ש. שרברק
ש. שרעבערק (שְׂרֶבֶּרְק; Sreberk), יזרעאל ושלמה שרברק היו הוצאות ספרים עבריות מייסודם של שלמה זנוויל שְׂרֶבֶּרְק (בכתיב יידי: שרעבערק; 1876–1944) וילדיו אלכסנדר יזרעאל (1906–1982) ואידה שרברק (1901–1983),[1] שפעלו מ-1902 בווילנה, בשנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 בוורשה ומ-1933 בארץ ישראל. הוצאת יזרעאל, ההוצאה הארצישראלית מיסודו של ש' שרברק, פעלה בישראל על ידי יורשיו עד שנת 1988.
הוצאת ש. שרעבערק
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1902 ייסד שלמה שרברק (שרעבערק; 1866–1944) בווילנה הוצאת ספרים בשמו, ש. שרעבערק. בתחילת דרכה התמחתה ההוצאה בספרי לימוד בעברית[2] וספרי עזר ביידיש. בהמשך הוציאה ספרות יפה.[3] להצלחה מיוחדת זכתה סדרת "מקרא מפורש" של ההוצאה, שהחלה לצאת ב-1910 ואשר הגישה חוברות של ספרי התנ"ך עם פרשנות נגישה לכול.[4]
בשנת 1911 היה שרברק בין המו"לים היידיים והעבריים הגדולים באימפריה הרוסית שהחליטו לייסד סינדיקט הוצאה לאור בשם "צענטראַל" (צֶנטרָל; בעברית נקרא גם: "מרכז"). בהוצאת הספרים המאוחדת, שישבה בעיר ורשה, התאגדו הוצאת ש' שרברק, הוצאת ב' שימין, ההוצאה העברית "תושיה" של א"ל שלקוביץ (בן אביגדור), שהיה למנהל המחלקה העברית ב"צנטרל", הוצאת "פּראָגרעס" (פּרוֹגְרֵס) של יעקב לידסקי, שהופקד על מרבית הפרסומים ביידיש (כשהעורך תחתיו הוא דוד קָאסֶל) והוצאת "השחר" של מרדכי קפלן (קאפּלאן), שהתאחדה קודם לכן עם "פּראָגרעס" (כל החמישה ליטאים, וכולם למעט שרברק תושבי ורשה). ב"צענטראל" ראו אור יצירותיהם של גדולי הסופרים, ההיסטוריונים והפדגוגים העבריים והיידיים, כמו גם סדרת ספרי ילדים, סדרת ספרי נוער וכן ספרי לימוד ומקראות. זו הייתה ההוצאה לאור היהודית הראשונה שקשרה קשרים עם קהילות יהודיות מחוץ לרוסיה (כולל בארצות הברית), והביאה להפצת ספריה ברחבי העולם.
ב-1921 נפטר בן אביגדור, ושרברק רכש את "תושיה" ומיזג אותה לתוך הוצאתו. ב-1922 הגיע לוורשה כשבאמתחתו מבחר פרסומים, בהם כל כתבי ש. אנ-סקי, וההוצאה המאוחדת "צנטרל" והוצאת-הבת "אחיספר" התגבשו מחדש בבעלותם של שימין, קפלן ושרברק. באמצע שנות ה-20 השקיע שרברק בהוצאת שטיבל, שנקלעה לקשיים.[5]
הוצאת יזרעאל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עלה שרברק לארץ ישראל ופתח בתל אביב את הגלגול הארצישראלי של הוצאתו, שעבורה בחר שם עברי: יזרעאל. לאחר מותו של שרברק ב-1944 המשיך בנו אלכסנדר יזרעאל (שרברק) (1906–1982) את ניהול הוצאת הספרים. לאחר מותו שלו ניהלה את ההוצאה אלמנתו, אדלה יזרעאל.
עיקר פעולה של הוצאת "יזרעאל" היה בתחומי ספרות הילדים והנוער וספרי הלימוד. בהוצאה ראו אור מאות ספרים לנוער, מקוריים ומתורגמים – בפרט ספרי קריאה היסטוריים לנוער, וכן ספרות יפה למבוגרים וספרי מדע במקצועות שונים. בהוצאה ראו אור כותרים רבים מספרות הילדים הקלאסית של המאה ה-20 – אריך קסטנר ("אמיל והבלשים", "אמיל והתאומים"), מארק טוויין ("תום סויר", "האקלברי פין"), "הקוסם מארץ עוץ" וז'ול ורן, וסדרות של סיפורי האחים גרים, סיפורי האנס כריסטיאן אנדרסן וחכמי חלם. עוד ראו בה אור ספרי יסוד כגון "משפט האורים" ("מילון התנ"ך") ליהושע שטיינברג, "דברי ימי ישראל" לצבי גרץ (בתרגום עברי חדש) ו"דורות האחרונים" למרטין פיליפסון (תולדות עם ישראל) וספרי היסטוריה כללית; ולצדם ספרי עזר כגון מדריך לידיעת הארץ מאת אפרים ומנחם תלמי, ספרי פסיכולוגיה וספרי משחקים מאת מרגלית עקביא. "יזרעאל" הוציאה לאור גם את התנ"ך בכרך אחד בהדפסה משובחת ובצורה נאה, וכן המשיכה להוציא את סדרת "מקרא מפורש". בשנת 1938 הוציאה את "תורת הבריאות" של הד"ר אשר גולדשטיין. אחד ממפעליה הגדולים של ההוצאה היה הוצאתה של אנציקלופדיה כללית מקיפה. העבודה על האנציקלופדיה החלה בימי חייו של שרברק, ולאחר מותו נמשכה על ידי בנו. ה"אנציקלופדיה כללית יזרעאל" החלה להופיע בשנת תש"י-1950, ועד תשכ"ב-1961 הופיעו 16 כרכיה. דגש מיוחד הושם בה על נושאים יהודיים.
הוצאת שלמה שרברק
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מותו של שרברק ייסדה בתו אידה שרברק (1901–1983) הוצאה על שמו – הוצאת שלמה שרברק. ההוצאה פעלה בנפרד עד שנות ה-70, אז אוחדה עם הוצאת יזרעאל בהנהלת אלכסנדר יזרעאל. ההוצאה המאוחדת פעלה עד שנת 1988.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- זכרונות המוציא לאור שלמה שרברק; עורך: א"א עקביא, תל אביב: ש. שרברק, תשט"ו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אידה שרברק, מעריב, מודעת אבל, 19 במאי 1983.
- ^ מנחם צבי טאקסין, הגיון לבר מצווה, מהדורת וילנה, תרס"ח, עמ' 2, באתר היברובוקס; ספרי לימוד ומקרא חדשים, הצפירה, 19 באפריל 1912.
- ^ שלמה שרברק, דבר, 6 בנובמבר 1944.
- ^ דוד תדהר (עורך), "שלמה שרברק", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1681.
- ^ שמואל מיללער, אפריון, תרפ"ז, מ"ס 3, באתר היברובוקס.
