גשמיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גֵּשְמיוּת, או גַּשְמוּת, בספרות העברית לדורותיה היא חומריות או גופניות.

גשמיות היא שם עצם מופשט של המונח "גֶשֶם" המוזכר בספרי מוסר ומחשבה בימי הביניים.

במחשבת היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים עסקו חכמים, רבות בהגדרת מהות הגשמיות, בניסוח האפיונים של הגשמיות, וביחס בינה לבין למה שנתפס כרוחניות. רבנו בחיי ערך מיפוי בספרו חובות הלבבות לשיטתו של "מדות שהן מורות על דמות וצורה גשמית".[1]

במחשבת היהדות, מוענק דגש רב להרחקת כל תואר גשמי מהאל. במיוחד קנתה לה מחשבה זו פרסום על ידי הספר מורה נבוכים שמרבה להאריך בשלילת כל גשמיות מהאל. כך גם, רבי יהודה הלוי כתב בספרו הכוזרי על האלוקים,[2] ועל כללי האמונה: "אנחנו מקיימים (את תפיסות) האחדות והקדמות לאלהים יתברך וכו' ונרחיק הגשמות בכלל".[3]

מצוות התורה נתנו על מנת להתרחק מן הגשמיות בחיי היומיום ובתפיסת העולם, בכלל זה תפיסת האל בתכונה גופנית כל שהיא, ולהתקרב אל העניינים הרוחניים, על פי הוגים רבים. למעשה, חכמים והוגים היו מוטרדים מן השאלה: כיצד להשתחרר מן הגשמיות של העולם הזה ולפנות את מקומה, כביכול, לרוחניות; ועל כן, חקרו גם את הגבולות העמומים בין זו לזו. בספרו מורה נבוכים הבהיר הרמב"ם, רבי משה בן-מימון את חשיבות ההתרחקות מן "התאוות הגשמיות";[4] הוא סבר "כי השגת הנקי מן החומר הערום מן הגשמות לגמרי כבדה מאוד על האדם".[5]. לעומת זאת, המלאכים "אינם בעלי חומר ואין להם תכונה קיימת גשמית"[6]. הרמב"ן, רבי משה בן-נחמן, הבין את הבריאה, כתהליך שבו "האור העליון שנתגשם ברצון בוראו יתברך" הפך לממשות העולם הזה.[7]

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחסידות הבעש"ט שראשיתה באמצע המאה ה-18, הוצעה התייחסות מחודשת אל הגשמיות, כאמצעי רצוי בעבודת האל. החסיד נקרא להאזין אל קולו של הבורא המדבר, כביכול, דווקא מתוך הגשמיות והחומריות הפשוטה והיומיומית. יחד עם זאת, כהמשך להגות ימי הביניים, נתפס הגוף כחוצץ ומעכב בפני רוחניות וקיום מצוות, כמו מצוות ואהבת לרעך כמוך; כך למשל, כתב רבי שניאור זלמן מלאדי בספר ההתניא:

"להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלוקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם, אלא התלויה בדבר לבדה".[8]

מקובל אצל חסידים, במיוחד בחסידות חב"ד, לאחל זה לזה במועדים ואירועים שפע ברכה ב"גשמיות וברוחניות".[9]

ומאידך, הוצגה ואף הומלצה "התפשטות מגשמיות", שמשמעה היכולת והחוויה להבדל מההכרה והשיפוט השכלי ומהגוף וצרכיו, ולהתמקד בחוויה מעמיקה של הדבקות באל; זו נעשתה בחצרות חסידיים בדרך כלל על ידי תנועת הגוף, כמו ריקוד ושירה. בספרי המחשבה של החסידות, הודגש העבודה להגביר את ה"נפש האלוקית" המשתוקקת לרוחניות, על פני ה"נפש הבהמית" של האדם, המשתוקקת לתאוות גשמיות.[10]

בעברית החדשה התהפכה כמעט משמעותו של המונח והמושג הגשמה, והוענק לו משמעות של מימוש הערכים הרוחניים, או משמעות מצוותית, בהקשר של יעדי התנועה הציונית בארץ ישראל, בראש ובראשונה התיישבות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב קלצקין, הערך: גשמיות, אוצר המונחים הפילוספיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח.
  • יוחאי חקק, רוחניות מול גשמיות בישיבות הליטאיות, ירושלים : מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2005.
  • זאב הרוי, שאלת אי-גשמיות האל אצל רמב"ם, ראב"ד, קרשקש ושפינוזה, בתוך: מחקרים בהגות יהודית, (עורכים: שרה א. הלר-וילנסקי, משה אידל), ירושלים: הוצאת מאגנס, תשמ"ט, עמ' 63-78.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם גרשי, שמים - ארץ : בחינת רוחניות - גשמיות, (פרשנות על התורה), עמנואל : חמו"ל, תשס"ז.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות, פרק היחוד, י.
  2. ^ יהודה הלוי, כוזרי, ד, כ"ה.
  3. ^ יהודה הלוי, הכוזרי, א, ה
  4. ^ משה בן-נחמן, מורה נבוכים, פתיחה
  5. ^ רמב"ם, מורה נבוכים, א, מ"ט
  6. ^ מורה נבוכים, א, מ"ט
  7. ^ רמב"ן, פירוש על ספר שמות, ט"ז, ו
  8. ^ שניאור זלמן מלאדי, ספר התניא, פרק לב, עמ' מא.
  9. ^ הביטוי גשמיות ורוחניות, באתר חב"ד
  10. ^ על 'נפש בהמית' ויחסיה עם הנפש האלוקית, באתר דעת