השחרת פנים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־13:38, 25 בינואר 2020

השחרת פנים (Blackface) היא סוג של איפור תיאטרלי בו נעשה שימוש כדי לייצג קריקטורה של אדם שחור, בעיקר על ידי שחקנים שאינם שחורים. השחרת פנים צברה פופולריות במהלך המאה ה-19 ותרמה להפצתם של סטריאוטיפים גזעניים. עד אמצע המאה הפכו מופעי בידור הכוללים השחרת פנים לסוג אמנות אמריקאי מובחן. מופעים אלה תרגמו עבודות פורמליות כגון אופרה למונחים פופולריים עבור הקהל הרחב. בתחילת המאה ה-20 הפכה השחרת פנים לסוגה משל עצמה. עם תחילת המאה ה-21 האקט של השחרת פנים הפסיק להיות מקובל בארצות הברית, וכעת הוא נחשב פוגעני, אם כי במדינות אחרות עדיין נמשך.^[1]

היסטוריה

השחרת פנים, אשר החלה בערך ב-1830, היוותה מסורת בתיאטרון האמריקאי במשך כ-100 שנים. מהר מאוד הפכה השחרת פנים לפופולרית במקומות אחרים, ובמיוחד בבריטניה, בה המסורת נמשכה זמן רב יותר מבארצות הברית. השימוש בהשחרת פנים, בבריטניה ובארצות הברית, נעשה בעיקר במסגרת הופעות בידור של מינסטרלים, אך היה קיים לפניהן, ונמשך גם אחריהן.

בתחילה, שחקנים לבנים נהגו להשחיר את פניהם באמצעות שעם שרוף, ומאוחר יותר השתמשו באיפור או משחה להברקת נעליים. בנוסף, השחקנים ניפחו את השפתיים שלהם בצורה מוגזמת, ולעיתים קרובות חבשו פאות צמר, כפפות, מעילים מזונבים או בגדים מרופטים. מאוחר יותר, גם אמנים שחורים השתמשו בהשחרת פנים בהופעותיהם.

הסטריאוטיפים המגולמים בדמויות המניסטרלים משחירי הפנים היוו גורם משמעותי בהתפשטות המהירה והחיזוק של תפישות, גישות ודימויים גזעניים, ויותר מכך, בהפיכת התרבות השחורה לפופולרית.^[1]

השחרת פנים בישראל

בניגוד לארצות הברית ובריטניה, בישראל השחרת הפנים היא פחות נפוצה. השחרת פנים הגיעה לישראל בתחילת שנות השלושים של המאה ה-20. שחקנים יהודים בהוליווד לבשו איפור שחור בסרטים שונים (כגון אל ג'ונסון בסרט זמר הג'אז)^[2] ומאז נעשתה השחרת הפנים נפוצה גם במקומות חינוכיים ובגנים בישראל, ובחג הפורים בתחפושות למיניהן^[3]. בשנות החמישים התקשרה השחרת הפנים בעיקר ללמידה על עמים אחרים בארץ ובעולם. הלמידה על העם האפריקאי שולבה יד ביד עם למידה על עמים אחרים כמו האינויטים, האינדיאנים ולעיתים גם האדם הקדמון^[4].

גם בהצגות בהבימה הייתה תופעה של השחרת פנים כחלק ממופעים בתיאטרון. בתחילת שנות החמישים עלו מחזות זמר ומחזות שכללו שחקנים שהשחירו את פניהם כחלק מהאיפור התיאטרלי, כדוגמת זעקי ארץ אהובה (1949) וספינת השעשועים (1951). ליהוק השחקנים באותה התקופה השפיע גם הוא על התופעה. רוב השחקנים בתחילת שנות החמישים היו ממוצא אשכנזי ועל כן, לא היו שחקנים בעלי עור כהה ששיחקו בתיאטרון הבימה באותה התקופה. ואולם, גם לקראת סוף שנות החמישים, כאשר ליהקו יותר שחקנים ממוצא מזרחי, צבעו שחקנים את פניהם בשחור. באופן מפתיע, נעצרה התופעה בליהוק שחקנים ממוצא ערבי בשנות השבעים. כששחקנים אלו הגיעו לתיאטרון, הם לא צבעו את פניהם בניגוד לשחקנים ממוצא מזרחי שצבע העור שלהם דומה.^[2]

בישראל כיום יש תופעות של השחרת פנים במדיה ובתוכניות סאטירה שונות, אך אלה גם כן נעלמות עם השנים. הדוגמה המאוחרת ביותר להשחרת פנים במדיה הישראלית היא בסרטון מינימור של טיילור ובן זיני בו מתואר עובד ממוצא אפריקאי בבית מלון באילת שמוצג על ידי שחקן שצבוע בצבע חום^[5]. תגובות הקהל הישראלי להשחרת הפנים בסרטון היו שליליות.

בשנת 2019 דווח בישראל על הורדה מן המדפים של נעליים שעוצבו באופן גזעני ובהן דמיון לייצוג הישן של אנשים ממוצא אפריקאי ולהשחרת פנים^[6].

לקריאה נוספת

בר-יוסף, א' (2014). וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית. הקשרי עיון וביקורת. הקיבוץ המאוחד.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא השחרת פנים בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ ¹ ² Blackface, ויקיפדיה
^ ¹ ² נועה בן-סעדיה, "שיר כושי": ספיריטואלס אפרו-אמריקאים בשנות החמישים והשישים בישראל
^ עינת שגיא-אלפסה, מסע נוסטלגי: איך נראו התחפושות של פעם, באתר ynet, ‏14.03.14
^ בר-יוסף, א', וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית
^ מינימור, באתר יוטיוב
^ אחרי השערורייה: מורידים את קייטי פרי מהמדפים, באתר ישראל היום

[הערה_מספר_25702288:0-1] ¹ ² Blackface, ויקיפדיה

[הערה_מספר_25702288:1-2] ¹ ² נועה בן-סעדיה, "שיר כושי": ספיריטואלס אפרו-אמריקאים בשנות החמישים והשישים בישראל

[3] עינת שגיא-אלפסה, מסע נוסטלגי: איך נראו התחפושות של פעם, באתר ynet, ‏14.03.14

[4] בר-יוסף, א', וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית

[5] מינימור, באתר יוטיוב

[6] אחרי השערורייה: מורידים את קייטי פרי מהמדפים, באתר ישראל היום

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

@@ שורה 11: / שורה 11: @@
 בניגוד לארצות הברית ובריטניה, בישראל השחרת הפנים היא פחות נפוצה. השחרת פנים הגיעה לישראל בתחילת [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות השלושים של המאה ה-20.]] שחקנים יהודים ב[[הוליווד]] לבשו איפור שחור בסרטים שונים (כגון אל ג'ונסון בסרט '''זמר הג'אז'''){{הערה|שם=הערה מספר 25702288:1|{{צ-מאמר|מחבר=נועה בן-סעדיה|שם="שיר כושי": ספיריטואלס אפרו-אמריקאים בשנות החמישים והשישים בישראל|כתב עת=}}}} ומאז נעשתה השחרת הפנים נפוצה גם במקומות חינוכיים ובגנים בישראל, וב[[פורים|חג הפורים]] בתחפושות למיניהן{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4498675,00.html|הכותב=עינת שגיא-אלפסה|כותרת=מסע נוסטלגי: איך נראו התחפושות של פעם|אתר=ynet|תאריך=14.03.14}}}}. ב[[שנות החמישים]] התקשרה השחרת הפנים בעיקר ללמידה על עמים אחרים בארץ ובעולם. הלמידה על העם האפריקאי שולבה יד ביד עם למידה על עמים אחרים כמו ה[[אינואיטים|אינויטים]], [[האינדיאנים בארצות הברית|האינדיאנים]] ולעיתים גם [[פרהיסטוריה|האדם הקדמון]]{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=בר-יוסף, א'|שם=וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית|מקום הוצאה=הקיבוץ המאוחד|שנת הוצאה=}}}}.
-גם בהצגות ב[[הבימה]] הייתה תופעה של השחרת פנים כחלק ממופעים בתיאטרון. בתחילת שנות החמישים עלו מחזות זמר ומחזות שכללו שחקנים שהשחירו את פניהם כחלק מהאיפור התיאטרלי, כדוגמת '''זעקי ארץ אהובה''' (1949) ו'''ספינת השעשועים''' (1951). ליהוק השחקנים באותה התקופה השפיע גם הוא על התופעה. רוב השחקנים בתחילת שנות החמישים היו [[אשכנזים (ישראל)|ממוצא אשכנזי]] ועל כן, לא היו שחקנים בעלי עור כהה ששיחקו בתיאטרון הבימה באותה התקופה. ואולם, גם לקראת סוף שנות החמישים, כאשר ליהקו יותר שחקנים [[מזרחים|ממוצא מזרחי]], צבעו שחקנים את פניהם בשחור. באופן מפתיע, נעצרה התופעה בליהוק שחקנים ממוצא [[פלסטינים|פלסטיני]] בשנות השבעים. כששחקנים אלו הגיעו לתיאטרון, הם לא צבעו את פניהם בניגוד לשחקנים ממוצא מזרחי שצבע העור שלהם דומה.{{הערה|שם=הערה מספר 25702288:1}}
+גם בהצגות ב[[הבימה]] הייתה תופעה של השחרת פנים כחלק ממופעים בתיאטרון. בתחילת שנות החמישים עלו מחזות זמר ומחזות שכללו שחקנים שהשחירו את פניהם כחלק מהאיפור התיאטרלי, כדוגמת '''זעקי ארץ אהובה''' (1949) ו'''ספינת השעשועים''' (1951). ליהוק השחקנים באותה התקופה השפיע גם הוא על התופעה. רוב השחקנים בתחילת שנות החמישים היו [[אשכנזים (ישראל)|ממוצא אשכנזי]] ועל כן, לא היו שחקנים בעלי עור כהה ששיחקו בתיאטרון הבימה באותה התקופה. ואולם, גם לקראת סוף שנות החמישים, כאשר ליהקו יותר שחקנים [[מזרחים|ממוצא מזרחי]], צבעו שחקנים את פניהם בשחור. באופן מפתיע, נעצרה התופעה בליהוק שחקנים ממוצא [[ערבים|ערבי]] בשנות השבעים. כששחקנים אלו הגיעו לתיאטרון, הם לא צבעו את פניהם בניגוד לשחקנים ממוצא מזרחי שצבע העור שלהם דומה.{{הערה|שם=הערה מספר 25702288:1}}
 בישראל כיום יש תופעות של השחרת פנים במדיה ובתוכניות [[סאטירה]] שונות, אך אלה גם כן נעלמות עם השנים. הדוגמה המאוחרת ביותר להשחרת פנים במדיה הישראלית היא בסרטון '''מינימור''' של טיילור ובן זיני בו מתואר עובד ממוצא אפריקאי בבית מלון באילת שמוצג על ידי שחקן שצבוע בצבע חום{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.youtube.com/watch?v=XJsz3fXjLmU|הכותב=|כותרת=מינימור|אתר=יוטיוב|תאריך=}}}}. תגובות הקהל הישראלי להשחרת הפנים בסרטון היו שליליות.