איסור הוראה בשכרות

שגיאות פרמטריות בתבנית:סוגיה
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

איסור הוראה בשכרות
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרשת שמיני
תלמוד בבלי	תבנית:בבלי1
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך, מצווה קנ"ב. פועל צדק (להש"ך), לאו פ"ה

במונח המקרא, האיסור לכהן להורות בשכרות אוסר על כהן להורות בהלכות התורה כשהוא שיכור. כאשר במקורו האיסור עוסק באהרן ובניו הכהנים המיועדים לשמש כמורי-הוראה, הספרא ומוני המצוות מרחיבים את משמעות האיסור כלפי כל מורה הוראה בישראל.

לדעתו של רבי יהודה האיסור אינו מוגבל להוראה אחרי שתיית יין, אלא גם להוראה אחרי שתיית משקאות משכרים אחרים.

מקור האיסור

מקור האיסור הוא בחומש ויקרא פרשת שמיני:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.

— ויקרא פרק י

הכוהנים נחשבים במונחי המקרא, כמורי ההוראה בישראל, ולכן עוסק האיסור בכוהנים. לדעתו של הרלב"ג האיסור בכוהנים חמור יותר מבאלו שאינם כוהנים:

וּלְהוֹרֹת ..זה לכהן באזהרה לפי מה שנתבאר בזה המקום, וישראל אינו באזהרה, לפי שזה הדין יותר ראוי בכהן כי השגגה תהיה בהוראתו תזיק יותר לפי שהוא משותף לכל ישראל בעניין ההוראה כעניין שנאמר ”יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב..” (דברים לג י) ו..”כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט..וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ” (דברים יז ח) ואין העניין כן בישראל המורה הוראות

— פירוש הרלב"ג לספר ויקרא, פרק י פסוק

הרחבת האיסור לכל מורה

תמונת פרשת איסור עבודה והוראה בשכרות. הציווי נכתב כפרשה פתוחה

הספרא מרחיב את האיסור לא רק כלפי כהן, אלא לכל מורה הוראות בישראל. כהסבר לשאלה אם לסופו של דבר ניתן לרבות את כל ישראל כמורי הוראה, מהי המשמעות לכתוב האיסור כדיבור אל אהרן הכהן ובניו, פרשני הספרא מסבירים כי לפי דרכו של המקרא יש לכהנים לפעול כמורי הוראה לעם הרחב, אולם אין תפקיד ההוראה נחלה בלעדית לכהנים אלא רק "אורחא דמילתא".

וככך, יש סוברים כי כבר בתקופת המשנה לא יוחסה ההוראה לכוהנים דווקא^{[דרוש מקור]}. אולם, הספר יוחסין השלם מציין כי הכהנים שמשו -בימי התנאים ואף בימי האמוראים- כמורי הוראות בתורה ומייסדי התורה שבעל פה. ויש מרחיבים את פעילות הכהנים כמורי הוראה אף לתקופת הגאונים.

לפי הרב שלמה אבינר, פעילות הכהנים -כחלק משבט לוי הרחב- כמורי הוראה הוא עניין של סגולה שבטית כללית. ואילו מצד סגולה אינדובידיאלית, עניין הוראה בתורה שייכת לכל איש מישראל.

תחולת איסור ההוראה

הספרא והתלמוד, פרשו את כוונת הכתוב להוראה במקצועות אלו:

משמעות ציווי התורה לכהנים להורות בהלכות התורה
ביטוי המקרא	שיטת הספרא	התלמוד בבלי
ולהבדיל בין הקדש ובין החל	דיני ערכין	דמין וערכין חרמין והקדשות
ובין הטמא ובין הטהור	דיני טומאה וטהרה	דיני טומאה וטהרה
ולהורת את בני ישראל	הוראות[דרושה הבהרה]	הוראה
את כל החקים	הוראת מדרש	מדרשות
אשר דבר ה' אליהם	הוראת הלכה	הלכה
ביד משה	הוראת מקרא	תלמוד

בגדריה של ההוראה האסורה נחלקו תנאים וראשונים. הוראה הידועה לכל, ואפילו הצדוקים מודים בה, אינה אסורה. הוראה שאינה מביאה לידי מעשה אף היא אינה אסורה, אלא אם כן המורה הוא חכם שלא ייתכן שידרוש ברבים בלי שיורה הוראות.

לדעת רש"י, האיסור להורות הוא רק בהלכה פסוקה ומעשית, ולא נאסר פלפול בתורה שמטרתו אינה מעשית. אך לדעת הרמב"ם חכם "הקבוע להוראה" אסור לו ללמוד כל לימוד שהוא בעודו שיכור, כיון "שלימודו הוראה היא".

איסור או אזהרה

לפי משמעות המקרא, יש לאיסור כל תוקף של לאו -שעונשה עונש מוות. וכן הספרא, בפתיחת דרישתה, מציין כי כהן העובר על האיסור ומורה כשהוא שיכור חייב מיתה. אולם, מיד היא מביאה עוד דרוש, מסוג של קל וחומר, שמצלת את הכהן בהוראתו שיכור מעונש מוות.

אולם, לפי דרכו של בעל הספר החינוך, אין עונש מוות לכהן לפי כללו הרווחת בספרו שאין עונשים מוות על איסור חסר מעשה ממשית -ואין דיבור נחשב כמעשה לחייבו מוות.

הרמב"ם וכן ספר חינוך אינם מביאים את האיסור כלאו בפני עצמה, אלא ייחד עם האיסור לכהן להקריב קרבנות כשדעתו מטורף בשכרות. אולם, הרמב"ן חולק באמרו כי מדובר כאן על שני מצוות נפרדות^{[דרוש מקור]}. המזרחי מפרש כוונת חז"ל בספרא כי אף על פי שה"ו" של "ולהבדיל" וה"ו" של "ולהורות" מחבר את תוכן הפרשה לחייב הכהן מיתה, יש בפסוק יתרון ביטוי של "אתה ובניך אתך" שנחשב כ"מיעוט" ומשמעה כאן שלא חייבים מיתה על הוראה מתוך שכרות, ואילו הרב אליהו מזרחי מקשה על סברא זו כי אין זה לכאורה נחשב כמיעוט אלא כעיקר המקרא.

יוצא שלפי פשטות המקרא כהן שמורה בשכרות חייב מיתה -ולולא דרשות חז"ל למספרם -היה מעונש בכך. ואילו כלפי ישראל מורה הוראה אין שום חיוב מקראית לחייבו מיתה על הוראתו בשכרות.

עת האיסור

לפי משמעות רוב פסוקי התורה, עיקר התקופה בו מחייבים כהן על הוראה כשהוא שיכור הוא בזמן שהוא מורה הלכה מתוך בית המקדש, וכן מבינים מפסוקי התורה שמדברים על זמן עמדת בית המקדש במקומו, כמו ”ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט” (דברים יז ט) או הוראה על נגע צרעת (שאיננה מופיע בימינו) או ריבי ממונות כמו ”הכהנים בני לוי, ..על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע” (דברים כא ה). למרות שלדעת כמה פרשני ימינו, יש לכהן סגולה להורות בכל עת - אף כשאין בית המקדש בנוי, לא פורש במקורות האם קיים איסור בעל תוקף חומרתי על כהן שמורה בהלכות התורה בעת שיכרותו יותר מאשר למורה הוראה שאינו כהן.

טעם האיסור

לפי פרשנות המקרא, סיבת האיסור לכהן להורות בהלכות התורה כשהוא שיכור הוא כי היין מבלבל לכל אדם את דעתו הצלול ולא יוכל להבחין בדקדוק הלכתי. אולם, רבי דוב בער שניאורסון, האדמו"ר האמצעי מאדמו"רי חב"ד מרחיב את הדיבור בביאורו כי למען הבחנה בין טמא לטהור דרוש כל אדם לחכמה צלולה ודעה מיושבת -דברים שמקורם בספירת החכמה, ו"שורש הקבלי" של כהן הוא מספירת החסד -שמושרשת בספירת החכמה. לכן, לפי האדמו"ר, התורה דורשת מהכהן להורות בהלכותיה. ואילו יין מושרש בבינה -שממנה מסתעפת אש ודין קשה. ומחמת ההתנגדויות של שני ספירות הללו, הקדוש ברוך הוא אסר לכהן להורות בתורה כשהוא תחת השפעה של יין המשכר. הרב מנחם רקנטי מפרש את האיסור כתוצאה מכך שיש לבני ישראל לשמור על קדושת מחנתם _{כפי הכתוב ”וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ” (דברים כג טו)} ומכיוון שהתורה (המקדש את מחנתם במצוות) היא בא ממדת החסד, והוראת הכהן נחשב כ"הוראת חסד" _{כפי הכתוב ”וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ” (משלי לא כו)} -אין לפגל ההוראה בהלכות התורה ביין שמגביר מדת הדין ובכך יתחלל קודש.