מוריס דה סאקס
 | |
| לידה |
28 באוקטובר 1696 גוסלאר, דוכסות בראונשווייג-לינבורג   |
|---|---|
| פטירה |
30 בנובמבר 1750 (בגיל 54) טירת שאמבור, ממלכת צרפת  |
| מקום קבורה |
Saint Thomas Church, Strasbourg |
| מדינה |
גרמניה, צרפת |
| בן או בת זוג |
Johanna Victoria Tugendreich von Loeben (12 במרץ 1714–?) |
| צאצאים |
Marie-Aurore de Saxe, August Adolf von Sachsen |
| תקופת הפעילות |
מ-1708 |
| דרגה |
מרשל צרפת, מרשל כללי של צרפת |
| פעולות ומבצעים | |
| |
| עיטורים | |
| |
  | |
מוריס דה סאקס, רוזן סקסוניה (גרמנית: Graf Hermann Moritz von Sachsen, צרפתית: Maurice de Saxe; 28 באוקטובר 1696 - 30 בנובמבר 1750) היה איש צבא סקסוני ששירת בצבא הצרפתי וזכה בדרגת מרשל צרפת. ידוע בשל ניצחונו בקרב פונטנוי במהלך מלחמת הירושה האוסטרית. דה סאקס היה גם הוגה צבאי שספרו "עיונים באמנות המלחמה" הוא ספר אסטרטגיה צבאית חשוב מעידן הנאורות.
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות וקריירה צבאית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוריס נולד בגוסלאר שבסקסוניה בשנת 1696 כבן לא חוקי של אוגוסט השני, הנסיך הבוחר מסקסוניה, שלימים שימש גם כמלך פולין. אימו הייתה הרוזנת אורורה מקניגסמרק, ואת שמו, מוריס, נתן לו אביו על שם אחוזת מוריצבורג בה תינה אהבים עם אימו.[1] אוגוסט השני הכיר במוריס כבנו בשנת 1711 לאחר שמוריס הצטיין במלחמת הירושה הספרדית, ונתן לו את התואר "רוזן סקסוניה". בכך היה מוריס לראשון מבין שמונה ילדים מחוץ לנישואין בהם הכיר אוגוסט השני, אף שלפי השמועות היו לו יותר מ-300 כאלו.
בגיל 12 נשלח מוריס לקבל הכשרה צבאית בצבאו של הנסיך אויגן מסבויה ושנה לאחר מכן השתתף בקרב מאלפלאקה בפלאנדריה במסגרת מלחמת הירושה הספרדית. הוא המשיך לצבור ניסיון צבאי ושירת גם בצבאו של פיוטר הגדול במהלך המלחמה הצפונית הגדולה. בשנת 1711, בהיותו בן 15, הכיר בו אביו, כאמור, והעניק לו תואר אצולה. בשנת 1713, עת נחתם הסכם אוטרכט, היה מוריס כבר קצין, והספיק להשתתף בארבעה מסעות מלחמה גדולים.
בשנת 1714 נישא מוריס, בניגוד לרצונו, לרוזנת יוהאנה ויקטוריה טוגנדריך פון לאבן, וקיבל במסגרת הסדר נישואין זה כסף רב (הוא עצמו היה בחובות גדולים לפני הנישואין). הוא רכש לעצמו רגימנט פרשים אותו אימן בעצמו. יוהאנה ילדה לו בן ב-1715 שחי רק כמה שעות. בשנת 1721 הסכים מוריס לביטול נישואיו עם יוהאנה.
בשנת 1714 תקפה האימפריה העות'מאנית את ונציה, והחל משנת 1716 התערבה אוסטריה במלחמה זו, שהפכה להיות המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית. מוריס השתתף במלחמה זו בראש הרגימנט שלו, תחת פיקודו של הנסיך אויגן. לאחר המלחמה ניסה לרכוש לעצמו נחלה, אך בשל העדר קשרים והסתבכותו בפרשיות אהבים כשל להשיג מטרה זו. בשנת 1720 עבר לפריז והעמיד עצמו לשירות לואי החמישה עשר, מלך צרפת.
בצבא צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר קיבל לואי החמישה עשר את מוריס לצבא צרפת תורגם שמו הגרמני לצרפתית והוא נקרא מאז "מוריס דה סאקס" הוא קיבל בתחילה דרגת מרשל דה קאפ בצבא הצרפתי ובהמשך הועלה בדרגות. במהלך מלחמת הירושה הפולנית שירת תחת פיקודו של ג'יימס פיץ ג'יימס, הדוכס הראשון מברוויק, כנגד אחיו למחצה אוגוסט השלישי, מלך פולין והצטיין במלחמה זו.
כשפרצה מלחמת הירושה האוסטרית, בשנת 1740 היה מוריס דה סאקס אחד המפקדים הבכירים ביותר בצבא הצרפתי. הוא הגה את הרעיון לכבוש בהתקפת פתע את העיר פראג ובעקבות הצלחתו בהתקפה זו ב-27 בנובמבר 1741 זכה לתהילה רבה. ב-19 באפריל 1742 כבש בצורה דומה את העיר אגר בבוהמיה (היום: צ'אב בצ'כיה). בעקבות הצלחות אלו קיבל מוריס בשנת 1744 את התואר מרשל צרפת ופיקד על כל הצבא הצרפתי. ב-26 במאי 1745 התנגש הצבא בפיקודו ב"צבא הפרגמטי" בפיקודו של הבריטי הנסיך ויליאם, דוכס קמברלנד, בקרב הגדול ביותר במלחמה זו, שנקרא קרב פונטנוי. מוריס היה חולה בעת הקרב בבצקת ולא היה מסוגל לרכב על סוס, אך ניהל את הקרב מתוך מרכבה שהורה לבנות לצורך מטרה זו. בקרב זה ניצח מוריס, בראש צבא צרפת, ניצחון מכריע. לאחר הקרב היה דה סאקס מצביא מפורסם ומוערך באירופה כולה.
בהמשך המלחמה ניצח דה סאקס בעוד שני קרבות גדולים: ברוקו (1746) ובלאפלד (1747). בעקבות ניצחונותיו קיבל את התואר "מרשל גנרל של כל צבאות צרפת" מהמלך לואי החמישה עשר. לאחר שהסתיימה מלחמת הירושה האוסטרית בשלום אאכן בשנת 1748, שב מוריס לצרפת. כבר לפני סיום המלחמה העניק לו לואי החמישה עשר את טירת שאמבור ואת כל ההכנסות הנלוות לאחוזה זו, ובנוסף העניק לו קצבת פנסיה נדיבה. דה סאקס הורשה להחזיק בטירתו שישה תותחים משלל האויב ואת רגימנט הפרשים הפולנים שלו.
בשנת 1749 נפגש דה סאקס עם פרידריך הגדול. בשנותיו האחרונות עסק דה סאקס בשיפוץ ארמונו ובתרגול פרשיו. הוא שאף להשיג נסיכות משלו אך מעולם לא הצליח בכך. במסגרת רעיונותיו להשגת נסיכות אף השתעשע ברעיון לייסד ממלכה יהודית באמריקה הדרומית.[2] מוריס דה סאקס נפטר ב-30 בנובמבר 1750 ונקבר בכנסיית סנט תומאס בשטרסבורג.
הגותו הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
דה סאקס עסק גם בכתיבה צבאית. חיבורו החשוב ביותר הוא "עיונים באמנות המלחמה" שנכתב בשנת 1732, אך יצא לאור רק לאחר מותו של דה סאקס, בשנת 1757. על פי עדותו של דה סאקס, ספר זה נכתב ברציפות במשך 13 לילות כאשר הוא היה חולה בקדחת, ונכתב רק כדי להפיג את שעמומו, אך לדעת עזר גת אין לקבל אמירה זו כפשוטה.[3] הספר ערוך בצורה מבולבלת, דבר שגרם להוגים צבאיים בני המאה ה-19, אנטואן אנרי ז'ומיני לדוגמה, לפטור אותו בזלזול.[4] תומאס קרלייל אף אמר שספר זה הוא "בליל צבאי מוזר שהוכתב, כך סבורני, תחת השפעת אופיום".[5] עם זאת, הספר זכה להתייחסות רבה מאז ראה אור וכבר במאה ה-18 תורגם לכמה שפות. הוגים מאוחרים כמו באזיל לידל הארט העריכו מאוד ספר זה ולידל הארט אף כינה את דה סאקס: "נביא צבאי".[6] ספר הגות צבאי נוסף פרי עטו של דה סאקס יצא בשנת 1762 בשם "רוח הטקטיקה וחוקיה", והוא למעשה אסופה של מחקרים צבאיים שערך דה סאקס.
דעתו של דה סאקס בסוגיות צבאיות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
דה סאקס ב"עיונים באמנות המלחמה" עוסק הן בטקטיקה ואסטרטגיה והן בחלקים היום יומיים של ניהול צבא: בחימוש החיילים, הלבשתם, הזנתם, ארגונם וסידורם, בנושא המשמעת, הפיקוד וההתבצרות. בכמה תחומים הקדים דה סאקס את זמנו. ראשית, הוא שלל את הרעיון של צבא שכירים וטען שיש להנהיג גיוס חובה של כל האנשים, ללא הבדל מעמד.[7] בתקופתו רעיון זה היה חדשני ולא מקובל - דה סאקס עצמו פיקד על צבאות שכירים. רעיון של צבא עם מגויס בגיוס חובה הפך למציאות רק בצרפת לאחר המהפכה הצרפתית, בסיום המאה ה-18.
דה סאקס, בניגוד להוגים צבאיים רבים לאורך כל ההיסטוריה, דן בכובד ראש בנושאים הפשוטים ביותר כמו הלבשת החיילים ומראיהם. הוא כתב שעל שער החיילים להיות מגולח, הוא שלל חבישת כובעים על ידי חיילים מפני שהם מאבדים את צורתם הנאה במהירות ואינם עמידים לגשם, במקום זאת, הציע דה סאקס שהחיילים יחבשו קסדות[8] (רעיון שהפך לנחלת הכלל רק במלחמת העולם הראשונה). עם זאת, הוא ביכה על העובדה שחיילות הפרשים בזמנו חדלו מללבוש שריון מלא.[9] בנושא המשמעת, דה סאקס טען שיש להתנהג אל החיילים במשמעת קשוחה, אך התנגד לשימוש בעונש מוות לחיילים.[10] דה סאקס גם טען שיש לעודד את רוח היחידה של החיילים על ידי סמלים ודגלים.
דה סאקס הציע מבנה של יחידה צבאית עצמאית, אותה כינה "לגיון" (על שם היחידה הבסיסית של הצבא הרומי) הכוללת יחידות רגלים, פרשים ותותחים. הוא פירט על מבנה הלגיון ודרכי סידורו המבצעיים. לדעתו, בלגיון צריכים לשרת בדרך קבע רק מספר חיילים מצומצם, שיהוו צבא מקצועי, ובשעת הצורך יש להגדיל את הלגיון על ידי גיוס טוראים שיגדילו את השורות.[11] דה סאקס טען שאין תועלת בצבא של יותר מ-10 לגיונות וחישב את גודל הצבא המקסימלי שיוכל לתפקד בצורה יעילה - 46,000 חיילים.[12] לדעתו, צבא גדול יותר איננו יעיל, וגודל כזה של צבא יכול לגבור גם על צבא כפול ממנו בגודלו.
לקראת סיום ספרו פירט דה סאקס על סוגים שונים של שדות קרב והבעיות האופייניות להם. הוא הציע פתרונות למצבים הנוצרים בעקבות מלחמה בתוואי שטח שונים.
נושא נוסף בו דן דה סאקס או בתכונות הנדרשות ממצביא. הוא טען שעל המצביא להיות בעל אומץ, רוח ובריאות. הוא מנה תחומי ידע ומיומנות בהם על המצביא לשלוט וטען בין השאר שעל המצביא לנסח את פקודותיו בקיצור ובבהירות. כדוגמה למצביא מעולה מביא דה סאקס את הנסיך אויגן מסבויה, תחתיו שירת במלחמת הירושה הספרדית ובמלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית.[13]
כתביו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מוריס דה סאקס, עיונים באמנות המלחמה, (תרגום: אליקים ואלך; מבוא ועריכה מדעית: פרופ' יהודה ואלך), הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 1980.
- מוריס דה סאקס, תכונות המצביא, מערכות 275, 1980
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עזר גת, מקורות המחשבה הצבאית המודרנית, משרד הביטחון, תל אביב, 2000, עמ' 34-37.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מוריס דה סאקס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מוריס דה סאקס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עיונים באמנות המלחמה (מבוא), עמ' 10-9.
- ^ עיונים באמנות המלחמה (מבוא), עמ' 12.
- ^ מקורות המחשבה הצבאית המודרנית, עמ' 35.
- ^ מקורות המחשבה הצבאית המודרנית, עמ' 36-35.
- ^ מצוטט במבוא של ואלך לעיונים באמנות המלחמה, עמ' 14.
- ^ מצוטט במבוא של ואלך לעיונים באמנות המלחמה, עמ' 16.
- ^ עיונים באמנות המלחמה, עמ' 30-29.
- ^ עיונים באמנות המלחמה, עמ' 32.
- ^ עיונים באמנות המלחמה, עמ' 68.
- ^ עיונים באמנות המלחמה, עמ' 90.
- ^ עיונים באמנות המלחמה, עמ' 53-50.
- ^ עיונים באמנות המלחמה, עמ' 85.
- ^ עיונים באמנות המלחמה, עמ' 124.