ארתור כהן

ארתור כהן
Arthur Cohn
לידה	4 בפברואר 1927 (בן 97); בזל, שווייץ
מדינה	שווייץ
פרסים והוקרה	פרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר (1962); פרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר (1991); מפקד מסדר האמנויות והספרות (19 בפברואר 1993); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בזל; דוקטור לשם כבוד מישיבה יוניברסיטי; כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד ;
	פרופיל ב-IMDb

אין לבלבל ערך זה, העוסק במפיק הסרטים ארתור כהן, עם הערך "ארתור כהן (סופר ותאולוג)".

ארתור כהן (בגרמנית: Arthur Cohn; שמו הפרטי בעברית: אשר מיכאל; נולד ב-4 בפברואר 1927 בבזל) הוא מפיק סרטים יהודי שווייצרי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו מרדכי מרכוס כהן היה עורך דין ונוטריון, מומחה במשפט בינלאומי ובמשפט עברי וממקורביו ועוזריו של הראי"ה קוק. הוא הציל מתוך מושבו בשווייץ הרבה יהודים בשואה על ידי נתינת צרטיפיקאטים ודרכונים זרים. הוא עלה בשנת 1948 לישראל לאחר שהוזמן על ידי משרד המשפטים לשמש כיועץ. האם רוזה (לבית גלבסקי) הייתה משוררת ומחברת מילים למופעי הקברט האגדי קורנישון, כמו כן היא תרגמה שירים רבים מעברית לגרמנית. סבו, הרב אשר מיכאל (ארתור) כהן, שעל שמו נקרא, היה בין השנים 1885–1926 הרב הראשי הראשון של יהודי בזל. הוא התיידד בזמנו עם בנימין זאב הרצל, הזמין אותו לערוך את הקונגרס הציוני הראשון בעירו ואף אירח אותו בבית הכנסת.

ארתור כהן גדל והתחנך בבזל, שם החל גם הוא בלימודי משפט בינלאומי. בצעירותו התמסר לעבודה עיתונאית. בין השאר עבד בתחנת הרדיו "Echo der Zeit" (גרמנית: "הד הזמן"). מאוחר יותר היה כתב של העיתון הישראלי הארץ בשווייץ. מכתיבה עיתונאית הוא הגיע לכתיבת תסריטים, ומשם להפקת סרטים. מתחילת שנות ה-60 ועד ימינו הוא הפיק קרוב לשלושים סרטים. הוא ידוע כמפיק שמעורב מאוד בסרטיו מן הכתיבה ועד לעריכה, והוא משקיע זמן רב בפיתוח תסריטיו לפני שהוא ניגש לצילומם.

ארתור כהן נשוי לנעמי לבית שפירא, בתו של חותם מגילת העצמאות משה חיים שפירא אשר שימש כשר בממשלות ישראל רבות.^[1] לזוג שלושה ילדים, שני הבנים שירתו בצה"ל. כהן הוא יהודי ציוני שומר מצוות שמחלק את זמנו בין בזל, לוס אנג'לס וירושלים. ארתור כהן זכה להוקרה "על עשורים של הישגים בהפקות קולנוע, הזדהותו עם העם היהודי ותשוקתו לקידום חברה צודקת השואבת השראה מערכים נעלים"^[2].

פעילותו הקולנועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור כהן זכה עבור שישה מסרטיו בפרס האוסקר: שלושה בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, ושלושה בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. כמו כן הוא זכה בפרסים רבים נוספים. סרטיו הידועים ביותר הם "הגן של פינצי קונטיני" (1970), בבימויו של ויטוריו דה סיקה, על פי ספרו של ג'ורג'ו באסאני, על גורלה של משפחה יהודית חילונית בשואה באיטליה; "יום אחד בספטמבר" (1999), סרט תיעודי על רצח הספורטאים הישראלים באולימפיידת מינכן ב-1972, בבימויו של קווין מקדונלד; ו"כשהנערים שרים" (2004) של הבמאי כריסטוף בארטייה. ארתור כהן גם הפיק שני סרטים של הבמאי הברזילאי וולטר סאלס: "תחנה מרכזית ברזיל" (1998) ו"מאחורי השמש" (2001).

סרטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים עלילתיים זוכי פרס האוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגן של פינצי קונטיני (The Garden of the Finzi-Continis) – זוכה פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, בימוי: ויטוריו דה סיקה, 1970
שחור ולבן בצבעים (Black and White in Color) – זוכה פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, בימוי: ז'אן-ז'אק אנו, 1976
מהלכים מסוכנים (Dangerous Moves) – זוכה פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, בימוי: רישאר דמבו, עם מישל פיקולי וליב אולמן, 1984

סרטים תיעודיים זוכי פרס האוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהר ללא שם (Sky Above and Mud Beneath), זוכה פרס אוסקר לסרט התעודה הטוב ביותר, בימוי: פייר-דומיניק גסו, 1961
חלום אמריקאי (American Dream), זוכה פרס אוסקר לסרט התעודה הטוב ביותר, בימוי: ברברה קופל, 1991
יום אחד בספטמבר (One Day in September), זוכה פרס אוסקר לסרט התעודה הטוב ביותר, בימוי: קווין מקדונלד, 2000

סרטים עלילתיים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

2018 - החיוך האטרוסקי (The Etruscan Smile), בימוי: מיכל ברזיס ועודד בן-נון
2012 - דיסקו רוסי (Russian Disco), בימוי: אוליבר ציגנבלג
2008 - המטפחת הצהובה (The Yellow Handkerchief), בימוי: אודאיאן פראזאד
2008 - ילדי דרך המשי (The Children of Huang Shi), בימוי: רוג'ר ספוטיסווד
2004 - כשהנערים שרים (The Choir), בימוי: כריסטוף באראטייה
2001 - מאחורי השמש (Behind the Sun), בימוי: וולטר סאלס, על פי ספרו של הסופר האלבני איסמעיל קאדרה "אפריל שבור"
1998 - תחנה מרכזית ברזיל (Central Station) – בימוי: וולטר סאלס, זוכה פרס גלובוס הזהב, פרס BAFTA ופרס דב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין
1996 - שקרים לבנים (White Lies), בימוי: קן סלדן
1995 - רבע דולר (Two Bits), עם אל פצ'ינו, בימוי: ג'יימס פולי
1984 - אהבה על הקרקע (Love on the Ground), בימוי: ז'אק ריבט
1979 - האימוץ (The Adoption), בימוי: מארק גרונבאום
1973 - חופשה קצרה (A Brief Vacation), בימוי: ויטוריו דה סיקה
1972 - נקרא לו אנדריאה (We'll call him Andrew), בימוי: ויטוריו דה סיקה
1970 - שדה החמניות (Sunflower), בימוי: ויטוריו דה סיקה
1968 - מקום למאהבים (A Place for Lovers), בימוי: ויטוריו דה סיקה
1967 - שבע פעמים אשה (Woman Times Seven), בימוי: ויטוריו דה סיקה
1964 - צנונית מלמטה (Salad by the Roots), עם לאוי דה פינס, בימוי: ג'ורג' לאוטנר

סרטי תעודה נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

2009 - מניפה נוצית וסרט משי (Feathered Fan and Silked Ribbon), בימוי: פולקר שאנר
1999 - ילדי החושך (Children of the Night), בימוי: יולנטה דילבסקה; סרט תיעודי קצר עם חומר מצולם נדיר על ילדים בשואה
1991 - ימי נובמבר (November Days), בימוי: מרסל אופילס
1983 - הפתרון הסופי (The Final Solution), גם ידוע כ- הטלאי הצהוב – רדיפות היהודים באירופה 1933–1945, בימוי: דיטר הילדברנדט
1964 - פריס הסודית (Paris Secret), בימוי: אדוארד לוז'רו

אותות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בוסטון (1988), מישיבה יוניברסיטי בניו-יורק (2002), מאוניברסיטת בזל (2006) ומאוניברסיטת בר-אילן (2021) - על מפעל חיים.
היה המפיק הלא אמריקאי הראשון שזכה להיות מונצח על ידי כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד (1992).
אות Commandeur des Arts et des Lettres של מסדר האמנויות והספרות - מטעם ממשלת צרפת (1995).
אות Humanitarian Award של איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאיים (National Board of Review) על קידום רפורמות חברתיות ורווחה אנושית בסרטיו (2001).
פרס שומר ציון - מטעם מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים של אוניברסיטת בר-אילן (2004).
אות השנה מטעם אונסק"ו (2005).
פרסי מפעל חיים מאת הפסטיבלים הבינלאומיים לקולנוע בשיקגו (1992), ירושלים (1995), שאנגחאי (1999) וחיפה (2016).
פרס מפעל חיים מאת קרן Cinema for Peace בברלין ב-11 בפברואר 2019.
רטרוספקטיבות עם סרטי ארתור כהן התקיימו בלוס אנג'לס, ניו יורק, וושינגטון, בזל, קהיר, הונג קונג, שאנגחאי, מנילה, ובישראל.
בכיכר ה"מינסטר" בבזל התקיימו מדי שנה בימי הקיץ מופעים קבועים עם סרטי ארתור כהן.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Der Staat Israel – heute ("מדינת ישראל - היום"), Frey, Basel,‏ 1950.
Unruheherd Mittlerer Osten ("קן הצרעות המזרח התיכון"), Athena-Verlag, Basel‏, 1953.
Israel: wie es lebt und lacht. ("ישראל - כפי שהיא חיה וצוחקת"), Maor Verlag, Jerusalem,‏ 1963.