר עם האמיתיות". עם זאת, הוא הגיע למסקנה ש"התפרסמות מהר מדי עלולה להרוס אותם", תוך שהוא מציע שהמילים משקפות מעט התנתקות עם "העולם שבחוץ ". חלק מהביקורות היו ביקורתיות יותר. מגזין "טיים אאוט" אמר כי "הפקת תיאטרון הצעצועים של גיל נורטון עושה דרמה מתוך מה שהיה אמור להיות משבר". "ספין" ניהל ביקורת של מאה מילים על האלבום, כולל התגובה של מבקר ג'ו לוי "הטירוף פחות סוריאליסטי ויותר מטופש, והשירים עצמם דומים יותר לשירים ופחות כמו הרפתקאות". מגזין "הרולינג סטון", שבחן את האלבום ביולי 1989, העניק לאלבום שלושה וחצי כוכבים. האלבום הופיע בכמה רשימות "האלבום הטוב ביותר" בסוף השנה; גם הרולינג סטון וגם "The Village Voice" הציבו את האלבום במקום העשירי, ומגזיני המוזיקה העצמאיים "Sounds" ו"מלודי מייקר" דירגו שניהם את האלבום בתור השני הטוב ביותר בשנה. 'NME' דירג את האלבום גם הוא במיקום גבוה, ומיקם אותו במקום הרביעי ברשימת סוף השנה שלו.

ביקורות ודירוגים
המגזין/האתר ציון
AllMusic 5/5
Blender 5/5
Chicago Tribune 4/4
Los Angeles Times 4/5
NME 10/10
Pitchfork 10/10
Q 4/5
Rolling Stone 5/5
The Rolling Stone Album Guide 4.5/5
The Village Voice B+


רשימת שירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיסקוגרפיה
מספר שם השיר אורך
1. Debaser 2:53
2. Tame 1:55
3. Wave of Mutilation 2:04
4. I Bleed 2:34
5. Here Comes Your Man 3:21
6. Dead 2:21
7. Monkey Gone to Heaven 2:57
8. Mr. Grieves 2:05
9. Crackity Jons 1:24
10. La La Love You 2:43
11. No. 13 Baby 3:51
12. There Goes My Gun 1:49
13. Hey 3:31
14. Silver 2:25
15. Gouge Away 2:45


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]