דומניקו סקרלטי

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דומניקו סקרלטי
לידה 26 באוקטובר 1685
נאפולי, ממלכת נאפולי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 ביולי 1757 (בגיל 71)
מדריד, ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Giuseppe Domenico Scarlatti עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות Kingdom of Spain, ממלכת נאפולי עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק, התקופה הקלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה צ'מבלו עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Maria Caterina Gentili
Anastasia Maxarti Ximenes עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אביר במסדר סנטיאגו עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'וּזֶפֶּה דוֹמֶנִיקוֹ סְקַרְלַטִיאיטלקית: Giuseppe Domenico Scarlatti;‏ 26 באוקטובר 168523 ביולי 1757) היה מלחין איטלקי, שבילה את מרבית חייו בפורטוגל ובספרד. השפעתו על התפתחות המוזיקה בתקופה הקלאסית הייתה רבה, אם כי רוב חייו עברו עליו בתקופת הבארוק. סקרלטי נחשב לצ'מבליסט וירטואוז מבריק ואף לנגן עוגב מוכשר ביותר. בתקופת חייו ברומא הלחין מספר אופרות וניצח עליהן, ומאוחר יותר הוזמן לנצח על האופרות שלו בלונדון.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות, נעורים והתמחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקרלטי נולד בנאפולי שבממלכת סיציליה, באותה שנה שבה נולדו ענקי הבארוק יוהאן סבסטיאן באך וגאורג פרידריך הנדל. הוא היה השישי מבין עשרה אחים, וככל הנראה החל את לימודי המוזיקה אצל אביו, המלחין אלסנדרו סקרלטי. משפחת סקרלטי הייתה עתירת מוזיקאים, בהם אביו, אלסנדרו, דודו, פרנצ'סקו, אחיו, פייטרו פיליפו ואחיינו (או בן-דודו) ג'וזפה – וככל הנראה הוכר וטופח כישרונו של דומניקו כבר מגיל צעיר. עם זאת, האווירה בבית סקרלטי הייתה שונה מאוד מזו ששררה בבית באך. אלסנדרו סקרלטי, איש התיאטרון והאופרה, לא היה יושב בית, שיקדיש את זמנו באורך רוח להדרכת ילדיו, כפי שנהג באך בבניו וילהלם פרידמן וקרל פיליפ עמנואל. סביר להניח שדומניקו קיבל את ראשית הכשרתו המוזיקלית מבן משפחה אחר, או פשוט חיקה את מה ששמע מכל עבר בשגרת חיי המשפחה.[1] את לימודיו הסדירים התחיל אצל המלחין ונגן העוגב גָאֶטָנוֹ גְרֶקוֹ (Gaetano Greco;‏ 1657–1728) או המלחין ברנרדו פאסקוויני. כמו כן השתלם במוזיקה אצל המלחין פרנצ'סקו גספאריני, אם כי בין רושמי קורותיו קיימת מחלוקת בשאלה באילו שנים. לדעת היסטוריון המוזיקה האנגלי צ'ארלס ברני, אביו הפקיד אותו בידי גספאריני ברומא לפני שנת 1702, כאשר סקרלטי עדיין התגורר בנאפולי, אך המוזיקולוג ונגן הצ'מבלו האמריקאי ראלף קירקפטריק חולק עליו: לדעתו, תקופת לימודיו של סקרלטי אצל גספאריני חלה בשנים 17051709 בוונציה, כשכבר היה ותיק ומנוסה יותר.[2] בטרם מלאו לו 16 התמנה סקרלטי לנגן עוגב ולמלחין בקפלה המלכותית בנאפולי, שם היה אביו מאסטרו די קאפלה (הממונה על המוזיקה) – ראיה להכרה שקיבל כמוזיקאי מחונן בגיל צעיר.

מכתב של אלסנדרו סקרלטי לפרדיננדו דה מדיצ'י, נסיך טוסקנה מ-30 במאי 1705 מלמד רבות על יחסו של האב אל כישרונו של הבן, שאותו כיוון על-פי רצונו ושיקול דעתו: "כפיתי עליו את המעבר מנאפולי, שם, גם אם היה מקום לכישרונו, לא לכך נועד כישרון זה. גם מרומא אעביר אותו, כי רומא איננה נותנת מחסה למוזיקה, החיה בה כקבצנית...". האב ראה בבנו נשר שכנפיו צימחו ויש להניח לו להתעופף לדרכו מחסות הקן. מן המכתב עולה שהאב אלסנדרו קיווה שבנו יקבל משרה בפירנצה. מדיצ'י, יורשו של קוזימו השלישי, הדוכס הגדול של טוסקנה, ענה, כי גודל כישרונו ורוחו של דומניקו יאפשרו לו למצוא את מזלו בכל מקום, אך ייטב לו במיוחד בוונציה, שם יודעים להעריך כישרון ויכולת, והבטיח להמליץ על דומניקו בפני אציל ונציאני.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריה קז'מייז'ה, מלכת פולין לשעבר

ההזדמנות הראשונה לכתיבת אופרה נקרתה לסקרלטי כשדודו, ניקולא בַּרְבַּאפִּיקוֹלָה (Nicola Barbapiccola‏; ?166–?172), התמנה לאמרגן של תיאטרון סן ברתולומאו (Teatro San Bartolomeo) בנאפולי בעונת 04–1703. סקרלטי כתב שלוש אופרות לתיאטרון זה, בהן L'Ottavia ristituita al trono ו-Il Giustino. את ארבע השנים הבאות עשה סקרלטי בוונציה. לא ידוע אילו יצירות לכלי מקלדת חיבר בתקופה זו, וידוע שנמנע מנגינה לפני הקהל הרחב. תיאור יחיד כמעט מספר על מפגש עם תומאס רוזינגרייב. במפגש זה הפליא סקרלטי בנגינתו בצ'מבלו את המוזיקאי האירי, שניגן לפניו וסבר כי הרשים את ציבור השומעים בביצועו, עד ששמע את נגינתו של סקרלטי. לאחר זאת נתלווה אליו רוזינגרייב הצעיר בדרכו לרומא ואף סלל לפניו את הדרך ללונדון.[3] ג'ון מיינוורינג (John Mainwaring‏; 1807-1735), הביוגרף של הנדל, מספר, כי בנשף תחפושות ונציאני זיהה סקרלטי את הנדל המחופש על פי נגינתו - "זה יכול להיות רק הסקסוני המפורסם או השטן." מיינוורינג מספר על התפעלותו הכנה של הנדל מאישיותו הנעימה וממזגו הנוח של סקרלטי. על סקרלטי נאמר, שנהג להצטלב ביראת כבוד כל אימת שהשיחה נסבה על אמנות העוגב של הנדל. כישרונו הווירטואוזי של סקרלטי בנגינה בצ'מבלו עורר בקהל מאזיניו את ההשערה, כי האיש כרת ברית עם השטן (השערה שחזרה והופיעה בשנים הבאות לגבי וירטואוזים שהפליאו בנגינתם כמו ליסט ופגניני).[4][5]

בשנים 1708 (לפי קירקפטריק, 1709) עד 1719 חי ופעל ברומא, שם עבד תחילה בשירות המלכה הפולנית הגולה, מריה קז'ימייז'ה, כממונה על המוזיקה (מאסטרו די קאפלה) בחצרהּ, ובשיתוף פעולה פורה הפיקו יחדיו אופרות ללבריות של קרלו סיג'יסמונדו קאפצ'ה, חבר האקדמיה של ארקדיה ומזכירהּ של המלכה. בסך הכול כתב סקרלטי בשנים אלה שבע אופרות (וכן קנטטה ואורטוריה), שהוצגו בתיאטרון קטן באחד מחדרי הארמון. להצלחתן היה שותף מעצב התפאורות פִילִיפּוֹ יוּבַארָה (Filippo Juvara), שהצליח באמצעים מתוחכמים להתגבר על הקשיים שהציבו הממדים הקטנים של התיאטרון וליצור את הרושם שקהל הצופים הורגל לו בתיאטראות הגדולים. סגנונו ודרך עבודתו של דומניקו היו שונים מאלה של אביו, אלסנדרו, ולפי המוזיקולוג הבריטי מלקולם בויד, הפיק דומניקו לקח חשוב מניסיון אביו, והישגיו בתפקידו כממונה על המוזיקה בחצרהּ של מריה קז'ימייז'ה עלו על אלה של אביו בחצרהּ של כריסטינה, מלכת שוודיה. מן האופרות הללו שרדו רק שתיים במלואן בצורתן המקורית: Tolomeo et Alessandro ("תלמי ואלכסנדר") משנת 1711 ו-Tetide in Sciro ("תטיס בסקירוס", האופרה המוכרת ביותר שלו) משנת 1712. האופרה האחרונה, Amor d’un ombra e gelosia d’un aura ("אהבת הצל וקנאת ההילה"), מוכרת בגרסתה הלונדונית משנת 1720, "נַרְצִ'יזוֹ" (Narciso), שעליה ניצח סקרלטי בתיאטרון הוד מלכותו.[6]

בשנת 1714 אילץ משבר כספי את מריה קז'ימייז'ה לעזוב את רומא ולחפש מפלט בצרפת, אך עוד לפני כן, בשנת 1713, התמנה סקרלטי למאסטרו די קאפלה בכנסיית ג'וליה בבזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן, תפקיד שבו כיהן עד 1719. החשמן פייטרו אוטובוני ארגן לו רסיטלים שבועיים, שבאמצעותם התוודע אל ארכאנג'לו קורלי. אוטובוני גם ארגן תחרות נגינה בצ'מבלו בין סקרלטי להנדל.[7] על אף התחרות הגלויה בין הנדל וסקרלטי בנושא העליונות בנגינה בכלי מקלדת (שבה הייתה ידו של סקרלטי על העליונה בצ'מבלו, ושל הנדל בעוגב), השניים העריכו וחיבבו איש את רעהו,[8]בשנת 1714, בתקופת עבודתו בקאפלה ג'וליה, התוודע סקרלטי אל שגריר פורטוגל לוותיקן, מרקיז דה פונטס (Marquis de Fontes), שלפי הזמנתו חיבר מוזיקה לכבוד הולדת אחת האינפנטות הפורטוגזיות. הקשר הזה פתח לפני סקרלטי, כעבור חמש שנים, את הדרך לפורטוגל ולמינויו כמאסטרו דה קאפלה בחצר מלך פורטוגל.[9]

האינפנטה של פורטוגל, מריה ברברה

לדברי וִיצֶ'נְטֶה בִּיקִי (Vicente Bicchi; נונציו אפיפיורי בזמן ההוא), סקרלטי הגיע לליסבון ב-29 בנובמבר 1719. אחרי תקופת מה בליסבון כמאסטרו דה קאפלה התמנה למורה למוזיקה של אחי המלך ובהמשך למורה של האינפנטה הפורטוגזית מריה מגדלנה ברברה.[9] בתקופה זו היה סקרלטי שרוי בתנופת יצירה, שהניבה יותר מ-500 סונאטות למקלדת ללא ליווי, שאת רובן כתב לתלמידתו, הנסיכה. סונאטות אלה מציבות את סקרלטי בשורה הראשונה של המלחינים לצ'מבלו.[7] סקרלטי עזב את ליסבון ב-28 בינואר 1727, ונסע לרומא, שם נשא לאישה ב-6 במאי 1728 את הצעירה הרומאית מריה קטלינה ג'נטילי (Maria Catalina Gentili) בת השש-עשרה. בשנת 1729 עבר לסביליה, שם נשאר ארבע שנים ורכש ידע בפלמנקו. ב-1735 נסע למדריד ושימש כמורה למוזיקה לנסיכה מריה ברברה, שנכנסה בתוקף נישואיה לבית המלוכה הספרדי. לאחר הכתרתהּ למלכה, נשאר סקרלטי בספרד למשך עשרים וחמש שנים, שבמהלכן נולדו לו חמישה ילדים. אחרי מות אשתו בשנת 1742, נשא לו אישה ספרדייה, אנסטסיה מאחארטי חִימֶנֶס (Anastasia Maxarti Ximenes). בשנותיו במדריד הרבה להלחין, הן סונאטות למקלדת והן יצירות אחרות.

סקרלטי התיידד עם זמר הקסטראטו הנודע פַארִינֶלִי, גם הוא בן נאפולי שנהנה מחסות בית המלוכה הספרדי. המוזיקולוג ראלף קירקפטריק אישר שמכתבי פארינלי מספקים "את רוב המידע הישיר על אודות סקרלטי, שהגיע לימינו אלה." דומניקו סקרלטי מת במדריד בן 71 שנים. מעונו בקאייה לגאניטוס (Calle Leganitos) נושא שלט זיכרון היסטורי, וצאצאיו עודם חיים במדריד.

האסטרואיד 6480 Scarlatti נקרא על שמו.[10]

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמלחין אופרות, יש הרואים בדומניקו סקרלטי חיקוי חיוור לאביו אלסנדרו, אך לאופרות שחיבר בחצר מריה קז'ימייז'ה היה ערך בזכות עצמן, מול יצירותיהם של מלחינים כמו קַלְדָרָה ופּוֹלַארוֹלוֹ. התמורה שחלה בשנים ההן בטעם הקהל גרמה לכך שהאופרות של דומניקו סקרלטי לא זכו להצלחה בערים אחרות, אך דבר זה נכון גם לגבי האופרות של אלסנדרו סקרלטי. אף כי השפעת האב ניכרת בכתיבתו הווֹקאלית של הבן, שאפשר למצוא בה ראיה לאינדיבידואליות ולחוש הדרמטי שלו, שבאים לביטוי, בין השאר, בהולכת הקווים הנפרדים בדרך טבעית, לעיתים תוך התנערות מן החזרה המקובלת בצורת האריה דה קאפו, ובהצגת התלבטות או רגשות סותרים בארִיות באמצעות שינויי בזק בטמפו ובדינמיקה. מאפיינים אחרים של כתיבתו מופיעים גם באופרות של הנדל, אך לא באלה של אלסנדרו סקרלטי.[11]

עלילת האופרה המוכרת ביותר של סקרלטי, "תטיס בסקירוס" היא למעשה "קומדיה של טעויות" מבוססת על סיפור אכילס ואמו, תטיס, שיש בה גברים מחופשים לנשים ולהפך, והיא נפתרת לטובה, כמקובל בעלילות מסוג זה, בסצנת הסיום של האופרה. תפקידי אכילס ויוליסס נכתבו לקולות סופרן (אולי לקסטרטי). האריות מותאמות יפה להקשריהן הדרמטיים. בשתי השלישיות במערכה הראשונה מתעלם סקרלטי מהוראת החזרה (דה קאפו) בלברית, גישה שהייתה אופיינית לו. באריה השנייה, "Amando, tacendo", כל אחד מהזמרים מאופיין בקו אינסטרומנטלי מסוים.[12]

יצירות אינסטרומנטליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפריצ'ו בסול מז'ור 84 ברשימת לונגו, בכתב ידו של סקרלטי מ-1742

הסוגה העיקרית ביצירותיו האינסטרומנטליות של סקרלטי היא הסונאטה לכלי מקלדת. סקרלטי חיבר 555 סונאטות בעלות פרק אחד לצ'מבלו. המוזיקולוג ונגן הצ'מבלו האמריקאי ראלף קירקפטריק אסף וסיפרר אותן. הסונאטות מסומנות כיום באות K ובמספרן הסידורי. לפני יצירת קטלוג קירקפטריק היו יצירות כלי המקלדת של סקרלטי מסודרות ברשימת לוֹנְגוֹ של המוזיקולוג והמלחין האיטלקי אלסנדרו לונגו – קטלוג כמעט מלא, שעל פיו אפשר היה לזהות במשך שנים רבות את הסונאטות של סקרלטי באמצעות "מספרי לונגו", עד שהופיע קטלוג קירקפטריק בשנת 1953 ודחק את רגליו. קטלוג זה אורגן באופן שרירותי על פי סולמות, אך הוצאה זו בת 11 הכרכים, Opere complete per clavicembali ("מכלול היצירות לצ'מבלו", מילאנו: 1906–1910), הייתה במשך שנים המלאה ביותר, והיא תרמה רבות לחידוש העניין בסקרלטי. לונגו כתב גם את Scarlatti e la sua figura nella storia della musica ("סקרלטי וטביעת חותמו בתולדות המוזיקה", נאפולי, 1913). עניינו של לונגו במוזיקה של סקרלטי הוביל, לצד כתביו, גם לייסוד "אגודת דומניקו סקרלטי" בנאפולי בסביבות 1893.[13]

יצירות אלה, הן התרגילים (Essercizi) והן הסונאטות, גם בשיא פיתוחן, שומרות על מכנה משותף סגנוני, שקירקפטריק הגדיר כהסתמכות על בסו קונטינואו. הנוהג לאלתר ליווי על קו בס היה מקובל על כל מוזיקאי מקצועי, וקירקפטריק ראה אפוא את הסונטות של סקרלטי כנובעות באופן ישיר מן המסורת הזו. סקרלטי, נגן וירטואוזי ויוצר בעל כישרון כביר, הסב מהלכים קונטרפונקטיים למבנים הרמוניים, והתרחק בהדרגה מן הנוסחאות השגרתיות, כפי שאפשר לראות בכתבי היד של יצירותיו. מדובר בסדרת כתבים שפארינלי ירש ממלכת ספרד, מריה ברברה, תלמידתו של סקרלטי. הכרכים, הנושאים את סמלי המלכות של ספרד ושל פורטוגל, קובצו בשנים 1742 ו-1749.[4]

סקרלטי, בניגוד לקודמיו, לא התאים צורות קיימות לצ'מבלו, אלא התאים את כתיבתו לדרישות הכלי. טכניקת הכתיבה בסונאטות שלו מאפילה לעיתים על התוכן המוזיקלי. הסונאטות של סקרלטי שונות הן מן היצירות המאוחרות יותר הקרויות בשם זה והן מהסונאטות הגרמניות של אותה תקופה. בסונאטות שלו מתמקד סקרלטי בתחבולות טכניות שונות – בכל סונאטה בתחבולה אחת מיוחדת לה: קישוטים, ארפג'י, שׂיכולי ידיים וכדומה.[14] הסונאטה של סקרלטי היא בעלת פרק אחד בשני חלקים. החלק הראשון כתוב בטוניקה ועובר לדומיננטה (או, אם הסונאטה בסולם מינורי, למז'ור היחסי), ואילו השני נוקט במודולציה אל סולם מנוגד לזה הראשון. החלק השני מסתיים על פי רוב בחזרה על סיום הפרק הראשון, אך בטוניקה ולא בדומיננטה. פתיחת הסונאטה שימשה את סקרלטי רק לעיתים רחוקות כנושא לחזרה ולעיבוד בהמשכה, שלא כמו בסונטות הקלאסיות המאוחרות יותר. ההרמוניה העשירה בכתיבתו של סקרלטי הושפעה מן האופרות הנאפוליטניות של תקופתו. ביצירתו ניכרה גם השפעת המוזיקה הספרדית לגיטרה – תוצאה של תקופת חייו הארוכה בספרד. השפעה הדדית ניכרת בין סקרלטי למלחין הספרדי אנטוניו סוֹלֵר.[15] רוב הסונאטות מסודרות בזוגות, כשכל זוג סונאטות כתוב באותה טוניקה (למשל, סול מז'ור–סול מז'ור או סול מז'ור–סול מינור, וכו'), ופה ושם גם בשלשות; לעיתים קרובות צמדי הסונאטות האלו הם במצבי-רוח מנוגדים, לדוגמה, סונטה אחת נמרצת ואחת מהורהרת, וכדומה. מטרת הצימודים הללו אינה ברורה כל צורכה, ולא ידוע אם כוונת המלחין הייתה שיש לנגן את צמדי הסונאטות הללו כפרקים ביצירה יחידה.

הפוליפוניה, שהייתה בשיאה בתקופות קודמות, איבדה מחשיבותה בתקופת סקרלטי; הוא הדגיש בכתיבתו, כמו מלחינים אחרים בני זמנו, את המשחק החופשי בין מונופוניה לפוליפוניה בחילופי נושאים וסולמות, ומאמצעי ביטוי משמעותי הייתה הפוליפוניה לאמצעי טכני בלבד. בין יצירותיו למקלדת 5 פוגות: ק. 30, 41, 58, 93, ו-417. הפוגה ק. 30 מכונה גם "פוגת החתול". בין הסונאטות של סקרלטי אפשר למצוא ניגודי אופי וגישות – יש בהן יצירות וירטואוזיות המציגות למבצע דרישות טכניות גבוהות, ולעומתן מיניאטורות ליריות עדינות. יש סונאטות, המזכירות בפיתוחיהן המלודיים המוזרים והמלאכותיים הצגת מריונטות, ואחרות המתארות לכאורה הלכי נפש ורגשות; אם כי סקרלטי לא הכתיר שום סונאטה שלו בשם ולא התייחס אליהן כיצירות תוכניתיות. סונאטות מעטות כתובות בצורת מחולות עתירי-קישוטים.

לסונאטות של סקרלטי הייתה השפעה מובהקת על הסונאטות של המאה ה-18, שהתפתחו בבירור מיצירותיו בעלות הפרק היחיד. כתיבתו לצ'מבלו התאימה בה במידה גם לפסנתר המודרני. בהקדמה לקובץ יצירות לכלי מקלדת כתב סקרלטי: "חובב או מלומד, תהיה אשר תהיה, אל תחפש בסונאטות אלה רגש עמוק. הרי אין הן אלא מעשה משובה באמנות, וכוונתן להגביר את אמונך במנענעים"; אך מסקירה מקיפה של המוזיקה שלו נראה כי סקרלטי המעיט מדי בערכה.[16] במשך שנים רבות היו הסונאטות של סקרלטי חלק בלתי נפרד מן הרפרטואר של פסנתרנים קלאסיים, ומאז שנות ה-50 של המאה ה-20 נפוץ יותר ויותר הביצוע בצ'מבלו. יש מוזיקולוגים הסבורים כי הסונאטות יועדו לפסנתר פטישים מוקדם: בחצר בליסבון היו כמה כלים כאלה, מעשה ידיו של ברתולומאו כריסטופורי. בקבוצה אחת של סונאטות יש שימוש בצליל סול גבוה, שהיה אז מחוץ למנעד כלי המקלדת הרגילים – לא ברור לאיזה כלי נכתבו היצירות הללו, כשם שלא ברור מהו ה-Cembalo espresso המוזכר בכמה מהסונאטות.


(מולטימדיה)

סונאטה ברה מינור ק. 9, אלגרטו
בנגינת מרתה גולדשטיין בצ'מבלו
סונאטה במי מז'ור ק. 20, פרסטו
בנגינת מרתה גולדשטיין בצ'מבלו
סונאטה בסי מינור ק. 27, אלגרטו
בנגינת ריימונד סמוליאן בפסנתר
סונאטה בפה מינור ק. 69
בנגינת אולריך מצנר, ספינט
סונאטה בדו מז'ור, ק. 159
בנגינת ורניקה ואן דר קאמפ, פסנתר
סונאטה במי מז'ור ק. 380, אנדנטה קומודו
בנגינת ריימונד סמוליאן, פסנתר
סונאטה במי מז'ור ק. 351, אלגרו
בנגינת ריימונד סמוליאן, פסנתר
לעזרה בהפעלת הקבצים

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראלף קירקפטריק, ביוגרפיה של דומניקו סקרלטי, עמ' 4-8.
  2. ^ רוברטו פאגאנו: דומניקו סקרלטי, גרוב אונליין, (ברני, 2, 635).
  3. ^ קירקפטריק, עמ' 29
  4. ^ 1 2 רוברטו פאגאנו, "דומניקו סקרלטי", בגרוב אונליין.
  5. ^ ג'ון סטנלי, מוסיקה קלאסית, עמ' 138.
  6. ^ מלקולם בויד וגורדאנה לזרביץ', "דומניקו סקרלטי", בגרוב אונליין. קירקפטריק טוען כי ההופעה הייתה בתיאטרון היימרקט.
  7. ^ 1 2 ג'ון סטנלי, מוסיקה קלאסית, עמ' 94.
  8. ^ ג'יימס גולוויי ויליאם מאן, מוזיקה בכל הזמנים, הוצאת מעריב, 1985, עמ' 99.
  9. ^ 1 2 "סקרלטי", 7, גרוב אונליין
  10. ^ (6479) Leoconnolly In: Dictionary of Minor Planet Names. Springer. 2003. doi:10.1007/978-3-540-29925-7_5896. ISBN 978-3-540-29925-7.
  11. ^ מלקולם בויד וגורדאנה לזרביץ', "דומניקו סקרלטי", בגרוב אונליין.
  12. ^ מלקולם בויד: "תטיס בסקירו", גרוב אונליין
  13. ^ ק. ג'אנטורקו, "אלסנדרו לונגו", גרוב אונליין.
  14. ^ ג'יימס גולוויי ויליאם מאן: מוזיקה בכל הזמנים, הוצאת מעריב 1985, עמ' 91.
  15. ^ פטר עמנואל גרדנוויץ, עולם הפסנתרן, מסדה 1952, עמ' 81–82.
  16. ^ גרדנוויץ, עולם הפסנתרן, עמ' 82–84.



...