יצחק סטנוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספר "משלי אסף" מאת יצחק סטנוב, ברלין תקמ"ט 1789

יצחק (איציק) הלוי סָטָנוֹב (סאטנוב, סטאנוב, סאטאנוב; ד' באלול תצ"ב, 5 בספטמבר 1732 - 25 בדצמבר 1804), סופר עברי, מן הפעילים בדור המאספים של תנועת ההשכלה בברלין.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה סטניב (Сатанів) שבפודוליה (אז ברוסיה, כיום באוקראינה). ב-1772 בא לברלין, שם עבד כמלמד תינוקות אצל עשירי העיר היהודים (ושם התוודע לאנשי תנועת ההשכלה שהחלה צומחת אז בברלין, ובהם משה מנדלסון, נפתלי הרץ וייזל, יואל ברי"ל ואחרים. הוא עבד כמנהל בית הדפוס של המשכילים, "חינוך נערים", והוציא לאור עשרות ספרי השכלה. מפעם לפעם חזר לעיירתו בפודוליה, שם נשארו אשתו ומשפחתו. נפטר בתחילת תקס"ה, 25 בדצמבר 1804 בברלין.

דמותו של סטנוב הייתה שנויה במחלוקת גם בימיו וגם לאחר מותו. יצירתו היא בחלקה הגדול פסאודואפיגרפית: את חיבוריו כתב בסגנונות רבים ושונים, וחלק מהם הציג כאילו נכתבו על ידי חכמי ישראל בדורות הקודמים; וממילא התייחסו אליו כאל קל דעת במקרה הטוב, וכאל זייפן ורמאי במקרה הרע. וכן נראה מהסכמה שכתבו חמשה רבנים ובתוכם רבי יוסף תאומים לספרו "משלי אסף" (והסכמה כנראה מזויפת): "לא נודע מי חברה, כי מהר"י הנ"ל אומר שכן מצאה וכן היתה, והנראה שבאמת משל הוא, ואולי מהר"י הנ"ל עצמו חיברה אשר זה דברו גם בחיבורו אמרי בינה, כי ידענו את האיש ואת שיחו הצח כי הזמן חלק לו בבינה והחכמה כבוד והדר המליצה תעטרהו... סוף דבר לאו אסף חתים עלוי'". וכן בהסכמת ספרו "קונטרס מספר הזוהר חיבורא תניינא" הציג את ההבדל בינו לבין זייפנים רגילים בכך ש"כל מגנבי דברים גונבים משל אחרים ומיחסים לעצמן, וזה גונב משלו ומיחסם לאחרים". גם דעותיו עמדו בתווך שבין שני המחנות: מצד אחד היה מסור להשכלה ולמדעי הטבע, ומצד שני שאב את הפילוסופיה שלו מחכמי ימי הביניים היהודים והמשיך לשמור מצוות, אף כי קרא להתאמות הלכתיות נרחבות. מבקריו בני זמנו כינו אותו "חציו מין (=כופר) וחציו מאמין", והמשכילים הקיצוניים לגלגו על צביעותו הדתית. לתדמיתו רבת-הפנים הוסיף גם סגנון לבושו: הוא לבש בגדים גרמניים מודרניים כמו המשכילים, ומעליהם מעיל פולני ארוך כמו שומרי המסורת.

רבני תקופתו הסתייגו ממנו ואף ביקרו אותו בחריפות; לדוגמה ר' יצחק אייזיק חבר, תלמיד הגר"א, המכנה אותו בספרו "מגן וצינה" (דף צ' ע"ב): "אותו רשע ואפיקורס מסאטנוב", או ר' יהודה לייב עדיל, המגיד מסלונים המקורב לגר"א, שכותב עליו בהקדמה לספרו "מים טהורים": "הבל יפצה פיהו... אהני ליה שיטתו ושטותו שכתב בספר ויעתר יצחק להשיג על אנשי כנסת הגדולה... נכווה בגחלתן של תלמידי חכמים ז"ל."

סטנוב הקדיש את חייו להוצאה לאור של ספרי השכלה עבריים. הוא היה אחוז תשוקה כפייתית כמעט לכתוב ולהדפיס, והשקיע את כל זמנו ומרצו בבית הדפוס שניהל, בספרים שחיבר ובחנות למכירת ספרים שפתח בדירתו. לשם מימון פעולות בית הדפוס הקים ב-1794 את "חברת מרפא לנפש", שהשתתפו בה עשירי ברלין ונתנו מדי שנה סכום כסף נכבד לבית הדפוס. בשנותיו האחרונות התעוור והסתייע בעוזרים לשם הגהת הספרים והדפסתם. על סדר יומו בברלין כתב:

על כן ראיתי להיות מהיר בעבודת הקודש, עד כי יומם כלילה עלי, במלאכתי שינה אינני רואה בעיני זולתי שלוש או ארבע שעות בלילה, לחם חמודות אינני אוכל, יין ושכר אינני שותה, וחיי צער אני חי, אין עונג חומרי נחשב בעיני למאומה. (...) אני כותב בערב ובבקר הוא שב אל בית הדפוס.

ספרו החשוב ביותר הוא "משלי אסף" – קובץ שירים בסגנון מקראי, חיקויים למשלי, תהלים, קהלת, בן סירא וחכמת שלמה, שעליהם חתם בשם "אסף (=איציק סטנוב פודוליה) בן ברכיה". השירים עוסקים ברובם בעניינים פילוסופיים, אך לא נמנעים לעסוק גם בנושאים איזוטריים כמו ניקוב מרגליות או דרכים למזיגת יי"ש. בשיריו השתמש סטנוב בין השאר בלשון חז"ל, בניגוד מוחלט לנורמה הספרותית של המשכילים, שתבעה שימוש בעברית מקראית בלבד. הוא חיבר ספרי שירה נוספים, שבהם חיקה את סגנון שירת ימי הביניים של יהדות ספרד ואת סגנון הזוהר. חיבר ספרים רבים בענייני דקדוק ונוסח התפילות. בנוסף חיבר ספר מוסר בשם "ספר המידות". חיבר פירוש על תהילים ופרסם אותו בשם הרשב"ם. בספרו "דברי ריבות", שדן בשאלות הזמן וכתוב כחיקוי לספר הכוזרי, נרשם מקום הדפוס "קושטא", בעוד למעשה נדפס כמו רוב ספריו בברלין. על הספר "מנחת ביכורים" חתם את שם בנו, שלמה שינמן. יש משערים שסייע לשאול ברלין לזייף את שו"ת "בשמים ראש", שיוחס על ידי ברלין לרא"ש.

סטנוב עסק גם בהוצאה לאור של ספרים מחכמי ישראל בימי הביניים, ובהם "מורה נבוכים" (עם פירושו של שלמה מימון) ו"מלות ההגיון" לרמב"ם ו"ספר הכוזרי" לריה"ל, וכן ספרי שירה עבריים כמו "מחברות עמנואל" לעמנואל הרומי ושיריו של אפרים לוצאטו. סטנוב הוא גם חוליה בשרשרת של מדקדקים שהציעו "תיקונים" לנוסח אשכנז של התפילה על פי דקדוק לשון המקרא. בסידורו "ויעתר יצחק" הלך בעקבות השינויים הדקדוקיים שהציע שלמה זלמן הנאו, והוסיף עוד תיקונים משלו, בהם כאלה שחדרו ללשון התפילה האשכנזית עד ימינו.

יוסף קלוזנר העריך את תרומתו של סטנוב לספרות העברית:

"עם כל חסרונותיו של סאטאנוב, שהגדול שבהם היה אי האחריות שלו במה שהיה מייחס ספרי מדע פרי-עטו לזרים, ואי דייקנותו בהוצאתם של ספרים אלה, הרי העשיר את הספרות העברית החדשה ואת הלשון העברית החדשה כאחת. (...) היו בכל עבודתו הרבצדדית והרבכמותית של סאטאנוב שפירים, שמהם נתרקמו אחר כך האיברים השונים של הגוף החדש והצעיר - הספרות העברית החדשה: מדע אנושי-כללי, חכמת ישראל, תורת מוסר, הוצאת חיבוריהם של הקדמונים, מחקרי לשון. (...) [הוא] נעשה אב לשורה שלמה של כותבים בלשון המשנה עד ימינו אלה, ואף לחדש מילות בעברית דרש הוא, אחד מן הראשונים בספרות העברית החדשה. (...) ולפיכך נתבצר לסאטאנוב מקום כבוד בספרותנו, למרות כל שגגותיו וזדונותיו".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך א, ירושלים: תשי"ב, עמ' 165–177.
  • משה פלאי, במאבקי תמורה - עיונים בהשכלה העברית בשילהי [!] המאה הי"ח, תל אביב: 1988, עמ' 82–139.
  • שמואל ורסס, "על יצחק סאטנוב וחיבורו 'משלי אסף'", בתוך: מגמות וצורות בספרות ההשכלה, ירושלים: תש"ן, עמ' 162–186.
  • שמואל פיינר, מהפכת הנאורות – תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, ירושלים: תשס"ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו