שלילת התארים

שלילת התארים, תאולוגיה שלילית או דרך השלילה (מלטינית:"via negativa") היא תורה ומתודולוגיה הגותית לתיאור האל באמצעות הנגדתו למונחים שאינם תואמים את טיבו המהותי. בצורתה הטהורה דרך השלילה מביעה ספקנות כלפי כול המשגה מילולית, ואינה מקבלת את הניסיון התיאולוגי כשביל להבנת האל. אולם כמתודה פילוסופית היא נהוגה על מנת לטהר את השפה המקובלת ממושגים מטעים על האלוהות, כבסיס להבנה ישירה של הדבר עצמו. מבחינה זו שלילת התארים מקבילה לשלילת הגשמות ובעלת מטרה דומה.

בהגות המערבית, שלילת התארים מצויה כטכניקה בסיסית בבפילוסופיה היהודית, בפילוסופיה היוונית, בתאולוגיה האסלאמית (בעיקר אצל האסכולה המתעזלית) ומאוחר יותר שוב בחיבוריהם של הוגים יהודים רציונליסטיים בימי הביניים: רס"ג, רבנו בחיי אבן פקודה ובעיקר הרמב"ם. כמו כן נעשה שימוש בשלילת תארים בפילסופיות מזרחיות בבודהיזם וכן בהינדואיזם.

עקרונות

הגות שלילת התארים יוצאת מהנחה אונטולוגית כי האל קיים, אולם אפיסטמולוגית ההכרה בו מופשטת ועל כן איננו יכולים לתפוס אותו באמצעות מילים. הגדרתה של חווית האל סותרת במהותה כול הגדרה ספציפית. בני אדם לא יכולים לתאר במילים את חוויתם האישית של האל, וכמו כן אין באפשרות השפה האנושית להכיל את נשגבותו המורכבת. כתוצאה מכך כול ניסיונות התיאור יובילו להטעיות, ויש לנסות להימנע מהם.

כתוצאה מכך, שלילת התארים היא פיתוח פילוסופי לאמונת אחדות האל, שעומדת בבסיס המונותאיזם. אמונה זו מבטלת כול ניסיון להגיד על האל דבר שיגרע מפשטותו ("אלוהים הוא אחד"). אין להבין את האל במושגים של קיום או ריקות, כפי שאנו מבינים אותם מהעולם הפיזי. על האדם להימנע מלומר על האל שהוא קיים או ריק במובן המתקבל על הדעת לכול מושג אחר. האל גם אינו נתפס במושגי חלל, מקום או זמן, ועל כן אין לומר עליו כי הוא "נמצא" או "קדום". כמו כן אין לאדם אפשרות להבין את החכמה האלוהית, ועל כן אין לתאר את האל בתכונות כגון "חכם" או "יודע".

שלילת התארים בעת העתיקה

מקורות תורת השלילה בהפרדה שנעשתה בפילוסופיה של אריסטו בין עצם לבין מקרה. כל דבר בעולם מופרד מבחינה מחשבתית לחלק המהותי שבו - העצם, לבין התכונות המשניות שלו - המקרה.

הרמב"ם, שהיה מפתח מרכזי של תורת השלילה בפילוסופיה היהודית, מצא את מקורותיה בהגות אריסטו, ובמקביל במקרא, בפיוט ובספרות החז"לית. ההתמודדות עם הגשמות האל אמנם מצויה בחלק מהתרגומים והפרשנויות למקרא, אולם ההוגה היהודי הראשון שאימץ כמתודה את ההוכחה דרך השלילה היה פילון האלכסנדרוני, באפולוגטיקה על קיומו הפשוט של האל. פילון יצא מנקודת הנחה שייחוס תארים לאל ועצם הגדרתו סותרות את העיקרון המקראי של אי הידמות האל לכול שאר הנמצאים. משמעות פירושו של פילון הייתה כי אין לקרוא את השמות הניתנים לאל במקרא (כגון "רחום", "גיבור") כפשטם, אחרת הם באים בסתירה עם אותו עיקרון עצמו. החוקר הארי אוסטרין וולפסון מצא כי דרך השלילה בה נהג פילון הייתה למעשה אבטיפוס לשיטותיהם של הפילוסופיים היוונים הנאואפלטונים, דוגמת פלוטינוס ממנו הגיעה תורת שלילת תארי האל אל הכלאם ההמועתזילי ואל ההוגים היהודים בימי הביניים.

שלילת התארים אצל הרמב"ם

דרך השלילה עומדת ביסוד שיטתו הפילוסופית של הרמב"ם. בספרו משנה תורה היא נרמזת כאשר הוא מונה את האמונה בגשמיות האל כ"מין", כלומר ככפירה. בספרו מורה נבוכים הרמב"ם עובר להשתמש בדרך השלילה באופן עקבי, אף עוד טרם הוכיח את מציאות האל, על מנת להראות שכול תארי האל הקדומים צריכים להתפרש על דרך השלילה. כמעין הקדמה לדיון בתוארי האל, הרמב"ם מקדיש את מרבית החלק הראשון של ספרו לסקירה שיטתית וממצה של השמות המשותפים במקרא, מפני שהם פוגעים באחדות האל ופרשנות שגויה שלהם מביאה לאמונת כפירה.

הרמב"ם מקצה אם כן את פרקים א-נ לעיסוק במשמעות מונחים גשמיים המיוחסים לאל (כגון "צלם" ו"פנים"), כדי להראות ש"שמות" אלה בעלי משמעות נוספת ממשמעם הרגיל, ורק לאחר מכן עובר לשלילת התארים, כאשר פרקים נא-סט עוסקים באופן ישיר במשמעות התארים המיוחסים לאל.

סוגי התארים

לצורך הבהרת רעיון שלילת התארים, מסווג הרמב"ם את התארים לחמישה סוגים (פרק נב):

1. מגדיר מלא – רשימת תיאורים המגדירים עצם מסוים, רק את מהותו ואת כולה. למשל: מגדיר מלא של העצם קובייה יכול להיות: גוף, בעל 6 פאות ריבועיות.
2. מגדיר חלקי – רשימת תיאורים המגדירים עצם מסוים, רק את מהותו אך לא את כולה. למשל: מגדיר חלקי של העצם קובייה יכול להיות: גוף, בעל 6 פאות.
3. איכות – סוג של מקרה בגוף הדבר הנידון, תכונות של עצם מסוים שאינן שייכות למהות העצם. למשל: נפחהּ של קובייה מסוימת או צבעהּ, אינם מהותיים להיותה קובייה.
4. יחס – סוג של מקרה חיצוני לדבר הנידון, גם זה לא שייך למהות העצם. למשל: מיקומה של קובייה והבעלים שלה אינם מהותיים להיותה קובייה.
5. מעשים – תוצאותיו של הדבר הנידון. למשל: הקובייה גרמה לאדם מסוים לזכות בהגרלה. גם תיאור זה לא מהותי לקובייה, אך הוא אינו מקרה או תכונה של הקובייה.

מגבלות ארבעה הסוגים הראשונים

אחרי חלוקה זו, שולל הרמב"ם את תיאורו של אלוהים בתואר מארבעה הסוגים הראשונים.

הקביעה בדבר אחדות האל מוציאה מכלל אפשרות תיאור של אלוהים בהגדרה מורכבת.
כדי להבין מדוע, יש לשים לב לכך שמהקביעה שישנה הגדרה מורכבת לאלוהים נובע שישנן הגדרות שעומדות בזכות עצמן, והן מרכיבות את האלוהים. כלומר, אילו היו קיימים שני תארים "א" ו-"ב" ששניהם מגדירים את מהותו של אלוהים, הרי שבאופן מחשבתי יש קיום ל-"א" מבלי "ב" וכן להפך, וממילא אלוהים איננו אחד במובן החמור של המילה, אלא מורכב משתי מהויות נפרדות.

מכאן נובע שאין הגדרה מורכבת לאלוהים, ולפיכך לא ניתן לתארו בתיאור מגדיר חלקי (שהוא חלק מתיאור מורכב), ואף לא בתיאור מגדיר מלא שהוא מורכב. עם זאת, כמובן אין מניעה לתארו בתיאור מגדיר מלא כאשר התיאור איננו מורכב, אלא מהווה מילה נרדפת בלבד.

הסוג השלישי של התארים – איכות – גם הוא מראה על הרכבה באלוהים, וסותר את רעיון האחדות. היות אלוהים אחד ושלילת הגשמות אינם מאפשרים לייחס לאלוהים ממדים, צבע וצורה, נפש נפרדת מהעצם-האלוהי, תכונות נפשיות, רגשות וכן הלאה.

הסוג הרביעי של התארים – יחס – פסול גם הוא לתיאור אלוהים. שלילת הגשמות לא מאפשרת לייחס אותו למקום; הקביעה בדבר היות אלוהים בלתי-משתנה לא מאפשרת לייחס אותו לזמן (שכן זמן נקבע על ידי שינויים); וייחוס שלו לכל עצם שהוא ברא לא נכונה, משום ש"קיום" האלוהים אינו מאותו סוג "קיום" של העולם (קיום האלוהים הוא הכרחי בעוד שהעולם יכול היה שלא להיברא, ולפיכך קיומו הוא רק אפשרי - חלש יותר).

לעומת ארבעת הסוגים הראשונים של התארים, הסוג החמישי איננו אומר דבר על מהות הדבר, אלא קובע לאלו דברים הוא גורם. סוג זה ניתן לייחס לאלוהים; למשל: אלוהים ברא את העולם.

תארים שוללים

בנוסף לחמשת סוגי התיאורים לעיל שכולם תארים חיוביים (כלומר – מעידים על תכונה קיימת), ישנה דרך נוספת לתאר דבר – תיאור בשלילה; תיאורים כאלו מותרים כלפי אלוהים.

אדם שנוטה לרחם הרבה מתואר בתואר "רחמן". תיאור בשלילה של אותו אדם יהיה "לא אכזר". כמו כן התואר השולל לא רכרוכי יכול להחליף את התואר החיובי "אמיץ".

תיאור באופן זה אפשרי משום שידוע שכל אדם ניחן בתכונות הקשורות לציר רחמנות-אכזריות, ובתכונות הקשורות לציר אומץ-רכרוכיות. התואר "לא אכזר" קובעת שהאדם המתואר לא נמצא בצד זה של הציר, והוא יכול להיות בכל מקום אחר על הציר ("קצת רחמן וקצת אכזר", "רחמן"; וכן הלאה), וחייב להיות באחד מהם (כי כל אדם ניחן בתכונת רחמנות-אכזריות כלשהי).

אולם, מאחר שאלוהים כלל איננו מצוי כלל על הציר רחמנות-אכזריות (כאמור לעיל, בשלילת הסוג השלישי של התארים החיוביים), האמירה "לא אכזר" איננה מוכרחת להתפרש כ"רחמן" או כתואר חיובי אחר, ולפיכך היא נכונה.

תיאור פעולות ותיאור בשלילה הם התיאורים היחידים המותרים לפי תורת שלילת התארים.

היחס לתארים במקרא ובספרות חז"ל

על פי האמור לעיל, תוארי האלוהים במקרא הם למעשה רק דימוי או משל, בהתאם לאופן שבו בני אדם רואים את מעשי האל במציאות.

כל תואר יובן על פי אחת משתי האפשרויות הבאות:

1. תאר פעולה – בא לומר שהאל מבצע את הפעולות שהתואר מורה עליהן. דוגמאות:
   • בורא העולם = האל ברא את העולם
   • יוצר אור = האל יצר את האור
2. שלילת העדר – בא לומר שהאל איננו בעל התכונה ההפוכה לאותו תואר (תיאור בשלילה). דוגמאות:
   • חי = אינו מת (כמו חומר דומם)
   • קדמון = אין דבר שקדם לו
   • רחמן = לא מתאכזר

רמזים לתורת שלילת התארים במקרא ובספרות חז"ל

הרמב"ם במורה נבוכים מביא פסוקים מקרא המתפרשים לפיו כראיה לתורת שלילת התארים, ולהגיון הפנימי שלה (מיעוט הדיבור על אלוהים כי אין האדם יכול לומר עליו דבר):

• "אַל-תְּבַהֵל עַל-פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל-יְמַהֵר, לְהוֹצִיא דָבָר--לִפְנֵי הָאֱלֹהִים: כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים."
• "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן"

כך גם הביטוי התנאי הידוע "דברה תורה כלשון בני אדם", פורש על ידי הרמב"ם כמתייחס לתיאורים הגשמיים על אלוהים, אך גם לתארים בכלל.

עוד מביא הרמב"ם את הסיפור המובא בתלמוד הבבלי, בו נראית בעליל הסתייגות מתארים:

ההוא דנחית קמיה דר' חנינא,

אמר "האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד".

המתין לו עד דסיים.

כי סיים א"ל "סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי?

אנן, הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת?!

משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו!

ובתרגום לעברית:

אותו אחד שירד (לשמש כחזן) לפני ר' חנינא,

אמר "האל הגדול הגבור והנורא (שהם התארים המופיעים בנוסח שקבעו חז"ל, והוסיף עוד:) והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד".

המתין לו (ר' חנינה) עד שסיים.

כאשר סיים את תפילתו, אמר לו: סיימת לומר את כל שבחי אדונך? למה צריך כל כך הרבה?

אנו, את אותם שלושה תארים (הגדול הגיבור והנורא- שאומרים בתחילת התפילה) אם לא היה אומר אותם משה בתורה ולא היו באים אנשי כנסת הגדולה ומתקנים (לומר) אותם בתפילה – לא היינו יכולים לאומרם, ואתה אומר את כל אלו וממשיך?!

משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו משבחים אותו בדינרי כסף, והלא גנאי הוא לו!

מוסיף על כך הרמב"ם פירוש והרחבה:

התבונן אפוא בראשונה באי-רצונו (של ר' חנינא) וסלידתו להרבות בתוארי חיוב. התבונן גם שאמר במפורש שאילו השאירו אותנו לנהוג על-פי שׂכלינו גרידא לא היינו אומרים את התארים לעולם ולא היינו מוציאים מפינו דבר מהם, אלא רק מפני שההכרח חייב לפנות אל האנשים במה שיקנה להם מושג כלשהו, כמו שאמרו: דברה תורה כלשון בני אדם, לתאר להם את האל בשלמויותיהם. מטרתנו היא להיעצר אצל אותן אמירות ולא לכנותו בהן אלא רק בשעה שקוראים אותן בתורה.

אולם מכיוון שבאו גם אנשי כנסת הגדולה, והם נביאים, ותיקנו שתיאמרנה [שלוש המלים "הגדול הגִבור והנורא"] בתפילה - מטרתנו היא לומר אותן בלבד.

רוח הדברים האלה היא, שהוא אמר במפורש ששני מיני הכרח הזדמנו-יחד לגרום שאנו אומרים אותן בתפילה. האחד שהן מופיעות בתורה והשני שהנביאים תיקנו להתפלל בהן. והנה, לולא ההכרח הראשון לא היינו מזכירים אותן, ולולא ההכרח השני לא היינו מוציאים אותן ממקומן, ולא היינו מתפללים בהן; בה בשעה שאתה ממשיך בתארים!

היחס לתארים בפיוטים

לצד גורמים אחרים, תורת שלילת התארים גרמה לרמב"ם לסלוד מפיוטים באופן כללי, שכן רובם מלאים בתארים "אסורים" כלפי ה'.

להלן דברי הרמב"ם במורה הנבוכים:

התברר אפוא גם לך מן הדברים האלה שלא מותר לנו להתפלל בכל התארים המיוחסים לאל בספרי הנביאים ולומר אותם, שהרי הוא לא אמר: אלמלא דאמרינהו משה רבנו לא הוינא יכלינן למימרינהו אלא הוא הוסיף תנאי אחר והוא: ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפילה ואז מותר לנו להתפלל בהן;

ולא כמו שעשׂו הללו שלא ידעו את האמת, אשר הרבו דברים, האריכו וחידשו-מדעתם בתפילות שחיברו ובדרשות מליציות שיצרו, כדי להתקרב בהן אל האל לפי טענתם, כשהם מתארים בהן את האל בתארים שאילו תואר בהם אחד מבני-האדם היה זה חיסרון לגביו, מכיוון שהם לא הבינו את המשמעויות הרמות, הזרות לשׂכליהם של ההמונים ועשׂו את האל יתעלה מדרס ללשונותיהם, ופנו אליו בכל מה שהם חשבו למותר והִרבו מלים בכך עד שתיארו אותו כמתנועע מתוך היפעלות לטענתם. במיוחד כאשר היו מוצאים מקראות מפורשים על כך בדבריו של נביא, היה הדבר מותר בעיניהם להביא מקראות שראוי להוציאם מפשוטם בכל אופן ומפרשים אותם לפי פשוטם, וגוזרים מהם ומוציאים מהם מסקנות ובונים עליהם אמירות. לעתים קרובות הפייטנים והדרשנים או אלה שטענו שהם מחברים שירה, התירו לעצמם דברים אלה. כך, נתחברו אמירות שחלקן כפירה מוחלטת ובחלקן יש אווילות ודמיון קלוקל עד כדי להצחיק אדם לפי טבעו בשמעו אותן ולגרום לו בכי כאשר הוא מתבונן כיצד נאמרות אמירות אלה על האל יתעלה! [...]

איני אומר שזאת עבירה, אלא חֵרוף וגִדוף בשגגה [...]

אם אתה מכלל מי אשר יחוס על כבוד קונו, אין ראוי לך שתשמע אותם בשום אופן, לא כל שכן שתאמר אותם, קל וחומר שתעשׂה כמותם, שהרי יודע אתה את מידת חטאו של מי אשר יטיח דברים כלפי מעלה. אין ראוי לך בשום פנים לעסוק בתוארי האל מתוך חיוב על-מנת לרומם אותו לטענתך. אל תחרוג ממה שתיקנו אנשי הכנסת הגדולה בתפילות ובברכות, ודי בכך בהכרח! די עד מאוד! כפי שאמר ר' חנינה.

ראוי לציין שפיוטיו של רס"ג, שאף הוא היה רציונליסט וקיבל את תורת שלילת התארים, חפים מתארים כלפי האל. כך גם פיוטיו של ר' אברהם בן עזרא (שגם הוא התנגד לרוב הפיוטים בגלל חסרונות שונים שיש בהם).

לקריאה נוספת

• ישפה, ר. פילוסופיה יהודית בימי הביניים- כרך ג': הרמב"ם. 9.2- תורת האל: דרך השלילה (209-243). הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רעננה. 2007.
• דבר תורה על פי הרמב"ם מאת ד"ר אברהם בן עזרא בהוצאת "קרטוב", מחכמת הרמב"ם על פי כתביו לפי סדר פרשיות השבוע, לימוד ועיון, הבהרות ופירושים בתמצית.

קישורים חיצוניים

• הרב חיים נבון, הבעל הלך לישון – על ההתנגדות לאי-אמירת פיוטים המכילים תארים, באתר מקור ראשון