ארס מוריינדי

"ארס מוריינדי" ("אומנות המיתה") הוא שמם של שני טקסטים לטיניים בעלי קרבה, שמקורם בשנים 1415 ו-1450. טקסטים אלו מספקים עצות בנוגע לפרוטוקולים ולהליכי מוות טוב וכיצד "למות כיאות", על-פי התפישות הנוצריות בימי הביניים המאוחרים. הם נכתבו במאה ה-15 מתוך ההקשר ההיסטורי של השפעות אימת מגפת "המוות השחור" אשר פרצה 60 שנים קודם לכן, ומתוך התהפוכות החברתיות אשר התרחשו בסמוך לכך. הטקסטים היו פופולריים מאוד, תורגמו למרבית השפות המערב-אירופיות והיו הראשונים במסורת הספרות המערבית בקרב מדריכי המוות והמיתה.

בתחילה הייתה גרסה ארוכה, ומאוחר יותר גרסה קצרה המכילה אחת-עשרה גלופות כתמונות הדרכתיות, אשר ניתן היה להסבירן ולשננן בקלות.

הגרסה הארוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרסה הארוכה המקורית, אשר נקראה "טראקטטוס (או 'ספקולום') ארטיס בנה מוריינדי", נכתבה ב-1415 בידי נזיר דומיניקני עלום שם, ככל הנראה לבקשת מועצת קונסטנץ (1414 - 1418, גרמניה). זו נקראה על ידי רבים ותורגמה למרבית השפות המערב-אירופיות, ואף הייתה פופולרית מאוד באנגליה, בה שרדה מסורת ספרותית המבוססת עליה עד הוצאתם של ספרי הדת הקרויים "מחייה קדושה ומיתה קדושה" במאה ה-17, אשר היוו את "שיאה האומנותי" של מסורת ספרות המוות המנחמת, שתחילתה ב"ארס מוריינדי" (ננסי לי ביטי, 1970). עבודות אחרות הכלולות במסורת האנגלית כוללות את "דרך המיתה היאה" ו"משחת מאנס החולה". בנוסף, "ארס מוריינדי" נמנתה עם הספרים המודפסים הראשונים והופצה בקנה מידה רחב, בייחוד בגרמניה.

"ארס מוריינדי" מורכבת משישה פרקים:

הפרק הראשון מסביר כי למיתה גם צד טוב, ומשמש לניחום האדם הגוסס ברעיון שמוות איננו דבר שיש לפחוד ממנו.
הפרק השני מתאר את חמשת הפיתויים האורבים לאדם הגוסס, וכיצד להימנע מהם. אלו הם חוסר אמונה, ייאוש, חוסר סבלנות, גאווה רוחנית ותאוות בצע.
הפרק השלישי מונה את שבע השאלות שיש לשאול את האדם הגוסס, לצד תנחומים הנגישים לו באמצעות כוחותיה הגואלים של אהבתו של ישו.
הפרק הרביעי מביע את הצורך לחקות את חייו של ישו.
הפרק החמישי פונה אל החברים ואל המשפחה ומתאר את כללי ההתנהגות הכלליים בזמן הימצאות על ערש דווי.
הפרק השישי כולל תפילות הראויות להיאמר עבור האדם הגוסס.

הגרסה הקצרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הגרסה הקצרה ב-1450 לערך, בהולנד. מרביתה אימוץ פרקה השני של הגרסה הארוכה, והיא מכילה אחת-עשרה גלופות. עשר הגלופות הראשונות מחולקות לחמישה זוגות, כאשר כל צמד מביא תמונת שטן המציג אחד מבין חמשת הפיתויים ותמונה המציגה את התרופה ההולמת לכך. הגלופה האחרונה מתארת את האדם הגוסס בעודו מתקבל ככל הנראה לגן העדן, ואת השטנים שבים לגיהנום בבלבול.

הגרסה הקצרה הייתה פופולרית כמו הגרסה הארוכה, אך לא תורגמה לאנגלית.

חשיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך להתכונן למותו של אדם רווח בספרות הימי-ביניימית באמצעות סצנות ערש דווי, אך טרם המאה ה-15 לא הייתה בנמצא מסורת ספרותית הנוגעת לאופן ההכנה למוות ולמשמעותו של מוות טוב וכיצד למות כיאות; הפרוטוקולים, הפולחנים והתנחומים המתלווים לאירוע זה נשמרו בדרך כלל לכומר. "ארס מוריינדי" הייתה תגובה חדשנית מצד הכנסייה להשתנות התנאים - מותם של המונים בתקופת "המוות השחור" שדילדל כמותית גם את הכמורה כך שנדרשו מספר דורות לשיקום מעמדה. הטקסטים והתמונות היוו את שירותיו של "כומר וירטואלי" עבור הציבור חסר ההכשרה - רעיון ש-60 שנים קודם לכן היה נתפש כפלישה שלא תעלה על הדעת לכוחות הכנסייה וכעת היה הכרחי בשל אי הימצאות מספיק כמרים לתמוך בגוססים הרבים ובבני משפחותיהם. "ארס מוריינדי" סיפקה את הדרכת הגוסס עבור אלו אשר חוו את איימי המאה ה-14 והמאה ה-15, בייחוד את "המוות השחור"; עבור אלו אשר תרו אחר דרכים להבדלת עצמם על ידי עשיית מעשים "יאים" בתרבות הערה יותר ויותר למעמד באירופה, בה האוכלוסייה הצטמצמה, אך שגשגה כתוצאה מכך.

לחיבור התפרסמו במהלך הדורות פירושים והרחבות, אחד הידועים שבהם מאת רוברטו בלרמינו^[1].

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Anonymous. "The Art of Dying Well," in Medieval Popular Religion, 1000-1500, a Reader. Ed. John Shinners, London: Broadview Press, 1997: 525-535. ISBN 1-55111-133-0, English translation.
Nancy Beaty (1970). The Craft of Dying: A Study of the Literary Traditions of the Ars Moriendi in England. ISBN 0-300-01336-1
N.F. Blake (1982). "Ars Moriendi". Dictionary of the Middle Ages. v.1, pp547-8. ISBN 0-684-16760-3