המאסף

המאסף, כתב העת של אנשי תנועת ההשכלה היהודית בסוף המאה ה-18 בגרמניה. על שמו נקרא הדור הראשון של תנועת ההשכלה "דור המאספים".

בסוף 1782 הוקמה בקניגסברג "חברת דורשי לשון עבר", חבורה של משכילים צעירים ששמה לה למטרה להפיץ השכלה בעולם היהודי ולהרחיב את השימוש בשפה העברית. בראשה עמדו יצחק אייכל, מנחם מנדל ברסלוי והאחים שמעון וזנוויל פרידלנדר. הפעילות המרכזית של החברה נועדה להיות הוצאת כתב עת עברי. לצורך זה הוציאה החברה ב-1783 חוברת בשם "נחל הבשור", ובה הודיעו המייסדים על כוונתם להתחיל בהפצת העלון, תיארו את תוכנו ומטרתו והחלו להחתים מנויים בקהילות היהודיות ברחבי אירופה.

כמאתיים מנויים חתמו על כתב העת והוא החל לצאת ב-1784. בשלוש השנים 1784 - 1786 יצא בקניגסברג פעם בחודש. העורך היה יצחק אייכל, והתוכן כלל ביוגרפיות של חכמי ישראל, ביאורים למקרא, שירים בעברית וכן תרגומים של יצירות של משוררים גרמניים. כן התפרסמו מזמן לזמן מאמרים בשאלות השעה וביקורת על ספרים חדשים - בעיקר ספרים הלכתיים שחיברו רבנים. בשלב מסוים נוסף לכתב העת חלק בגרמנית שהלך וגדל עם הזמן. הכותבים קראו להפצת הנאורות והתבונה הרציונלית, ביקרו את ההנהגה הרבנית ופרסמו חדשות אופטימיות על התמורות ההיסטוריות ברחבי אירופה.

ב-1786 עבר אייכל לברלין, מרכז ההשכלה היהודית באותן שנים. הוצאת כתב העת נפסקה לזמן קצר, ו"חברת דורשי לשון עבר" התמזגה עם "חברת שוחרי הטוב והתושיה" של משכילי ברלין. כתב העת יצא שוב בשנים 1788 - 1790 ונדפס בדפוס המשכילי "חינוך נערים". העריכה עברה לידיהם של יואל ברי"ל ואהרון וולפסון, שהחלו לבטא דעות יותר קיצוניות וביקורתיות כלפי העולם הרבני והמסורתי. אייכל עצמו פרסם בכתב העת את הביוגרפיה שכתב על משה מנדלסון, שנפטר ב-1786. היקפו של כתב העת הוכפל, ובכל שנה הודפסו כארבע-מאות עמודים של "המאסף".

החל ב-1790 החלה האטה ביציאת העלון והתעוררו קשיים כספיים ניכרים בהוצאתו. ב-1791 פסקה הוצאת העלון, והוא יצא שוב בקצב איטי יותר ובכמות מועטה בברסלאו בשנים 1794 - 1797. דמותו בשנות התשעים שקפה את המשבר שעבר על ההשכלה הברלינית באותו זמן: המשכילים הצעירים ועשירי ברלין הלכו ונעשו יותר ויותר חופשיים וביקורתיים ביחסם ליהדות, לעם היהודי ולעברית וחלק גדול מהם המיר את דתו לנצרות. גם "המאסף" החל נוקט עמדה קיצונית ופרובוקטיבית ואף החל לדון בפולמוסים פנימיים בין המשכילים לבין עצמם. השמרנים שבין המשכילים לא ראו בעין יפה את התהליך הזה, וכך למשל חדל נפתלי הרץ וייזל לפרסם יצירות שלו בכתב העת. הוצאת "המאסף" פסקה לחלוטין בשנת 1797. בשנת 1800 כתב אייכל לשלום הכהן, שהציע לו לנסות להוציא שוב את "המאסף", כי לדעתו אפסו סיכויי ההצלחה למהלך כזה ותם זמנה ההיסטורי של תנועת ההשכלה.

בשנת 1809 ניסה בכל זאת שלום הכהן להחיות את "המאסף", ואף הצליח להוציא את העלון במשך כשלוש שנים. ב-1829 נעשה ניסיון נוסף לפרסם את "המאסף", אך רק כרך אחד יצא. חלקים ומאמרים מתוך "המאסף" נדפסו שוב במהלך המאה ה-19 על ידי אנשי תנועת ההשכלה במזרח אירופה.

חשיבותו של "המאסף" הייתה בעיקר בהיותו כלי הביטוי המרכזי של המהפכה שחוללו משכילי ברלין בעולם היהודי, היצירה של אליטה אינטלקטואלית מודרנית המהווה אלטרנטיבה לעולם הרבני. "המאסף" שימש מכשיר להפצת בשורת ההשכלה מברלין אל הקהילות היהודיות במערב אירופה ובמזרחה, ואפשר למשכילים צעירים לפרסם את דעותיהם ולמצוא הד לרעיונותיהם אצל משכילים אחרים. בין "המאספים" היו גם כמה מראשוני היוצרים של הספרות העברית החדשה ובהם אייכל, וולפסון וברי"ל הנזכרים, נפתלי הרץ וייזל, יהודה ליב בן-זאב, ברוך לינדא, דוד פרידלנדר, דוד פרנקו-מנדס, יוסף האפרתי מטרופלוביץ, יצחק סטנוב, אליהו מורפורגו, שלום הכהן ואחרים.

לקריאה נוספת

• יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך א, ירושלים תשי"ב, עמ' 151 - 164
• שמואל פיינר, מהפכת הנאורות - תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, ירושלים תשס"ב

קישורים חיצוניים

• המאספים ב-Jewish Encyclopedia (אנגלית)