האוניברסיטה המרכז-אירופית

האוניברסיטה המרכז-אירופית
Central European University
אוניברסיטת מחקר
תקופת הפעילות	1991–הווה (כ־33 שנים)
מייסדים	ג'ורג' סורוס
בעלי תפקידים
רקטור	מייקל איגנטייף
סגל	392 (נכון ל־2017)
תלמידים
	1,500 (נכון ל־2022)
מיקום
מיקום	Quellenstraße 51
מדינה	אוסטריה
קואורדינטות	48°10′26″N 16°23′19″E / 48.173972222222°N 16.3885°E
	www.ceu.edu

האוניברסיטה המרכז-אירופית (באנגלית: Central European University, בהונגרית: Közép-európai Egyetem) היא אוניברסיטת מחקר פרטית המוסמכת להעניק תארים באוסטריה, הונגריה וארצות הברית, בעלת קמפוסים בווינה ובבודפשט. האוניברסיטה ידועה בהתמקדותה במדעי החברה והרוח, יחס נמוך של סטודנטים לסגל ומגוון הסטודנטים הבין-לאומי הלומדים בה. עיקרון מרכזי במשימת האוניברסיטה הוא קידום חברה פתוחה. האוניברסיטה המרכז-אירופית היא אחד משמונה המרכיבות את ברית CIVICA, קבוצה של מוסדות להשכלה גבוהה אירופיים במדעי החברה, מדעי הרוח, מנהל עסקים ומדיניות ציבורית, כגון המכון למדע המדינה פריז, בית הספר לכלכלה ולמדע המדינה של לונדון ובית-הספר לכלכלה של סטוקהולם^[1].

האוניברסיטה הוקמה בשנת 1991 על ידי הפילנתרופ המיליארדר ג'ורג' סורוס, שהעניק לה קרן של 880 מיליון דולר, מה שהפך את האוניברסיטה לאחת העשירות באירופה, יחסית למספר הסטודנטים הלומדים בה. האוניברסיטה מורכבת מ-13 מחלקות אקדמיות ו-17 מרכזי מחקר, בנוסף לבית הספר למדיניות ציבורית ובית הספר ללימודי דוקטורט במדעי המדינה, מדיניות ציבורית ויחסים בין-לאומיים. בוגרי האוניברסיטה כוללים פוליטיקאים, אקדמאים ופעילים בולטים, דוגמת נשיא גרוזיה לשעבר, גיורגי מרגוולשווילי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוניברסיטה התפתחה מסדרת הרצאות שהתקיימה בדוברובניק, יוגוסלביה (כיום קרואטיה). באביב 1989, כאשר השינוי ההיסטורי של נפילת הגוש המזרחי תפס תאוצה באזור, ועלה הצורך באוניברסיטה בין-לאומית חדשה ועצמאית. בפרוטוקול ההתכנסות שנערך באפריל 1989 מתועד דיון בקרב חוקרים כמו רודולף אנדורקה, פטר האנאק, מרטון טרדוס, איסטוואן טפלן, טיבור ואמוס ומיקלוש ואשארלי מבודפשט, ויליאם ניוטון-סמית' וקתלין וילקס מאוקספורד, יאן האברנק, מיכל אילנר וג'ירי קווראלקה מפראג, קריסטשט מיכאלסקי וולודז'ימייז' סיווינסקי מוורשה. בשנים 1989–1990 בוצע ניסיון להקים את אוניברסיטת מרכז אירופה בבירת ברטיסלבה בסלובקיה. אך היא נפלה בגלל התנגדותם של פוליטיקאים לאומניים^[2].

האוניברסיטה נוסדה בשנת 1991 בתגובה לנפילת הגוש המזרחי. החזון המכונן היה ליצור אוניברסיטה המוקדשת לבחינת האתגרים העכשוויים של "חברות פתוחות" ודמוקרטיזציה. המטרה הראשונית הייתה ליצור מוסד בסטנדרטים מערביים, אך עם זאת בעל אופי אירופי-מרכזי מובהק, שיעודד שיתוף פעולה בין אזורי ויחנך קבוצה חדשה של מנהיגים אזוריים שיעזרו למעבר למשטר דמוקרטי ברחבי האזור. האוניברסיטה הוקמה בבודפשט, פראג וורשה. ובמקור היה הקמפוס הראשי ממוקם בפראג, אך בגלל "סכסוך פוליטי וכלכלי בין מייסדה לבין ממשלת צ'כיה", בעיקר ראש הממשלה, ואצלב קלאוס, היא הועברה לבודפשט^[2].

בעשור השני לקיומה, הרחיבה האוניברסיטה את המיקוד שלה מאזורי לגלובלי, עם דגש מיוחד על קידום דמוקרטיה וזכויות אדם ברחבי העולם. מאז פיתחה גישה אקדמית, המשלבת מחקרים אזוריים עם נקודת מבט בין-לאומית, תוך שימת דגש על מחקר השוואתי ובין תחומי במטרה לייצר מחקר חדש, לקדם ממשל תקין ואת שלטון החוק. האוניברסיטה הרחיבה את תוכניות ההסברה והסיוע הכספי שלה לאזורים מסוימים בעולם המתפתח. החלה להציע תוכניות לתואר השני בלימודי מגדר ומדעי הסביבה. והקימה את המרכז למדיה, נתונים וחברה, שהוא המרכז המוביל למחקר בנושא מדיניות מדיה, תקשורת ומידע באזור מרכז אירופה.

ב-14 באוקטובר 2007 התפטר ג'ורג' סורוס מתפקיד יו"ר מועצת האוניברסיטה. ליאון בוטשטיין, שכיהן כסגן יו"ר הדירקטוריון, נבחר כיו"ר חדש לתקופת כהונה של שנתיים. ב-1 באוגוסט 2009 הוחלף הרקטור יהודה אלקנה בידי חוקר המשפט ג'ון שאטוק. ב-5 במאי 2016 הוכרז כי מייקל איגנטייף ירש את מקומו של שאטוק, והיה לנשיא החמישי והרקטור באוניברסיטה.

באפריל 2017, יזם ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, חוק המטיל מגבלות על האוניברסיטאות הזרות בהונגריה, מגביר את הפיקוח עליהן ומטיל מגבלות על העסקת מרצים זרים. החוק נוסח במיוחד במטרה למנוע מהאוניברסיטה המרכז-אירופית לפעול במדינה, מאחר שהיא אחד מהמוסדות האקדמיים העצמאיים היחידים במדינה. בתגובה יצאו עשרות אלפי מפגינים לרחובות בודפשט בקריאה לבטל את החוק^[3]^[4]. באוגוסט 2018 הורה אורבן לסגור את החוגים ללימודי מגדר במדינה, בפועל רק האוניברסיטה המרכז-אירופית לימדה לימודי מגדר באותה עת, ל-11 סטודנטים בלבד^[5]. בדצמבר 2018 הודיעה האוניברסיטה כי היא נאלצת לעזוב את הקמפוס שלה בבודפשט ושהיא תעביר את פעילותה לווינה החל מספטמבר 2019^[6]. באוקטובר 2020 קבע בית הדין האירופי לצדק כי שינויים שעשתה הונגריה בחקיקה הנוגעת להשכלה גבוהה אינם עולים בקנה אחד עם המשפט האירופי^[7].

תוכניות לימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 2020 תוכניות הלימודים של האוניברסיטה המרכז-אירופית כללה רק לימודים לתארים מתקדמים, תואר שני ודוקטורט. החל מ-2020 באוניברסיטה יש מסלול לתואר ראשון משולב בפכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה) ותואר ראשון משולב בתרבות, פוליטיקה וחברה. מסלולי הלימוד לתארים מתקדמים כוללים:

תוכניות לימודי לתואר שני הנמשכים שנה אחת: היסטוריה השוואתית; יחסים כלכליים גלובליים; לימודי העת העתיקה המאוחרת, ימי הביניים והעת החדשה; לימודי מגדר; זכויות אדם; יחסים בין-לאומיים; לימודי לאומיות; פִילוֹסוֹפִיָה; מדע המדינה; מדיניות ציבורית; סוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית; מדעי הסביבה; ניתוח עסקי; מימון; מתמטיקה יישומית; טכנולוגיה, ניהול וחדשנות, משפט חוקתי השוואתי; זכויות אדם; דיני עסקים בין-לאומיים.
תוכניות לימודי לתואר שני הנמשכים שנתיים, וכוללים הגשת עבודת מחקר מקורית: היסטוריה השוואתית; לימודי מגדר; לימודי מורשת תרבותית (מחקר אקדמי והגנה על מורשת תרבותית); לימודי מורשת תרבות (ניהול ומדיניות מורשת תרבותית); מדיניות כלכלית בשווקים גלובליים; כלכלה; היסטוריה אירופית של נשים ומגדר; היסטוריה במרחב הציבורי; ענייני ציבור בין-לאומיים; יחסים בין-לאומיים; לימודי לאומיות; פִילוֹסוֹפִיָה; מדע המדינה; מדיניות ציבורית; סוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית.
מסלול לדוקטורט בתחומים: מנהל עסקים; מדע קוגניטיבי; לימודי מגדר השוואתיים; היסטוריה השוואתית; כלכלה; מדעי הסביבה ומדיניות סביבתית; מתמטיקה יישומית; פִילוֹסוֹפִיָה; מדע המדינה (פוליטיקה השוואתית); מדע המדינה (יחסים בין-לאומיים); מדע המדינה (כלכלה פוליטית); מדע המדינה (תאוריה פוליטית); מדע המדינה (מדיניות ציבורית); סוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית.

סגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חברי הסגל של האוניברסיטה בעבר ובהווה נמנים:

מייקל איגנטייף – פרופסור להיסטוריה משמש מאז 2016 כנשיא האוניברסיטה^[8]. ב-2019 זכה בפרס דן דוד מטעם אוניברסיטת תל אביב, על תרומתו המתמשכת להגנת הדמוקרטיה ברחבי העולם^[9].
יהודה אלקנה – פרופסור להיסטוריה של המדע ופעיל חינוך ישראלי שבין 1999 ל–2009 שימש כנשיא ורקטור המוסד^[3].
פיטר בראון – היסטוריון של הנצרות וחוקר העת הקלאסית, שימש כמרצה באוניברסיטה.
ויל קימליקה – פילוסוף קנדי, שימש כפרופסור אורח בתוכנית ללימודי הלאומיות.
ליאון בוטשטיין – מוזיקולוג, פדגוג ומנצח יהודי אמריקאי משמש כיושב ראש חבר הנאמנים של האוניברסיטה.
שלמה אבינרי – משמש כפרופסור אורח קבוע בתוכנית ללימודי לאומיות באוניברסיטה.
חנוך בן ימי – פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה.
ארנסט גלנר – פילוסוף, אנתרופולוג חברתי, סוציולוג וחוקר מדע המדינה היה מרצה באוניברסיטה בשנים הראשונות לאחר הקמתה.
סטיבן פלאוט – שהיה פרופסור לכלכלה ומנהל עסקים בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה, שימש כמרצה באוניברסיטה.
פיטר גרוס – פרופסור אמריקאי לתקשורת, משמש כמרצה באוניברסיטה.
יאנוש קורנאי – כלכלן הונגרי-יהודי, שימש כמרצה באוניברסיטה.
פטר לקס – מתמטיקאי יהודי-אמריקאי יליד הונגריה, סייע בפיתוח תוכנית הדוקטורט במתמטיקה של האוניברסיטה.
פטר האנאק – ראש החוג להיסטוריה משנת 1993 עד מותו ב-1997.

הכרה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוניברסיטה מאורגת כמוסד אקדמי לפי הדגם האמריקאי, ומנוהל על ידי חבר נאמנים, עם הסמכה של מועצת אוניברסיטת מדינת ניו יורק, ומטעם מחלקת החינוך של מדינת ניו יורק, בארצות הברית. האוניברסיטה הוסמכה גם על ידי הנציבות להשכלה גבוהה בהונגריה, ומוכרת רשמית כאוניברסיטה פרטית. באוסטריה האוניברסיטה מוכרת כמוסד להשכלה גבוהה פרטי, ומוסמכת על ידי הסוכנות לאבטחת איכות והסמכה אקדמית של אוסטריה.

שיתופי פעולה אקדמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאוניברסיטה מספר שיתופי פעולה אקדמיים עם מוסדות ברחבי העולם, בין השאר עם בית הספר המתקדם ללימודי סביבה של האוניברסיטה העברית בירושלים^[10].

הוצאת הספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאת הספרים של האוניברסיטה המרכז-אירופית (CEU Press) היא המו"ל הגדול ביותר בשפה האנגלית במרכז ומזרח אירופה. מאז הקמתה בשנת 1993 מילאה תפקיד חשוב בהוצאת ספרים על השינויים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים של האזור, כולל ספרים רבים של סופרים וחוקרים הונגרים או על נושאים הונגריים. הוצאת הספרים פרסמה גם עשרות ספרים על ההיסטוריה של יהדות אירופה ובפרט יהדות הונגריה. בין שאר את הספרים:

Kinga Frojimovics, Géza Komoróczy, Viktoria Pusztai, Andrea Strbik, Jewish Budapest: Monuments, Rites, History, 1998, ISBN 978-963-9116-38-2
Rudolf Klein, Synagogues In Hungary, 1782-1918, 2002, ISBN 978-615-544-508-8
Heiko Haumann, A History of East European Jews, 2002, ISBN 978-963-9241-37-4
Moshe Idel, Ascensions on High in Jewish Mysticism: Pillars, Lines, Ladders, 2005, ISBN 978-963-7326-02-8
Howard N. Lupovitch, Jews at the Crossroads: Tradition and Accommodation during the Golden Age of the Hungarian Nobility, 2007, ISBN 978-963-7326-66-0
Leonid Smilovitsky, Jewish Life in Belarus: The Final Decade of the Stalin Regime, 1944–1953, 2015, ISBN 978-963-386-025-0
András Koerner, How They Lived: The Everyday Lives of Hungarian Jews, 1867-1940, 2015, ISBN 978-963-386-002-1
Susanne Cohen-Weisz, Jewish Life in Austria and Germany Since 1945, 2016, ISBN 978-963-386-079-3