בנק פויכטוונגר

בנק פויכטוונגר
	שלט "י. ל. פויכטונגר בנק כללי לעסקי מסחר בע"מ" (השני מלמטה) על בניין ג'נרלי בירושלים, 1940–1946
נתונים כלליים
מייסדים	יעקב-לייב פויכטוונגר
תקופת הפעילות	בשנת 1857 במינכן; בשנת 1936 בארץ ישראל המנדטורית – 1968
מיקום המטה	תל אביב

בנק פוֹיכְטְוַונגֶר (Feuchtwanger) היה בנק מסחרי ישראלי שנוסד בשנת 1936 על ידי משפחת בנקאים מעולי גרמניה, ופעל עד שנת 1968, אז השתלט בנק ישראל על עסקיו כשהיה בהליך פירוק.

היסטוריה

בנק פויכטוונגר נוסד בארץ ישראל המנדטורית על ידי האחים ליאו פויכטוונגר ותיאודור פויכטוונגר, שסבם יעקב-לייב פויכטוונגר הקים בשנת 1857 במינכן את בנק י"ל פויכטוונגר, שהתמחה במניות ובאיגרות-חוב בינלאומיות, ועסק גם בפיתוח קרקעות. בין לקוחותיו הידועים של הבנק בשנות העשרים של המאה היו הפילוסוף מרטין בובר והעסקן הציוני נחום גולדמן, והסופר תומאס מן הפקיד בבנק את כספי פרס נובל שזכה בהם^[1].

בשנת 1938, התמזג בנק פויכטוונגר עם "בנק המסחרי הכללי" מירושלים שייסד יצחק פוירינג^[2] זמן קצר אחר כך רכש בנק פויכטוונגר בנק נוסף בירושלים - "בנק ירושלים בע"מ" מיידי עסקני היישוב החרדי הישן^[3]^[4], ביניהם משה פרוש, בנק זה נקנה תחילה על ידי הד"ר פרנץ וינקלר, וינקלר היה אף הוא יליד מינכן, עירם של האחים פוייכטוונגר^[5]. וינקלר היה לשותף בבנק פויכטוונגר, וניהל את הסניף בירושלים שנקנה ממנו-עצמו. מאוחר יותר ניהל חברה פיננסית שייסדו בני פויכטוונגר בניו-יורק^[1]. הסניף בתל אביב שכן באזור הרחובות הרצל-רוטשילד.^[6]

בשנת 1957 נפטר תיאודור פויכטוונגר ובשנת 1959 נפטר ליאו פויכטוונגר. במרץ 1958 הוסכם על מיזוג עם בנק אגוד לישראל^[7], אולם המשא ומתן על פרטי המיזוג נכשל והוא לא יצא אל הפועל^[8].

בתחילת שנת 1964 בני משפחת פויכטוונגר מכרו את חלקם בבנק למשקיעים חדשים, עורכי-הדין אדוארד קוסוי וארנולד אפלבאום. שאר מניות הבנק הוחזקו בידי יקותיאל פדרמן (שברשותו היו כמחצית ממניות הבנק) ואהרון סחרוב, מנכ"ל חברת הביטוח סהר.

בשנת 1966 היו לבנק 10 סניפים^[9]. יוסף אפשטיין, בנקאי יליד דרום אפריקה, רכש את מניות השליטה בבנק פויכטוונגר. מטרתו של אפשטיין הייתה למצוא מימון זול וזמין לעסקי הנדל"ן שלו, שנקלעו באותה שנה לצרות בשל המיתון הכבד ששרר בארץ. אפשטיין משך מהבנק כ-17 מיליון דולר.

ביוני 1966 רכש בנק פויכטוונגר את בנק אלרן. המטרה המוצהרת הייתה למזג את הבנקים ולהיות לבנק הרביעי בגודלו בישראל^[10], אולם באותה תקופה היה בנק פויכטוונגר על סף הליך פירוק והמטרה הייתה, על פי ההערכות, לנסות לייצב את הבנק בעזרת מימון מבנק אלרן^[11]. ביצוע העסקה נתקל בקשיים על רקע חילוקי דעות לגבי תהליך העברת הבעלות, ולאחר מספר חודשים ודיונים בבית המשפט הושגו הסכמות סופיות על ההעברה^[12]. לאחר מספר חודשים, בינואר 1967, כאשר התבררו ממדי החובות של בנק פויכטוונגר ובנק ישראל לקח על עצמו את ניהול הבנק, הוזהר הציבור גם לגבי היציבות של בנק אלרן, אף שהבנק היה יציב והבעלים משכו ממנו רק מיליון לירות. הפרסום הביא לבריחה של לקוחות ופגיעה קשה בבנק^[13].

לאחר שבנק ישראל השתלט על בנק פויכטוונגר, נמכרו רוב הסניפים לבנק אגודת ישראל שנפתח באותה עת^[14]. בנק אלרן שהיתה חברת בת של פויכטוונגר הוצעה למכירה במכרז^[15]. תחילה היה נראה ששני המועמדים העיקריים לרכישת בנק אלרן הם בנק התעשייה ובנק הפועלים^[16], לאחר מכן עלה שמו של בן דונקלמן כמי שעומד לרכוש את הבנק^[17]^[18]^[19], אך לבסוף רוב סניפי הבנק נמכרו לבנק לאומי^[20], שלושה סניפים נרכשו בידי הבנק לחרושת ולמסחר^[21] וסניף אחד או יותר נמכרו לבנק ברקליס^[22]^[23]. ובנק אלרן עצמו הועבר לפירוק^[24]^[25] שנמשך עד תחילת שנות ה-80^[22].

נגד יוסף אפשטיין ונגד רענן אמיר, מנכ"ל הבנק, הוגש כתב אישום פלילי בגין פעולותיהם. הם הורשעו בעבירות של גנבה על ידי סוכן, מירמה בנסיבות מחמירות וקשר להונות, והוטלו עליהם עונשי מאסר^[26]. יוסף אפשטיין נדון לשש שנות מאסר ומנכ"ל הבנק, רענן אמיר, נדון לארבע שנים אך שוחרר לאחר זמן קצר מטעמי בריאות^[27].

בהליך המשפטי האזרחי שהגיע לדיון עד בית המשפט העליון^[28], החיל השופט אהרן ברק בפסק הדין חובת אמון על בעל שליטה בחברה, בקובעו כי "בעל מניות שליטה, המבקש למכור את מניותיו, חב חובת אמון לחברה באשר למכירה זו, ועליו לפעול כלפיה בתום-לב ובהגינות, והוא מפר את חובתו, אם הוא מוכר מניותיו לקונה, אשר למיטב ידיעתו ירוקן את החברה מנכסיה ויביא אותה למצב של אי-סולוונטיות."

לקריאה נוספת

שלמה פרנקל ושמשון ביכלר, המיוחסים אצולת הממון של ישראל, הוצאת כדים, 1984

Nathan Drori, The I.L. Feuchtwanger Bank, The Feuchtwanger Stambaum, Tel Aviv, 2009. pp. XXXVII-XLIII

קישורים חיצוניים

* סניף חדש של בנק פויכטוונגר נפתח בצומת הרחובות יהודה הלוי ובלפור בתל אביב, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1964
ערעור אזרחי מס' 817/79 - אדוארד קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ
רותם שטרקמן, פויכטונגר? לא היה כאן פעם בנק כזה?, באתר TheMarker‏, 8 באוגוסט 2002

הערות שוליים

^ ¹ ² המיוחסים אצולת הממון של ישראל, שלמה פרנקל ושמשון ביכלר, הוצאת כדים, 1984
^ בנקים מתמזגים, דבר, 30 בינואר 1938
^ אין קשר בין בנק זה לבנק ירושלים שנוסד ב-1963
^ מי הם הבנקים שיוצאו מן הרשימה?, הַבֹּקֶר, 22 בפברואר 1938
^ בנק כללי למסחר י.ל. פויכטוואנגר בע"מ, הארץ, 20 באפריל 1939
^ מפת תל אביב והסביבה שנערכה בשנת 1958 והודפסה ב- 1960 ע"י מחלקת המדידות, עם ציון מיקום 'בנק פויכטונגר' (מס' 408 במפתח), באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
^ איגוד רכש את פויכטונגר, דבר, 7 במרץ 1958
^ מיזוג פויכטונגר-איגוד לא ייצא לפועל, הַבֹּקֶר, 25 בספטמבר 1958
^ מרדכי צבי, על מה המחלוקת בין "פויכטונגר" ל"אלרן"?, מעריב, 18 ביולי 1966
^ ניתן צו מניעה נגד בנק אלרן, מעריב, 15 ביולי 1966
^ נתפסו בכלכלתם, באתר גלובס, 27 בספטמבר 2006
^ השליטה על בנק אלרן תעבור לבנק פויכטוונגר, מעריב, 4 באוקטובר 1966
^ מבקר המדינה בודק טיפולו של, מעריב, 5 בנובמבר 1967
^ דניאל בלוך, כל עסקי בנק ישראל, דבר, 3 במאי 1967
^ בנק אלרן יימכר על ידי מיכרז, מעריב, 12 בפברואר 1967
^ אלרן יימכר במכרז פומבי, דבר, 13 בפברואר 1967
^ בנק אלרן יימכר למליונר הקנדי דונקלמן, דבר, 20 בפברואר 1967
^ דונקלמן הסתלק מכוונתו לרכוש את בנק אלרן, דבר, 27 בפברואר 1967
^ בנק ישראל ינהל את אלרן, מעריב, 6 במרץ 1967
^ בנק קרדיט הסתבך בקשיים, מעריב, 26 באפריל 1967
דניאל בלוך, כל עסקי בנק ישראל, דבר, 3 במאי 1967
בנק אלרן נרכש על ידי בנק לאומי, דבר, 17 באוגוסט 1967
^ הבנק לחרושת ולמסחר מרחיב פעולותיו, דבר, 15 בדצמבר 1967
^ ¹ ² סקירה היסטורית מקיפה של בנק ברקליס-מרכנתיל, על ידי פירמת רו"ח זהר את זהר, עבור ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא איתור והשבת נכסים של נספי השואה
^ MONEY SUPPLY, CREDIT, AND THE BANKING INSTITUTIONS, page 349
^ ע"א 212/74 - שמעון גרינבוים נ' המפרק של בנק אלרן בע"מ
^ בנק אלרן בערבון מוגבל, מעריב, 7 באוגוסט 1969
^ ע"פ 164/69 - מדינת ישראל נגד יוסף אפשטיין ורענן אמיר
^ יוסף צוריאל, ביהמ"ש העליון החמיר עונשם של מנהלי בנק פויכטוונגר, מעריב, 14 ביולי 1969
^ ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר, פ"ד לח(3) 257:

[המיוחסים-1] ¹ ² המיוחסים אצולת הממון של ישראל, שלמה פרנקל ושמשון ביכלר, הוצאת כדים, 1984

[2] בנקים מתמזגים, דבר, 30 בינואר 1938

[3] אין קשר בין בנק זה לבנק ירושלים שנוסד ב-1963

[4] מי הם הבנקים שיוצאו מן הרשימה?, הַבֹּקֶר, 22 בפברואר 1938

[5] בנק כללי למסחר י.ל. פויכטוואנגר בע"מ, הארץ, 20 באפריל 1939

[6] מפת תל אביב והסביבה שנערכה בשנת 1958 והודפסה ב- 1960 ע"י מחלקת המדידות, עם ציון מיקום 'בנק פויכטונגר' (מס' 408 במפתח), באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור

[7] איגוד רכש את פויכטונגר, דבר, 7 במרץ 1958

[8] מיזוג פויכטונגר-איגוד לא ייצא לפועל, הַבֹּקֶר, 25 בספטמבר 1958

[9] מרדכי צבי, על מה המחלוקת בין "פויכטונגר" ל"אלרן"?, מעריב, 18 ביולי 1966

[10] ניתן צו מניעה נגד בנק אלרן, מעריב, 15 ביולי 1966

[11] נתפסו בכלכלתם, באתר גלובס, 27 בספטמבר 2006

[12] השליטה על בנק אלרן תעבור לבנק פויכטוונגר, מעריב, 4 באוקטובר 1966

[13] מבקר המדינה בודק טיפולו של, מעריב, 5 בנובמבר 1967

[14] דניאל בלוך, כל עסקי בנק ישראל, דבר, 3 במאי 1967

[15] בנק אלרן יימכר על ידי מיכרז, מעריב, 12 בפברואר 1967

[16] אלרן יימכר במכרז פומבי, דבר, 13 בפברואר 1967

[17] בנק אלרן יימכר למליונר הקנדי דונקלמן, דבר, 20 בפברואר 1967

[18] דונקלמן הסתלק מכוונתו לרכוש את בנק אלרן, דבר, 27 בפברואר 1967

[19] בנק ישראל ינהל את אלרן, מעריב, 6 במרץ 1967

[20] בנק קרדיט הסתבך בקשיים, מעריב, 26 באפריל 1967
דניאל בלוך, כל עסקי בנק ישראל, דבר, 3 במאי 1967
בנק אלרן נרכש על ידי בנק לאומי, דבר, 17 באוגוסט 1967

[21] הבנק לחרושת ולמסחר מרחיב פעולותיו, דבר, 15 בדצמבר 1967

[זהר-22] ¹ ² סקירה היסטורית מקיפה של בנק ברקליס-מרכנתיל, על ידי פירמת רו"ח זהר את זהר, עבור ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא איתור והשבת נכסים של נספי השואה

[23] MONEY SUPPLY, CREDIT, AND THE BANKING INSTITUTIONS, page 349

[24] ע"א 212/74 - שמעון גרינבוים נ' המפרק של בנק אלרן בע"מ

[25] בנק אלרן בערבון מוגבל, מעריב, 7 באוגוסט 1969

[26] ע"פ 164/69 - מדינת ישראל נגד יוסף אפשטיין ורענן אמיר

[27] יוסף צוריאל, ביהמ"ש העליון החמיר עונשם של מנהלי בנק פויכטוונגר, מעריב, 14 ביולי 1969

[28] ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר, פ"ד לח(3) 257:

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]