לדלג לתוכן

המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
תולדות המוזיקה הקלאסית
התקופה העתיקה
ימי הביניים (4761450)
תקופת הרנסאנס (14501600)
התקופה האמצעית
תקופת הבארוק (16001750)
התקופה הקלאסית (17401830)
התקופה הרומנטית (18151910)
התקופה המאוחרת
התקופה המודרנית (1900–הווה)
Evaristo Baschenis: כלי נגינה האופייניים לתקופת הבארוק
Johann Sebastian Bach, 1748
Claudio Monteverdi in 1640
Jean-Baptiste Lully by Paul Mignard
George Frideric Handel
Marc-Antoine Charpentier

מוזיקת בארוֹק היא מוזיקה קלאסית שנכתבה בתקופת הבארוק בין השנים 1600 ו-1750 לערך. על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית המערבית, תקופת הבארוק נמצאת אחרי תקופת הרנסאנס ולפני התקופה הקלאסית; אשר לאחריה באה התקופה הרומנטית.

ליצירות שנכתבו בתקופת הבארוק מקום מכובד בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית, והן מבוצעות עד היום.

סגנון הברוק מתאפיין ביצירתיותו ובחרותו הסגנונית. בין המלחינים של תקופת הברוק נמנים מונטוורדי, שיץ, קופרן, שרפנטייה, קריסימי, אלגרי, לולי, פכלבל, פרסל, קורלי, טלמן, ראמו, סקרלטי, ארן – אבל הייצוגיים ביותר הם באך, ויולדי, והנדל.

סקירה כללית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"נגני בארוק", תחריט של אברהם בוס מ-1635

תחת השם "בארוק" נכללים סגנונות רבים של מוזיקה, שמקורם מאזורים רבים באירופה ושנכתבו במהלך תקופה של כ-150 שנה. החלת המונח בארוק על מוזיקה החלה רק בתחילת המאה העשרים, ועד שנות השישים הייתה מחלוקת בעניין הכללתם של סגנונות מגוונים כשל באך, דומניקו סקרלטי ויאקופו פרי, אך כיום המונח התקבל ונכנס לשימוש נרחב.

ולתר – הלקסיקון המוזיקלי הראשון, בשפה הגרמנית (1732)

תקופת הבארוק מחולקת לשלוש תת-תקופות: הבארוק המוקדם, הבארוק התיכון והבארוק המאוחר. רוב היצירות הנחשבות כיום כ"בארוקיות" נכתבו בתקופת הבארוק המאוחר.

מוזיקת הבארוק על רקע מוזיקת הרנסאנס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה הי"ז חלה מעין מהפכה במוזיקה. אמנם גם במוזיקת הבארוק וגם במוזיקת הרנסאנס נעשה שימוש נרחב בפוליפוניה ובקונטרפונקט. אלא שאם בתקופת הרנסאנס ההרמוניה הייתה תוצר לוואי של הפוליפוניה, בתקופת הבארוק המבנה ההרמוני נעשה חשוב, וכן מוקנית משנה חשיבות לטכניקה. כמו כן, בתקופת הבארוק מושם יתר דגש לקולות השונים; וניתן משקל יתר לקול העליון ולקול הבאס – הבחנה שבאופן כללי לא קיימת במוזיקת הרנסאנס, בה לקולות השונים ניתן משקל שווה. במוזיקת הבארוק ניתן לרגש מקום חשוב יותר, (היווצרות תורת האפקטים) ויצירות רבות שואפות לתאר רגש מסוים על גווניו. לעיתים קרובות, מוזיקת הבארוק נכתבה לנגנים וירטואוזים, ובאופן כללי היא קשה יותר לביצוע מאשר מוזיקת הרנסאנס. שינוי נוסף שחל בין תקופת הרנסאנס לתקופת הבארוק הוא עלייתם של הקטעים האינסטרומנטליים, וירידתו של סגנון הא-קפלה של שירה ללא לווי כלי. קישוט נרחב של היצירה הוא מאפיין חדש נוסף שנכנס למוזיקת הבארוק. לעיתים קרובות הקישוט אולתר על ידי הנגן.

סוגות הבארוק (ז'אנרים)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק נכבד מיצירות הברוק חוברו למען הכנסייה. בדרך כלל מוזיקה כנסייתית מורכבת ממקהלה וכלי מלווה ; בעוד שיצירות חילוניות מנוגנות על ידי הרכב של כ-4 נגנים: באסו קונטינואו, פורטה-פיאנו, כינור וכלי נשיפה. בתחום המוזיקה הכנסייתית, חשיבותן של המיסה והמוטט ירדה מעט, אך הקנטטה תפסה מקום נכבד בעבודותיהם של באך ומלחינים פרוטסטנטים אחרים.

מלחיני תקופת הבארוק כתבו במגוון רחב של סוגות:

האופרה, שהחלה להתפתח בתקופת הרנסאנס, הפכה לצורה חשובה בבארוק.

קונצ'רטו (רבים: קונצ'רטי) הוא ז'אנר מוזיקלי שתחילתו בתקופת הבארוק. הקונצ'רטו הוא יצירה לכלי סולו, או כמה כלי סולו, ותזמורת. ב-"קונצ'רטו" מתקיים דו-שיח בין הסולן לבין הטוטי (תזמורת). בעוד המלחינים האיטלקים בבארוק ואף באך כתבו לרוב קונצ'רטו לכלי סולו ולתזמורת במבנה של שלושה פרקים (מהיר-איטי-מהיר), העדיף הנדל את המבנה בעל ארבעת הפרקים (איטי-מהיר-איטי-מהיר). בין המפורסמים שבקונצ'רטי נמנים 'הקונצ'רטי הברנדנבורגיים' של באך.

קונצ'רטו גרוסו מורכב משתי חטיבות — האחת, תזמורת כלי קשת (כינור ראשון ושני, ויולה ובאסו קונטינואו) המכונה גם ripieno (באיטלקית, מילוי), והשנייה, הרכב של שני כנרים ובאסו קונטינואו המכונה גם concertino (חטיבה זו זהה להרכב המנגן בטריו סונטה). שתי החטיבות משמיעות שיח־נגינתן לסירוגין או גם ביחד. קורלי והנדל הם מהמלחינים שעשו שימוש בסוגה זו.

הקנטטה היא יצירה קולית לקולות סולו או למקהלה המלווה בתזמורת או בכלי בודד או מספר כלים. באך ערך את כל הקנטטות שלו עבור הכנסייה, בעוד שהנדל וסקרלטי ערכו קטטות חולין.

האורטוריה היא יצירה גדולה למקהלה, זמרים סולנים ותזמורת. המשותף לאופרה ולאורטוריה הם אריות סולו, רצ'יטטיבים, מקהלות והרכבים ווקאליים. העלילה היא דרמטית, אך בניגוד לאופרה, האורטוריה אינה מציגה את העלילה אלא "מספרת" עליה, כמרומז משמה. באורטוריה, בניגוד לאופרה, אין תפאורות ותלבושות, ובמקרים מסוימים ישנה תפאורה מינימלית ומרומזת ותלבושות, שתפקידן למקם את המבצעים ולהשרות את רוח התקופה על הצופים. המשחק גם הוא מינימלי ומרומז בלבד, בין הסולנים בלבד, והמקהלה ניצבת מאחור ואינה לוקחת חלק בעלילה פרט לשירה. בניגוד לאופרות, שהיו מבוססות על עלילות גיבורים, מיתוסים שונים, ענייני אהבים, תככים ומאבקי כוח, האורטוריות המוקדמות התבססו על סיפורים מהתנ"ך ומהברית החדשה. עלילותיהן של האורטוריות נכתבו כך שיתאימו לביצוע כנסייתי בחגים הנוצריים. בין האורטוריות המפורסמות והמרשימות ביותר כלולה 'משיח' מאת הנדל.

סונאטות נכתבו לכלי מקלדת, לכינור או לכלי נשיפה (סולו או בליווי כלי מקלדת), ולקבוצות כלים. באך חיבר את הסונטות המפורסמות שלו לכינור.

הסוויטה היא סדרת ריקודים, לעיתים קרובות לאחר אוברטורה (פתיחה). פעמים רבות נקראת הסוויטה בשמות אחרים, בעיקר בתקופת הבארוק: פרטיטה, פנטזיה ואחרים. אחד המאפיינים הבולטים בסוויטות רבות (אם כי בשום אופן לא בכולן) הוא חילופים בין פרקים מהירים ואטיים לסירוגין. בדרך כלל כל המחולות בסוויטה כתובים באותו סולם, עם חריגות קלות בלבד (אופייני קטע אחד במז'ור בסוויטה מינורית ולהפך). הסוויטות נכתבו לכלי סולו, להרכב קאמרי קטן או לתזמורת.

הפוגה לכלים, תזמורת או מקהלה התפתחה מכמה סוגים מוקדמים יותר של יצירות קונטרפונקטיות, כמו הריצ'רקר, הקפריצ'ו, הקנצונה והפנטזיה. מלחינים כדוגמת דיטריך בוקסטהודה (16371707) ויוהאן פכלבל (16531706), תרמו רבות להתפתחות הפוגה, והיא הגיעה לבשלות גבוהה ביצירותיו של יוהאן סבסטיאן באך.

אפיוני הברוק ויוצרים בולטים בארצות אירופה השונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבארוק למעשה נולד באיטליה, שם חוברו סוגות קוליות חדשות – האופרה, הקנטטה והאורטוריו וכן שתי סוגות כליות הסונאטה והקונצ'רטו. תריסר הקונצ'רטי גרוסי של ארכאנג'לו קורלי חוקו בכל אירופה. בעקבותיו אנטוניו ויוואלדי וכן תומסו אלבינוני חיברו מספר מרשים של יצירות קוליות וכליות. ארבע עונות של ויואלדי הופכת ליצירה הכי מוכרת באירופה. כל אחד מארבעת הקונצ'רטי, שמרכיבים יצירה זו, כתוב בשלושה פרקים במתכונת המקובלת של "מהיר-איטי-מהיר":מבנה התלת פרקי הופכת למודל לחיקוי בידי יוהאן סבסטיאן באך.

מלחין איטלקי בולט נוסף הוא אלסנדרו סקרלטי, אשר חיבר 115 אופרות. יצירות אלו נפתחות בשלושה פרקים הנקראים סימפוניה, והם מאבות הסימפוניה הקלאסית. בנו דומניקו סקרלטי הביא לרמה חדשה וגבוהה את טכניקת המוזיקה למקלדת. מלחינים נוספים הם מונטוורדי, אלגרי, קריסימי.

ז'אן-בטיסט לולי, שהיה איטלקי למעשה ייסד את האופרה הצרפתית, עם יצירותיו קדמוס וארמיון, פאטון ו ארמיד. האופרה הצרפתית הגיעה לשיאה עם ז'אן-פיליפ ראמו, עם יצירותיו lndes galantes, Castor et Pollux, Dardanus, Zoroastre. האוברטורות הצרפתיות היו עניין לחיקוי באורטוריות של הנדל. בין מלחיני הברוק של צרפת, נמנית גם שושלת קופרן, שהתמחו ביצירות למקלדת.

ללא ספק המאסטר הגדול של התקופה הוא יוהאן סבסטיאן באך, אשר גאונותו נודעה רק לאחר מותו. הקונצרטי, הסונטות והקנטטות שלו הביאו לשיאן את היצירות האיטלקיות מהמאה הי"ז. בגלל צניעותו, ושאיפתו הבלעדית להיות האורגניסט וראש המקהלה בכנסייתו שבלייפציג – באך לא יצא מגבולות ארצו. אבל סואיטות צרפתיות וקונצ'רטו איטלקי הם עדויות לכך, שהוא התעניין בנעשה מחוץ לארצו. ההמנונים הלוטראניים שלו מעידים על יכולתו לנצל את הסינקופה הקצבית ועל שליטה בקונטרה-פונקט. על יצירתו של באך, נאמר שהיא נטולת רגש – אבל עדויות הפוכות לכך הם הפסיונים שלו וכן המיסה בסי מינור לקול סולו, מקהלה ותזמורת. מלבד העובדה שבך ייסד שושלת של מלחינים, הוא השפיע רבות על מוצארט, בטהובן ומנדלסון.

אנגליה

פרסל מיקד את כישוריו לעבר המלודיה, ואת יצירתיותו לעבר ההרמוניה והשליטה על הקונטפונקט. הוא חיבר אודות, מוזיקה לתיאוטרון ולכנסייה, פנטזיות וסונטות לכלי מיתר. האופרות שלו המפורסמות ביותר הן Fairy Queen, Didon and Enea.

אף על פי שהנדל היה גרמני במוצאו, הוא נחשב לקוסמופוליט שבין מלחיני הברוק וכן הוא דווקא מייצג את סגנון הברוק האנגלי. המוזיקה שלו היא שילוב של סגנון איטלקי, קונטרפונקט גרמני וכן הושפע מהמקהלות האנגליות. הוא שילב סגנונות אלו באופרות, אורטוריה והקונצ'רטי שלו. כל אלו מתאפיינים בקומפוזיציה דרמטית. יצירותיו הקוליות – קנטטות סולו, אופרות ואורטוריה – מלאות ברגש. בה במידה, הסואיטות, הקונצ'רטי וסונטות שובות את הלב תודות למלודיות שהן מביעות. הנדל נודע בעיקר בשל האורטוריו משיח.

מעבר לתקופה הקלאסית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשלב שבין הבארוק לתקופה הקלאסית, על מגוון הרעיונות המתחרים שהועלו בו, והניסיונות לאחד השפעות שונות, יותר משם אחד. יש הקוראים לו גאלאנט, רוקוקו או פרה-קלאסי. בתקופה זו המלחינים הבארוקיים במובהק היו עדיין פופולריים – באך, הנדל וטלמן המשיכו להלחין כשהסגנון ההומופני היה כבר בעלייה ברורה. התרבות המוזיקלית עמדה בפני צומת – המלחינים הגדולים של הסגנון הישן נתפסו כמי שהטכניקה שלהם לוטשה עד לשיא, אך הציבור רעב לחידושים. זו הסיבה שקרל פיליפ עמנואל באך הפך לפופולרי כל כך – הוא הבין את צורות ההלחנה השונות, אך גם ידע כיצד לשלב אותם ברוח החדשה. עזיבתו את הסגנון הישן העלתה את קרנו עד כדי כך שהאפיל על אביו, יוהאן סבסטיאן באך, שלתקופה ארוכה נשכח.

בעקבות הלכי רוח אלו, בתקופה הקלאסית השימוש בקונטרפונקט פחת, לטובת שימוש בהומופוניה. למרות זאת, מלחינים שונים גילו מחדש את הקונטרפונקט במשך התקופה הקלאסית, דבר שהתבטא בפוגות. כמו כן השימוש בקישוט פחת.

היצירות בתקופה הקלאסית נטו להיכתב עם מבנה פנימי סדור, שהתבטא במיוחד בסונטה (ששורשיה בתקופת הבארוק). מודולציה – מעבר בין סולמות – הפכה לאלמנט מבני ודרמטי. היצירות נכתבו כמסע מהטוניקה, ובחזרה אליה.

כמו כן, הכתיבה בתקופה הקלאסית שואפת לנקודת שיא וממנה פתרון, בעוד שבאופן הכללי ניתן לומר על יצירות בארוקיות שרמת המתח בהן נשמרת לאורך היצירה.

הבדל נוסף בין יצירות מהתקופה הקלאסית ליצירות בארוקיות הוא במגוון הרגשות המוצג ביצירה. בעוד שיצירות בארוקיות נטו לתאר רגש יחיד, יצירות קלאסיות תארו קשת שלמה של רגשות.

קריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Christensen, Thomas Street, and Peter Dejans. Towards Tonality Aspects of Baroque Music Theory. Leuven: Leuven University Press, 2007. ISBN 978-90-5867-587-3
  • Cyr, Mary. Essays on the Performance of Baroque Music Opera and Chamber Music in France and England. Variorum collected studies series, 899. Aldershot, Hants, England: Ashgate, 2008. ISBN 978-0-7546-5926-6
  • Foreman, Edward. A Bel Canto Method, or, How to Sing Italian Baroque Music Correctly Based on the Primary Sources. Twentieth century masterworks on singing, v. 12. Minneapolis, Minn: Pro Musica Press, 2006. ISBN 978-1-887117-18-0
  • Hebson, Audrey (2012). "Dance and Its Importance in Bach's Suites for Solo Cello", Musical Offerings: Vol. 1: No. 2, Article 2. Available at http://digitalcommons.cedarville.edu/musicalofferings/vol1/iss2/2.
  • Hoffer, Brandi (2012). "Sacred German Music in the Thirty Years' War", Musical Offerings: Vol. 3: No. 1, Article 1. Available at http://digitalcommons.cedarville.edu/musicalofferings/vol3/iss1/1.
  • Schubert, Peter, and Christoph Neidhöfer. Baroque Counterpoint. Upper Saddle River, NJ: Pearson Prentice Hall, 2006. ISBN 978-0-13-183442-2
  • Schulenberg, David. Music of the Baroque. New York: Oxford UP, 2001. ISBN 978-0-19-512232-9
  • Stauffer, George B. The World of Baroque Music New Perspectives. Bloomington: Indiana University Press, 2006. ISBN 978-0-253-34798-5
  • Strunk, Oliver. Source Readings in Music History. From Classical Antiquity to the Romantic Era. London: Faber & Faber, 1952.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]