מרטין נימלר – הבדלי גרסאות
evangelisch, לותרני-קלוויניסטי מאוחד |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 2: | שורה 2: | ||
'''מרטין נִימֵלֵר''' (ב[[גרמנית]]: '''Martin Niemöller'''{{כ}}; [[14 בינואר]] [[1892]] - [[6 במרץ]] [[1984]]) היה [[כומר]] [[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטי]] [[גרמניה|גרמני]] ש[[ההתנגדות הגרמנית לנאציזם|התנגד]] ל[[נאציזם]]. |
'''מרטין נִימֵלֵר''' (ב[[גרמנית]]: '''Martin Niemöller'''{{כ}}; [[14 בינואר]] [[1892]] - [[6 במרץ]] [[1984]]) היה [[כומר]] [[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטי]] [[גרמניה|גרמני]] ש[[ההתנגדות הגרמנית לנאציזם|התנגד]] ל[[נאציזם]]. |
||
נימלר נולד בליפשטט שבגרמניה. ב[[מלחמת העולם הראשונה]] שירת כמפקד [[צוללת]] ולאחר המלחמה שירת תקופה ב[[פרייקור]]. הוא למד [[תאולוגיה]] |
נימלר נולד בליפשטט שבגרמניה. ב[[מלחמת העולם הראשונה]] שירת כמפקד [[צוללת]] ולאחר המלחמה שירת תקופה ב[[פרייקור]]. הוא למד [[תאולוגיה]] והוסמך לכמורה ב-[[1931]]. הוא שימש בכנסייה בדאלם, אחד מפרברי [[ברלין]]. |
||
באותה תקופה היה נימלר בעל דעות [[לאומנות|לאומניות]] וב[[אוטוביוגרפיה]]: "מן הצוללות אל בימת המטיף", שפרסם ב-[[1933]], כינה את שנות [[רפובליקת ויימאר]] "שנים חשוכות". באחרית-הדבר בספר שפרסם הוא ביטא תקווה ש[[אדולף היטלר]], שעלה לשלטון באותה השנה, יביא תחייה והתעוררות לאומית. הספר, בעידוד הנאצים, הפך ל[[רב מכר]] בגרמניה. נימלר היה גם שותף למגמה האנטי-[[קומוניזם|קומוניסטית]] של הנציונל-סוציאליסטים. |
באותה תקופה היה נימלר בעל דעות [[לאומנות|לאומניות]] וב[[אוטוביוגרפיה]]: "מן הצוללות אל בימת המטיף", שפרסם ב-[[1933]], כינה את שנות [[רפובליקת ויימאר]] "שנים חשוכות". באחרית-הדבר בספר שפרסם הוא ביטא תקווה ש[[אדולף היטלר]], שעלה לשלטון באותה השנה, יביא תחייה והתעוררות לאומית. הספר, בעידוד הנאצים, הפך ל[[רב מכר]] בגרמניה. נימלר היה גם שותף למגמה האנטי-[[קומוניזם|קומוניסטית]] של הנציונל-סוציאליסטים. |
||
גרסה מ־20:49, 25 באפריל 2015
מרטין נִימֵלֵר (בגרמנית: Martin Niemöller; 14 בינואר 1892 - 6 במרץ 1984) היה כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם.
נימלר נולד בליפשטט שבגרמניה. במלחמת העולם הראשונה שירת כמפקד צוללת ולאחר המלחמה שירת תקופה בפרייקור. הוא למד תאולוגיה והוסמך לכמורה ב-1931. הוא שימש בכנסייה בדאלם, אחד מפרברי ברלין.
באותה תקופה היה נימלר בעל דעות לאומניות ובאוטוביוגרפיה: "מן הצוללות אל בימת המטיף", שפרסם ב-1933, כינה את שנות רפובליקת ויימאר "שנים חשוכות". באחרית-הדבר בספר שפרסם הוא ביטא תקווה שאדולף היטלר, שעלה לשלטון באותה השנה, יביא תחייה והתעוררות לאומית. הספר, בעידוד הנאצים, הפך לרב מכר בגרמניה. נימלר היה גם שותף למגמה האנטי-קומוניסטית של הנציונל-סוציאליסטים.
אולם, ב-1934 חל מהפך בגישתו של נימלר כלפי הנאצים. נימלר הקים את "איגוד החירום של הכמרים" ו"הכנסייה המוֹדָה" (Die Bekennende Kirche; במובן של מודה או מצהירה על אמונתה), קבוצה פרוטסטנטית שאיגדה תחתיה את ההתנגדות לנאציפיקציה של הכנסיות הפרוטסטנטיות בגרמניה, לרעיונות האנטי-נוצרים שהחזיקו הנאצים וכן לכנסייה אותה הקימו הנאצים שהייתה למעשה שופר המשטר.
אמנם, במכתב שהתגלה לפני מספר שנים, המתוארך לשנת 1939, ביקש נימלר להתנדב לשירות בצי הגרמני, אולם בקשה זאת נדחתה. בזמנו נטען על ידי רבים שמכתב זה הוא מזויף. בפועל, נודע נימלר במאבקו בעד זכויות אדם ונגד המשטר הנאצי.
לאחר דרשה לוחמנית שנשא ביוני 1937 הוא נעצר ונכלא בכלא בברלין. לאחר שמונה חודשים במאסר הועמד נימלר לדין בפני בית משפט מיוחד שהנאצים הקימו לדיון בפשעים נגד המדינה. הוא זוכה בסעיף של חתירה כנגד הממשל, כנראה בגלל לחץ בינלאומי, אולם הורשע בסעיף של ניצול מעמדו ככומר וכן בגניבת תרומות שניתנו לכנסייה. נגזרו עליו שבעה חודשי מאסר והוא שוחרר מיד כיוון שכבר ריצה את עונשו. מיד לאחר המשפט, בצאתו מאולם הדיונים, נימלר נעצר על ידי הגסטפו והושם במעצר מנהלי במחנות הריכוז דכאו וזקסנהאוזן, בהם שהה עד שחרורו בידי בעלות הברית ב-1945. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ניצל בעור שיניו מהוצאה להורג.
לאחר שיחרורו ב-1945 שימש נימלר כנשיא הכנסייה האוונגלית בהסן-נסאו עד 1961, ולאחר מכן שימש כנשיא מועצת הכנסיות העולמית. לאחר המלחמה הטיף לקבלת אשמה משותפת של העם הגרמני על פשעי הנאצים כדרך לכפרה, ונודע גם כפציפיסט אשר חיפש קשרים עם מזרח אירופה. הוא ביקר במוסקבה ב-1952 ובצפון וייטנאם ב-1967. ב-1967 זכה בפרס לנין לשלום וב-1971 זכה בצלב ההצטיינות הגדול של מערב גרמניה.
נימלר ידוע בזכות שירו "לא הרמתי את קולי", שמוחה כנגד שיתוף הפעולה וכנגד השתיקה של הרוב הדומם לנוכח התחזקות הנאציזם. לשיר גרסאות רבות,[1] ולהלן המפורסמת שבהן:
- בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
- אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
- ואז הם לקחו את היהודים,
- ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
- ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
- ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
- ואז הם לקחו את הקתולים,
- ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
- ואז הם לקחו אותי,
- אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.
ב-1996 זכה הקטע להלחנה וביצוע על ידי המוזיקאי האירי כריסטי מור באלבומו Graffiti Tongue.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- קורות חייו באתר יד-ושם (PDF)
- מרטין נימלר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ מקורו המדויק של השיר אינו ידוע. הוא ככל הנראה התגבש מתוך מספר נאומים שנשא נימלר בשנת 1946. התיעוד הראשון לשיר מופיע בספרו של מילטון מאייר מ-1955, "They Thought They Were Free". מאז עבר השיר כמה וכמה שינויים. השינוי העיקרי מתבטא באנשים שנלקחו על ידי הנאצים. בגרסת הנאומים דובר על הקומוניסטים, החולים, היהודים ותושבי המדינות הכבושות, בגרסת הספר מסופר גם על העיתונאים, הסוציאליסטים ובתי הספר, ואפילו בגרסה חדשה שנימלר הפיץ ב-1976 מופיעות קבוצות אחרות בסדר שונה, וכך גם בגרסה של יד ושם - [1]. מסיבות אלה לא ניתן לקבוע בוודאות שהגרסה שמופיעה לעיל אכן נכתבה על ידי נימלר ולא עברה עיבוד, אם כי כל הגרסאות שומרות על רוח הדברים המקורית. (מקור - מאמרו של פרופ' הארולד מרקוס).