יקותיאל פדרמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יקותיאל פדרמן
אין תמונה חופשית
לידה 14 בנובמבר 1914
קמניץ, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בינואר 2002 (בגיל 87) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע איש עסקים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יקותיאל פדרמן (14 בנובמבר 1914 - 18 בינואר 2002) היה איש עסקים בין לאומי, תעשיין ומלונאי. מייסד רשת מלונות דן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יקותיאל פדרמן נולד בשם קסיל פדרמן בקמניץ במדינת סקסוניה שבגרמניה לדוד אהרון וציפורה פדרמן, הוא ומשפחתו היו חסידי תנועת ההשכלה, אח לשמואל פדרמן (יליד 1916). אביו היה בעל מאפיה בעיר והנחיל ציונות לילדיו כך שבאופן טבעי החל פדרמן להיות פעיל בתנועות הציוניות החלוץ ודרור. למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין. ב-1933 עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתחזקות ההתנכלות ליהודים החליטה המשפחה לעזוב את גרמניה וב-1936 היגרו לבלגיה כשהאחים יקותיאל ושמואל נשארו מאחור על מנת להמשיך את פעילותם בארגונים הציוניים. לאחר ליל הבדולח ב-1938 החליטו גם האחים לעזוב את גרמניה ובסופו של דבר עזב יקותיאל רק באוגוסט 1939 ועבר לאנגליה.

ב-1940 עלה פדרמן ארצה ועבד תקופה קצרה בקיבוץ. למד וקיבל רישיון טיס ואף ניסה להתקבל לצבא הבריטי אך נדחה בגלל מוצאו. עבר לחיפה והחל לנהל את מסעדת "ירדניה". בשל היותה פופולרית בקרב החיילים האנגלים שהוצבו בארץ התבקש פדרמן, על ידי ארגון ההגנה, להאזין לשיחות האנגלים ולהעביר ידיעות חשובות למפעיליו. במקביל היה פעיל ברכש ואספקת ציוד למחנות הצבא הבריטי ועם סיום המנדט רכש סחורה רבה שמכרו הבריטים ממחנותיהם[1].

ב-1945 רכש פדרמן, יחד עם אחיו שמואל, את פנסיון קטה דן שברחוב הירקון בתל אביב מידי בעליו קטה דניאלוביץ. ב-1953 הקימו במקום את מלון דן וב-1964 הרסו את המבנה והקימו מלון מפואר יותר הקיים עדיין. מלון זה היווה את תחילת הקמתה של רשת מלונות דן שמונה כ-14 מלונות ברחבי הארץ.

במקביל לפעילות בתחום המלונאות עסק פדרמן גם בתחומי התעשייה, הנדל"ן, הבנייה, הטכנולוגיה, האלקטרו-אופטיקה וקידוחי הנפט[2][3][4]. את פעילותו העסקית הרחיב פדרמן לארצות נוספות באירופה (אנגליה, שווייץ), אפריקה (ניגריה, חוף השנהב, דהומיי, קונגו, גאבון), צפון אמריקה (ניו יורק), המזרח הרחוק (בורמה) ועוד[5].

בשנת 1959 רכש ב-49% ממניות בנק פויכטוונגר[6] ובהמשך רכש את בנק המשכנתאות "אוניקו"[7].

פדרמן עתיר הנכסים נהג לתרום מכספו למטרות שונות, בעיקר בתחום החינוך, ולשם כך הקים קרנות והיה שותף בחבר הנאמנים של מוסדות חינוך רבים (כמו האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל אביב, מכון ויצמן, אוניברסיטת חיפה, הטכניון, והאוניברסיטה הפתוחה). פדרמן ייסד קרן נאמנות לסיוע לחיילי צה"ל בתחומי השיקום, החינוך, התרבות והבריאות[8].

ב-1989 פרשו האחים פדרמן מניהול רשת המלונות והעבירו את הניהול למיקי פדרמן (בנו של יקותיאל) ולעמי פדרמן (בנו של שמואל)[9].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 באוגוסט 1939 נשא פדרמן את בלה ריינר. הנישואין נערכו בלונדון ולזוג נולדו 2 ילדים: מיכאל (מיקי) פדרמן ואירית פדרמן-לנדו.

תוארי כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כיכר "יקותיאל פדרמן" בכרמל הצרפתי בחיפה
  • קתדרה על שם "יקותיאל פדרמן" בפקולטה לחקלאות ברחובות (1994)
  • בית הספר למדיניות ציבורית וממשל על שם האחים "יקותיאל ושמואל פדרמן" באוניברסיטה העברית בירושלים (2006)[12]

פרשת "ישאסבסט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פדרמן היה הבעלים של מפעל "איתנית - ישאסבסט" ליד נהריה לייצור מוצרי אסבסט. המפעל נפתח ב-1952 וסיפק פרנסה לתושבי הגליל המערבי. עם השנים הראו מחקרים סטטיסטים עליה בתחלואה של סרטן מסוג מזותוליומה באזור הגליל המערבי, סרטן המקושר לנשימת סיבי אסבסט. על אף החשד הכבד לקשר בין המפעל ועליית התחלואה נמנעו הרשויות מלפעול כנגד המפעל וגורמים שונים הצביעו על הקשר בין הרשויות למשפחת פדרמן שעלול היה להשפיע על שיקול הדעת של אותן רשויות (כמו מימון הוצאת פרסומים מקצועיים של משרד העבודה שאמור לפקח על המפעל, חברותו של מנכ"ל המפעל בוועדה הממשלתית לאבק מזיק שאף היא אמורה לפקח על המפעל ומימון מחקר שיוכיח שאין כל סכנה באסבסט)[13]. בסופו של דבר עזר לחץ התושבים והמפעל נסגר סופית ב-1997 לא לפני שנמצא שכמויות גדולות של פסולת אסבסט רעילה נקברו בשטח המפעל בתקופת פעילותו.

פרשת וילי שליקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילי שליקר היה גרמני וחבר המפלגה הנאצית שמונה, בתקופת מלחמת העולם השנייה למנהל מחלקה במשרד המלחמה בראשות אלברט שפר. לאחר המלחמה מצאו בית משפט "נושא באשמה קלה" (ובהמשך סווג כ"לא אשם"). פסיקה זו איפשרה לשליקר לחזור לעסוק בפיתוח התעשייה בגרמניה ולהתעשר (עד שפשט רגל ב-1962). במסגרת מומחיותו ייעץ שליקר לגופים שונים בעולם ובין השאר הפך ליועצו של פדרמן. בעקבות קשר זה הביאו פדרמן ארצה ואף דאג להפגישו בפברואר 1966 עם שר המסחר והתעשייה חיים יוסף צדוק ועם אנשי עסקים מקומים[14]. לאחר שנחשף עברו הנאצי של שליקר קם בארץ רעש רב ודרישה לבדוק מי התיר את ביקורו ומה טיב הקשרים שלו עם פדרמן[15][16]. זה האחרון מיהר להסתייג מהקשר וניתק את קשריו עם הגרמני[17][18].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "מלך" בתי המלון על שיגשוג עסקיו, על המשמר, 31 במאי 1961
  2. ^ קידוחי הנפט נעשו על ידי חברת "מחפשי נפט בישראל" בבעלות משותפת של פדרמן וחברת סולל בונה
  3. ^ ב-1955 היה פדרמן שותף בגילוי הנפט בקידוח בחלץ
  4. ^ המימון לפעולותיו נעשה בסיוע אנשי עסקים במיאמי איתם הקים פדרמן חברת מימון בשם "קבוצת ישראל-מיאמי"
  5. ^ יהודה עזריאלי, "האימפריה" של פדרמן, הצופה, 30 בדצמבר 1966
  6. ^ קבוצת פדרמן תרכוש חלק מבנק פויכטוונגר, הבוקר, 2 בינואר 1959
  7. ^ מתרחבת פעילות בנק מש‭"'‬אוניקו", דבר, 12 בדצמבר 1977
  8. ^ יקותיאל פדרמן תורם חצי מליון לקרן ההתנדבות, מעריב, 5 בספטמבר 1976
  9. ^ יואב יצחקחילופי דורות בניהול רשת מלונות דן, מעריב, 22 בפברואר 1989
  10. ^ אילן בכרטקס איש השנה בתיירות, מעריב, 18 ביוני 1986
  11. ^ ד"ר למדעים טכניים, באתר אגודת דורשי הטכניון בישראל
  12. ^ לזכרם, אתר האוניברסיטה העברית
  13. ^ חיים ריבלין, ‏סופת אבק אסבסט: כך הפך הגליל המערבי לאזור מוכה סרטן ממאיר, באתר ‏mako‏‏, ‏11 במאי 2012‏
  14. ^ רפאל אלדור, ספק הפלדה לשעבר של הנאצים ביקר בישראל ונתקבל אצל צדוק, מעריב, 22 במאי 1966
  15. ^ אינגה דויטשקרוןמבררים מי נתן את האשרה לנאצי שליקר שנפגש עם צדוק, מעריב, 23 במאי 1966
  16. ^ יוסף חריףשמו של שליקר נכלל ברשימת הנאצים הפעילים, מעריב, 31 במאי 1966
  17. ^ פדרמן:הודעתי לשוויץ להפסיק הקשר עם שליקר, הצופה, 17 ביוני 1966
  18. ^ אלי ניסן, פדרמן ניתק סופית את קשריו עם שליקר, דבר, 7 ביוני 1966