ברייב A-50
.png) | |||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג |
מטוס שליטה ובקרה  | ||||||||||
| קוד נאט"ו |
Mainstay | ||||||||||
| יצרן |
Beriev, Tashkent Mechanical Plant | ||||||||||
| תקופת שירות |
1989–הווה (כ־35 שנים) | ||||||||||
| יחידות שיוצרו |
40 | ||||||||||
| משתמש ראשי | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
  | |||||||||||
ברייב A-50 הוא מטוס התראה מוקדמת ובקרה תוצרת ברית המועצות, המבוסס על מטוס התובלה הצבאי איליושין Il-76. הוא פותח כדי להחליף את ה"טופולב Tu-126". ה-A-50 טס לראשונה בשנת 1978. קיומו נחשף למדינות המערב בשנת 1980 על ידי אדולף טולקצ'וב, מהנדס צבאי סובייטי שריגל עבור ה-CIA. הוא נכנס לשירות ב-1984, עד 1992 יוצרו כ-40 יחידות של המטוס. בשנת 2024 הופלו בחודש אחד שני מטוסי A-50 על ידי אוקראינה, לפי השערות הופל על ידי מערכת S-200 משודרגת של חיל האוויר האוקראיני.
תיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]צוות המשימה של המטוס כולל 15 איש, המקבלים נתונים ממכ"ם המעקב הגדול מדגם "ליאנה" שפותחה בתשלות "וגה". היא הכוללת צלחת המשמשת ככיסוי לאנטנת המכ"ם על גב המטוס, בקוטר של 9 מטרים. טווח הזיהוי שלה הוא 650 ק"מ עבור מטרות אוויריות ו-300 קילומטרים עבור מטרות קרקעיות.
ה-A-50 יכול לשלוט בעד עשרה מטוסי קרב, עבור משימות תקיפות אוויר-אוויר או אוויר-קרקע. ה-A-50 יכול לטוס ארבע שעות במרחק של 1,000 ק"מ מבסיסו, במשקל המראה מרבי של 190 טון. ניתן לתדלק את המטוס בתדלוק אווירי על ידי מטוס מדגם איליושין Il-78.
המכ"ם הנוסף, "Vega-M", יכול לעקוב אחר עד 150 מטרות בו זמנית בטווח של 230 ק"מ (140 מייל). הוא יכול לעקוב אחר מטרות גדולות, כמו ספינות שטח, במרחק של 400 קילומטרים.
עבודת הפיתוח על גרסה מודרנית של המטוס, ה-A-50U, החלה ב-2003; טיסות ניסוי החלו ב-10 בספטמבר 2008, בגרסה החדשה הוחלפה האוויוניקה האנלוגית בחבילת אוויוניקה דיגיטלית חדשה, מתוצרת Vega Radio Engineering Corporation, שמאיצה את עיבוד הנתונים ומשפרת את מעקב האותות וזיהוי המטרות. מתקני מנוחה לצוות, שירותים ומטבח כלולים גם הם בשדרוג.
הגרסה הישראלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משבר הפלקון
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, עוד לפני כינון הקשרים הדיפלומטיים המלאים בין הרפובליקה העממית של סין וישראל ב-1992. החלו המגיעים עם סין למכירת מטוסי ביון מתקדמים, המבוססים על מערכות מכ"ם להתרעה מוקדמת מדגם "פלקון" תוצרת חברת אלתא מערכות, חברת בת של התעשייה האווירית לישראל[1]. בשנת 1996 נחתם הסכם לאספקת 4 מטוסי ביון[2]. אלתא תכננה במקור לספק את המערכת על מטוס מדגם בואינג 707 (כפי שנעשה עבור מערכת "פלקון" שסופקה לחיל האוויר הצ'ילאני ב-1994), אולם סין דרשה לקבל אותה על מטוס מדגם איליושין-76 רוסי, מסוג שהיא מפעילה[3].
במרץ 1997 אישר נשיא רוסיה, בוריס ילצין את השימוש במטוסים הרוסים לצורך העסקה[4]. במאי 1998 יצאו צוותים של התעשייה האווירית למפעל איליושין ברוסיה, להכנת המטוס עליו תתוקן המערכת, שבהמשך הגיע לישראל. המטוס נרכש במסגרת העסקה על ידי התעשייה האווירית, תמורת 45 מיליון דולר, והיה למעשה גוף של ברייב A-50 ללא מערכות פנימיות, אותם התקינו בישראל[1]. בספטמבר 1998 החליט משרד ההגנה של סין לרכוש רק מטוס התרעה אחד, תמורת 250 מיליון דולר, וביטל בשלב זה את כוונתו המקורית לרכוש 4 מטוסים בהיקף מיליארד דולר. עם זאת הודיע כי ידון בהרחבת הרכש בסמוך למועד קליטת המטוס, ושולמה מקדמה בסך של כ-190 מיליון דולר[3].
לאחר לחץ כבד של הממשל האמריקאי בוטלה העסקה עם סין ביוני 2000[5]. לאחר ביטול העסקה, דיווח העיתון הרוסי "איזווסטיה" כי ממשלת רוסיה מתכוונת להחכיר לסין מטוס התרעה מוקדמת מדגם "ברייב A-50", במקום ה"פלקון", מטוס שרוסיה הציעה לסין כבר כמה שנים לפני שהוחלט לקבל את המערכת הישראלית[6]. בנוסף הציעה ישראל להודו להצטייד במטוס. ארצות הברית לא התנגדה למכירת המטוס להודו, אף על פי שהודו נמנית עם 4 מדינות, שארצות הברית דורשת לפקח על הייצוא הביטחוני של ישראל אליהן (המדינות הנוספות הן סין, רוסיה ופקיסטן)[7]. בדצמבר 2001 דיווח הירחון "דיפנס ניוז" כי ישראל מתכוונת להשלים עסקה למכירת מטוסי ביון מסוג "פלקון" להודו תמורת כמיליארד דולר. במקביל דרשו הסינים מיליארד דולר פיצוי על ביטול העסקה[8]. במרץ 2004 נחתם לבסוף ההסכם לאספקת ה"פאלקון" להודו[9], המטוס הראשון סופק במאי 2009[10].
ביוני 2006 דיווח העיתון הבריטי ה"סאנדיי טיימס" כי ממטוס ה"פלקון" של סין שהיה בתעשייה האווירית הוצאו כל המערכות הישראליות, והוא הוטס חזרה לסין בשנת 2002 לאחר ביטול הפרויקט. אולם גורם צבאי אמריקני בפרסום רשמי של צבא ארצות הברית ציין שמערכת הפלקון עושה שימוש בציוד אזרחי שמצוי בשוק, בעזרתו ניתן לבנות את המערכת בחלקים. ושמומחים מעריכים שציוד אזרחי אמריקני שנרכש שולב במערכת אותה בנו הסינים בעצמם, ככל הנראה בסיוע ידע ישראלי שרכשו המומחים בתקופת עסקת ה"פלקון"[11].
מפרט טכני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צוות: 15 איש
- אורך: 46.59 מטר
- גובה: 14.76 מטר
- אורך מוטת כנפיים: 50.5 מטר
- משקל המטוס ללא מטען: 72,000 ק"ג
- משקל המראה מקסימלי עם מטען: 157,000 ק"ג
- כוח: 4 מנועי מניפה Soloviev D-30KP המספקים כוח דחף של 117.68 קילו ניוטון כל אחד
ביצועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מהירות מקסימלית: 900 קמ"ש
- סייג רום: 13,000 מטר
- מסלול נחיתה מינימלי: 450 מטר (כשדחף המטוס מופנה לאחור)
- עומס כנף: 566.7 ק"ג/מ"ר עבור הדגם IL-76M/T, ו-633.3 ק"ג/מ"ר עבור הדגם IL-76MD/TD.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 אמנון ברזילי, ההרפתקה ששווה מיליארדים, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2001
- ^ רן דגוני, וושינגטון, "אסיה טיימס": התקדמות במגעים למכירת מערכות התראה אוויריות מישראל לסין, באתר גלובס, 11 בנובמבר 1996
- ^ 1 2 דרור מרום, סין תרכוש מתע"א רק מטוס התרעה אחד - ולא ארבעה כפי שתיכננה, באתר גלובס, 13 בספטמבר 1998
- ^ דרור מרום, נשיא רוסיה אישר העברת מטוסים לאלתא להתקנת מערכות התרעה עבור הצבא הסיני, באתר גלובס, 18 במרץ 1997
- ^ איי אונליין, ישראל מבטלת העסקה לאספקת מטוסי ""פאלקון"" ב- 250 מ' ד' לסין, באתר TheMarker, 12 ביולי 2000
- ^ דרור מרום, "איזווסטיה": רוסיה תחכיר לסין מטוסי התרעה - במקום העיסקה שבוטלה, באתר גלובס, 13 ביולי 2000
- ^ דרור מרום, סין לישראל: רוצים את מטוס הפאלקון; לא מוכנים שיימכר למדינה אחרת, באתר גלובס, 22 באוגוסט 2000
- ^ אמנון ברזילי, סין תובעת מיליארד ד' על ביטול מכירת הפלקון, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2001
- ^ פליקס פריש, נחתם ההסכם לאספקת "פאלקון" להודו, באתר גלובס, 7 במרץ 2004
אמנון ברזילי, נחתמה העסקה הגדולה ביותר בתולדות היצוא הבטחוני: 3 מטוסי ביון מסוג "פלקון" יימכרו לחיל האוויר של הודו, באתר TheMarker, 5 במרץ 2004 - ^ יוסי מלמן, בחודש הבא: ישראל תספק להודו אחד ממטוסי הביון שבנתה בעבורה, באתר TheMarker, 5 באפריל 2009
- ^ ynet, הדי התרסקות המטוס בסין עלולים להגיע לת"א, באתר ynet, 11 ביוני 2006