מרד ורשה

מרד ורשה היה מאבק חמוש שהתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלכו ניסה צבא המולדת (Armia Krajowa) בפולין לשחרר את ורשה מהכיבוש הנאצי. המרד החל ב־1 באוגוסט 1944 כחלק ממרד לאומי כולל, מבצע סופה. הכוחות הפולניים נלחמו נגד הנאצים עד ל־2 באוקטובר (63 ימים). ההערכות לגבי האבדות בצד הפולני הן שכ־18,000 חיילים נהרגו, 25,000 נפצעו ולמעלה מ־250,000 אזרחים נהרגו; ההערכות לגבי הגרמנים מניחות שכ־17,000 חיילים נהרגו, וש־9,000 נפצעו. מעריכים גם שבמהלך הקרבות ואחריהן נהרסו כ־85% מהעיר. סמל המרד - האותיות PW - הם ראשי התיבות בפולנית של "פולין לוחמת".

ערב הקרב

מבצע סופה

קובץ:01 Barykada.jpg

מחסומים פולניים כמו זה שבתמונה הוצבו בכל רחבי העיר והיו כלים יעילים לשיבוש תנועת הטנקים הגרמניים

כבר מהיווסדו תיכנן צבא המולדת מרד לאומי כולל כנגד הכוחות הגרמנים. תוכניות ראשוניות, שנעשו בשנת 1942 על־ידי הממשלה הפולנית הגולה, התבססו על ההערכה שהפלישה הצבאית לאירופה תגרום לכוחות הגרמנים להסיג כוחות משמעותיים מהחזית המזרחית כדי להגן על הרייך השלישי. צבא המולדת תיכנן להתחיל במרד כדי לנתק את גרמניה מחייליה שבחזית המזרח ובפרט כדי למנוע את העברתם למערב.

אומנם, בשנת 1943 כבר היה ברור שהפלישה הצבאית לאירופה לא תחל בזמן הקרוב, ושרבים הסיכויים שהצבא האדום יגיע לגבולות הפולניים עוד לפניה. בפברואר 1943 העלה הגנרל סטפן רובצקי (Rowecki) תוכנית חדשה.

המרד תוכנן להתחיל בשלושה שלבים. בשלב הראשון יפתח המרד באזור המזרח (עם התנגדות עזה במיוחד בשני מרכזים, הערים לבוב ווילנה), לפני התקדמות הצבא האדום. השלב השני היה אמור לכלול מאבק חמוש באזור שבין קו קרזון (שהועלה כהצעה לגבולה המזרחי של פולין ב־1919 על ידי בריטניה והיווה לאחר מכן בסיס לשטח הכיבוש הרוסי ב־1939) לנהר הוויסלה, והחלק השלישי תוכנן להיות מרד כלל־ארצי בכל החלקים הנותרים של פולין. אולם התוכנית לא יצאה לפועל בסופו של דבר, אלא בצורה חלקית וכושלת.

היחסים בין ברית המועצות ובין הממשלה הפולנית הגולה נקטעו ב־25 באפריל 1943, בעקבות חשיפת הגרמנים את טבח יער קאטין, בו נרצחו אלפי קצינים פולנים על ידי הנ.ק.וו.ד. בהוראת סטלין, והיה ברור שהצבא האדום המתקרב עלול להגיע לפולין לא כמשחרר, אלא, כפי שניסח זאת הגנרל רובצקי, "כבעל הברית של בעלי הברית שלנו". ב־26 בנובמבר 1943 הוציאה הממשלה הפולנית הגולה הוראה, שהניחה שבמידה והיחסים הדיפלומטיים עם רוסיה הסובייטית לא יתחדשו לפני כניסתה של זו לפולין, על צבא המולדת להשאר במחתרת עד לקבלת החלטות נוספות. אף־על־פי־כן נקט מפקד צבא המולדת גישה שונה וב־30 בנובמבר 1943 קיבל את ההחלטה הסופית. היא זכתה לשם הקוד "מבצע סופה".

ההתקדמות הסובייטית

התוכנית הייתה אמורה לשמש לא רק כמבצע כנגד הגרמנים, אלא גם כהפגנת כוח של הממשלה הפולנית הגולה.

היה ברור שהצבא האדום "ישחרר" את פולין, ושברית המועצות לא תכיר בממשלה הפולנית הגולה. הפחד היה שאחרי המלחמה בנות־הברית יתעלמו מהממשלה החוקית שמקום מושבה באותה עת היה בלונדון.

בהתחלה, לאחר שכוחות הצבא האדום חצו את גבולות פולין מלפני המלחמה, פעלו יחידות צבא המולדת והסובייטים יחדיו, ומספר עיירות וערים שוחררו בשיתוף פעולה. ברוב המקרים, לאחר תום הקרב נתפסו הקצינים הפולנים ופעילים בשלטון המקומי על־ידי ה־NKVD ונורו או נשלחו לגולאגים ובתי כלא ברוסיה. באותו זמן, רוב החיילים הפולניים שנתפסו על־ידי הסובייטים קיבלו אפשרות לבחור בין הצטרפות לארמיה לודובה ("צבא העם") ארגון מחתרת פולני שנתמך על־ידי הסובייטים או גורל דומה לזה של מפקדיהם.

ההתקדמות הסובייטית הייתה מהירה והרשויות הפולניות לא ראו שום אפשרות, אלא להמשיך את המאבק נגד הכוחות הגרמנים ולתמוך בסובייטים. באותו הזמן, ביקשה הממשלה הגולה סיוע מלונדון וממשרד החוץ בבריטניה. עזרה שכזו כבר נשלחה לכל תנועות ההתנגדות באירופה, כמו באלבניה, צ'כוסלובקיה, צרפת, יוון, איטליה, נורבגיה ויוגוסלביה. אך למרות זאת, הבקשות לא נענו עד לדצמבר 1944.

התעמולה הסובייטית טענה כי המחתרת הפולנית "ממתינה בשילוב ידיים" ואינה נלחמת כנגד האויב המשותף של שתי המדינות. ככל שהתקרבו הכוחות הסובייטים לורשה ביוני ויולי 1944, כך התחזקה קריאתן של תחנות הרדיו הסובייטיות למרד כלל-לאומי בורשה, שיקטע את קווי התקשורת של היחידות הגרמניות שעדיין היו על גדות הויסלה. ב־29 ביולי 1944 יחידות סובייטיות חמושות ראשונות הגיעו לפאתי ורשה.

ההכנות

עד סוף יולי הכריזו הגרמנים על ורשה אזור צבאי סגור. הם החליטו להגן על ורשה מפני הפלישה הסובייטית בכל מחיר. אך למרות זאת, קשר העשרים ביולי והניסיון הכושל לרצוח את אדולף היטלר הביאו לכך שיחידות גרמניות רבות נסוגו מערבה דרך ורשה. צבא המולדת ראה בכך סימן לתבוסה גרמנית.

כאשר החלו להגיע הידיעות מהאזורים המזרחיים על פירוק בכוח של הכוחות הפולניים, שפיטה והוצאה להורג של חיילי צבא המולדת, החליט ב־21 ביולי המפקד העליון של צבא המולדת, הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי (אשר החליף את רובצקי שנתפס בידי הגסטפו והוצא להורג עוד ב־1943) להרחיב את הטווח של מבצע סופה כך שיכלול גם את ורשה עצמה. התאריך שניתן לתחילת המרד בורשה היה ה־1 באוגוסט.

ב־27 ביולי קרא ראש הגנרלגוברנמן ("הממשל הכללי" הכינוי הנאצי לאזורי פולין שלא סופחו לגרמניה), הנס פרנק, לכ־100,000 גברים פולנים מגיל 17 עד 65 להתאסף במספר מקומות ריכוז ברחבי העיר ורשה ביום שלמחרת. הם היו אמורים להיות מועסקים בבניית ביצורים עבור הורמאכט, בתוך ומחוץ לעיר. צעד זה נתפש בעיני צבא המולדת כניסיון להוציא מכלל פעולה את הכוחות המחתרתיים ולנטרל את הסכנה שבהצטרפותם של אחרים בורשה לפעילותם.

מאזן הכוחות

כוחות צבא המולדת של מחוז ורשה מנו כ־50,000 חיילים שמתוכם 23,000 היו מצוידים ומוכנים לקרב כיאות. חלקם אומנו במשך מספר שנים במלחמת פרטיזנים וגרילה עירונית, אך היו חסרי ניסיון בלחימה לזמן ארוך. הם היו חמושים בדלילות, בייחוד מכיוון שההחלטה לכלול את ורשה במבצע סופה התקבלה רק ב־21 ביולי, ובתקופה שלפני־כן נשק ואנשים נשלחו בעיקר מזרחה מורשה.

ביום ה־1 באוגוסט מצב התחמושת שלהם היה כזה:

• 1,000 רובים.
• 1,700 אקדחים.
• 300 אקדחים אוטומטיים.
• 60 תתי-מקלע.
• 7 מקלעים.
• 35 רובים נגד טנקים וקרבינים.
• 25,000 רימונים.

מפקד הכוחות הפולניים בורשה היה הגנרל אנטוני חרושצ'ייל (Chruściel), שכינוי הקוד שלו היה "מונטר".

אמצעי לחימה נוספים התקבלו במהלך המלחמה בדרך של הצנחות מן האוויר וחטיפות נשק (בדרך זו הצליחו הפולנים להשיג גם מספר כלי רכב ממוגנים). נוסף על כך, בתי המלאכה של המורדים היו עסוקים כל אותה עת בייצור אמצעי לחימה עבור המרד: 300 אקדחים אוטומטיים, 150 להביורים, 40,000 רימונים, מספר טילים ובזוקות ואף מכונית משוריינת.

ב־1 באוגוסט 1944 מנה חיל המצב הגרמני בורשה כ־10,000 חיילים תחת פיקודו של ריינר שטהל (Stahel). יחד עם מספר יחידות בגדה השמאלית של הוויסלה הרכב הכוחות הגרמניים היה של כ־15,000 חיילי ורמאכט כמו גם חיילי אס אס וכוחות משטרה. אך עם זאת, הכוחות הגרמניים צוידו היטב והיו בכוננות להגנה על המקומות החשובים בעיר כבר חודשים ארוכים. כמה מאות בונקרים עשוים מבטון וקווי גדרות קוצים הגנו על הבניינים והאזורים שנכבשו על-ידי הגרמנים. לפחות 90,000 חיילים גרמניים נוספים נכחו באותה העת באזור הסמוך לעיר.

שעת ה־W

שעת ה־W (מהמילה הפולנית wybuch שמשמעותה פיצוץ או התפרצות [1]), רגע התחלת המרד, נקבעה לבסוף ל־1 באוגוסט בשעה 17:00. שינוי שעת ה־W מ־24:00 (בתכניות מוקדמות יותר) ל־17:00 הוכיח את עצמו כהחלטה אסטרטגית גרועה, ששולם עליה מחיר יקר, כיוון שהורידה את סיכויי הפתעת הגרמנים בייחוד מכיוון שההוראה להתחיל את המרד הגיעה רק לחלק מן היחידות (23,000 אנשים, פחות או יותר) בגלל בעיות ארגוניות.

מהלכים ראשונים

במספר מקומות בהם יחידות גרמניות פגשו את כוחות פולניים מאורגנים, הקרבות החלו עוד לפני שעת ה־W שתוכננה לשעה 17:00.

עד שעת ה־W, הגרמנים לא ראו בתקריות בודדות אלה חלק ממאבק גדול יותר. אך למרות זאת, בסביבות השעה 16:00 קיבל ראש המשטרה והאס אס של מחוז ורשה התרעה בנוגע למרד מ"גנרל אלמוני של הלופטוואפה" שהוא עצמו קיבל, בתורו, את ההתרעה מאישה פולניה. הוא הזעיק את היחידות שתחת פיקודו, שמשום כך כבר היו מוכנות לקראת המורדים בשעה 17:00. גם דבר זה הוריד משמעותית, ואף הרס לחלוטין, את אפקט ההפתעה.

מצד שני, בעוד שהגרמנים שקלו אפשרות של מרד, לא היו להם שום תכניות אופרטיביות מוכנות לטיפול במקרה שכזה.

מפה זו מראה את העמדות הראשוניות של צבא המולדת ב־5 באוגוסט, לאחר חמישה ימי לחימה. האזורים הנשלטים על ידי הפולנים צבועים בשחור

אזור I (שרודמיישצ'ה והעיר העתיקה): יחידות באותו אזור תפסו כמעט את כל השטח המיועד, אך נכשלו בתפיסת רוב האזורים החשובים מבחינה צבאית. מסיבה זו, הן נכשלו ביצירת מִשלט מרכזי ובהגנת קווי ההתקשרות באזרוים אחרים.

אזור II (ז'וליבוז', מארימונט, ביילני): היחידות כאן נכשלו בהגנת ז'וליבוז'. יחידות רבות מאזור זה נסוגו אל מחוץ לעיר, אל היערות.

אזור III (וולה): כאן היחידות נכשלו בהגנה על שטחיהן, ונחלו אבדות רבות. כמה יחידות נסוגו גם הן אל היערות, בודדות נשארו בשטחים עצמם.

אזור IV (אוחוטה): גם כאן היחידות נכשלו וברחו אל היערות.

אזור V (מוקוטוב): כמה יחידות נסוגו אל היערות, כמה הצליחו לכבוש חלקים מדולני מוקוטוב, שבמילא נותק תקשורתית משאר החלקים.

אזור VI (פראגה): מרד פרץ גם בגדה הימנית של הוויסלה. המשימה העיקרית של אזור VI הייתה לכבוש את גשרי הנהר ולהגן, עד בוא הצבא הסובייטי, על ראשי הגשרים. היה ברור, מאחר שהמצב היה גרוע בהרבה מהמצב במקומות אחרים, שסיוע מן החוץ לא יגיע. לאחר מספר הצלחות משניות ראשוניות, הכוחות תחת פיקודו של אנטוני ולדיסלב זורווסקי התמעטו בצורה משמעותית לעומת הכוחות הגרמניים שהיו מרוכזים במקום. הלחימה הושעתה, וכוחות צבא המולדת באזור הפראגה ירדו למחתרת. לאחר שהסובייטים הגיעו לבסוף לגדה הימנית של הויסלה ב־10 בספטמבר, הציעו הקצינים הפולניים להקים מחדש את האקדמיה ה־36 ללגיון חטיבת חיל הרגלים שהייתה קיימת לפני המלחמה, אך כולם נאסרו בידי ה־NKVD ונשלחו לרוסיה לחקירה.

אזור VII (Powiat Warszawski): אזור זה היה מורכב משטחים מחוץ לתחומי העיר ורשה. רוב פעולות הפעילים באזור זה נכשלו.

מטרות בסיסיות רבות לא הושגו בימים ראשונים אלו של לחימה. מטרות אלה כללו השתלטות על בניין ה־PAST ומספר תחנות רכבת בעיר. האזור בשליטת המורדים קטן במהרה והפך למספר קטן של מעוזים.

63 ימים

תגבורת גרמנית

המרד הגיע לשיאו ב־4 באוגוסט כאשר חיילי צבא המולדת הצליחו לבסס את קווי החזית במחוזות וולה ואוחוטה. עם זאת, הם נכשלו בהגנה על גשרי הויסלה וראשי הגשרים שבצד השני. בנוסף, עדיין היו מספר כיסי־התנגדות באזורים שנשלטו על־ידי הפולנים. הבולטים שבהם היו גורד השחקים PAST, ראשי הגשרים והמטה הראשי של המשטרה.

באותו יום בדיוק מונה מפקד האס אס אריך פון דאם באך למפקד כל הכוחות הנלחמים במרד, והתחיל לאמן את הכוחות החדשים שהגיעו. אלה כללו יחידות בפיקודם של ריינפארט, דירלוונגר ושמידט. המטרה הראשית של הגרמנים הייתה לפרוץ דרך ראשי הגשרים הגרמניים ואז לנתק את המורדים מהגשר בכך שייתקפו גם מצפון וגם מדרום.

טבח וולה

קורבנות טבח וולה נקברו בקברי אחים

ב־5 באוגוסט שלוש היחידות הגרמניות התחילו את התקדמותן מערבה, לאורך רחובות "וולסקה" ו"גורצזוונסקה" לכיוון הציר העיקרי אלייה ירוזולימסקה ("שדרות ירושלים"). התקדמותם הואטה, אך גדודי ריינפארט ודירלוונגר התחילו לבצע את פקודותיו של היינריך הימלר: מאחורי הקווים, יחידות מיוחדות של אס אס, משטרה וורמאכט הלכו מבית לבית, יורים בכל יושביהם ושורפים את גופותיהם. המטרה של המדיניות הזו הייתה למחוץ את המוטיבציה להלחם ולסיים את המרד ללא צורך במלחמות העירוניות הקשות. בהוצאות להורג המסיביות הללו, נשחטו קרוב ל־40,000 אזרחים חפים מפשע. באותו זמן, גדודי "זוסקה" ו"וואק" הצליחו לכבוש את שאריות גטו ורשה ומחנה הריכוז של ורשה. האזור הפך לאחד מקווי התקשורת של המורדים הנלחמים בוולה ואלה המגינים על העיר העתיקה.

ב־7 באוגוסט הצטרפו לכוחות הגרמניים טנקים עם אזרחים בהם השתמשו כמגינים אנושיים. אחרי יומיים של לחימה קשה, הם הצליחו לחלק את וולה לשני חלקים, ולהגיע לכיכר "באנקווי" (Bankowy).

עד אמצע ספטמבר, ירו הגרמנים בכל המורדים השבויים במקום. הדמויות הראשיות בדרמה זו היו אוסקר דירלוונגר (Dirlewanger) וברוניסלב קמינסקי (Kaminski), שביצע את הזוועות האכזריות ביותר. לאחר הגעתו של פון דאם באך לורשה (7 באוגוסט), היה ברור שהזוועות רק הגבירו את ההתנגדות ושפתרון פוליטי כלשהו חייב להימצא, עקב המספר הקטן של הכוחות שהיו תחת פיקודו של הגנרל. המטרה הייתה לנצח ניצחון משמעותי כדי להראות לצבא המולדת את חוסר התכלית שבהמשך הלחימה ולגרום להם להיכנע. הדבר לא עלה בידיהם, אך החל מסוף ספטמבר החל היחס למספר חיילים פולניים שנשבו להיות יחס של שבויי מלחמה.

אוחוטה

במקביל לטבח הגרמני בוולה, בריגדת קמינסקי התחילה את הסתערותה על רובע אוחוטה (Ochota). הכוחות שהגנו על האזור היו מורכבים משני גדודים, שלא היו מצוידים כיאות, בעוד שלגרמנים סייעו טנקים וארטילריה. אך למרות זאת, המורל של החיילים הגרמניים והרוסיים שנלחמו באזור היה נמוך והמטרה העיקרית של החיילים שנלחמו שם הייתה לבזוז ולאנוס יותר מאשר לתקוף מטרות אויב. מכיוון שכך, שני הגדודים של צבא המולדת הצליחו להגן על האזור עם אבדות כבדות עד ל־11 באוגוסט, בו הם נסוגו לכיוון רובע מוקוטוב (Mokotów).

העיר העתיקה

רחוב דלוגה בשנת 1944 רחוב דלוגה בשנת 1944	הבנק הפולני בשנת 2004
במהלך המרד נהרס רובו של רחוב "דלוגה". הבנק הפולני, כפי שניתן לראות, הוא אחד הבניינים היחידים ברחוב שעדיין עומד על תילו בתמונה משנת 1944, אותה ניתן לראות בצד ימין. התמונה השמאלית מראה את הבנק שעדיין סובל מצלקות המרד בשנת 2004

אזור העיר העתיקה (בפולנית Starówka או Stare Miasto) היה חלש כבר מן ההתחלה וכמעט שלא מוגן. אך למרות זאת, הוא היווה איום לראש הגשר של גשר הקיירבדז' (Kierbedź) שהיה תחת שליטה גרמנית. נוסף על כך, העמדות הפולניות היו קרובות די הצורך לקו פס הרכבת הצפוני ולמאחז ציטאדלה (Cytadela) בכדי למנוע מהגרמנים להשתמש בהם כמו שצריך. מפקדי צבא המולדת ידעו שהגרמנים תכננו לנתק את העיר הישנה גם מצפון (תקיפה לאורך פס הרכבת לכיוון הויסלה) וגם מדרום (תקיפה מכיכר באנקווי [Bankowy] לגשר (מוסט) קיירבדז'ה [Most Kierbedzia]). ב־9 באוגוסט היחידות הגרמניות מאזור המאריינשטאט (Mariensztat) הצליחו לכבוש את הארמון המלכותי, אך נכשלו בנסיון להתקדם פנימה. צבא המולדת תקף בחזרה וב־12 באוגוסט הכריח את הגרמנים לצאת מכיכר באנקווי. אף־ע־פי־כן, ההפגזות והשימוש הנרחב בטנקים גרמו לאבדות כבדות גם מצדם של המגינים על העיר העתיקה וגם מצדם של האזרחים. אחד הבניינים הראשונים שהופצצו היה בית החולים־שדה שסומן עם סמל ענק של הצלב האדום על גגו.

התקפה גרמנית מצפון הואטה גם היא עם אבדות כבדות משני הצדדים. לוחמה עירונית קשה פרצה באזור "פלאץ באנקווי" , תוך שהכיכר והמחסום הקרוב ברחוב "טוומקי" מחליפים שליטה מספר פעמים. הגרמנים הצליחו לקיים קשר עם הכוחות הגרמניים תחת מצור בבניין חיל המצב הגרמני (Mostowski Palace) ב־15 באוגוסט, אך הבניין האדיר הפך לאזור ללחימה קשה של בית־אחר־בית ודלת־אחר־דלת. הקרבות נמשכו עד ל־18 באוגוסט, בו שני הצדדים נסוגו מן ההריסות.

שטח ההפקר והאזורים המכסים של עמדות ההגנה הפולניות היו מורכבים משאריות גטו ורשה ואזורים פתוחים רבים של כיכר "קרצלאק"' (Kercelak), רחוב "ז'יטניה" (Żytnia) ורחוב "לשנו" (Leszno). צבא המולדת לא היה מצויד כיאות בכדי לעמוד מול ההתקפה הצבאית הגרמנית בשדה פתוח. למרות זאת, העמדות העיקריות בעיר העתיקה היו מאוכלסות בצפיפות ומורכבות מרחובות צרים וקטנים. מכיוון שכך, לאחר הצלחות ראשוניות בלבד בכיבוש השוליים החיצוניים, ההתקדמות הגרמנית הואטה. אף־על־פי־כן, הגרמנים השתמשו במסות של ארטילריה לצורך ההפצצות המתמשכות שלהם על האזורים שמאחורי קווי החזית הפולניים. על־פי פון דאם באך עצמו, מספר הרובים בהם נעשה שימוש היה כדלהלן:

• 220 רובים מקליברים שונים.
• מרגמה כבדה מסוג ת'ור 610 מ"מ
• 50 מוקשים בעלי דחף עצמי מסוג גולית
• סוללת וורפגראנטה בעלת טווח קליברים רחב (טווח של 150 עד 320 מ"מ)
• 4 מפציצים שפעלו משדה התעופה אוקנצ'ה ¹

¹מטוס אחד הופל על-ידי חיילים פולניים בעזרת רובי יד ב־26 באוגוסט

השימוש בארטילריה כבדה והפצצות מתמשכות מן האוויר (למטוסים משדה התעופה אוקנצ'ה נדרשו 5 דקות בלבד בכדי להגיע ליעדיהם) הביאו לעלייה משמעותית בנפגעים מן הצד האזרחי ולהרס העיר עצמה. המטרה של ההפצצות התבטאה בהוראות ישירות של אדולף היטלר, היינריך הימלר והיינץ גודריאן.

מפה זו מראה את הביבים אשר היו בשימוש כדרכי מילוט לז'וליבוז' ולשרודמיישצ'ה

על־אף העליונות המספרית והטכנולוגית של הגרמנים, העיר העתיקה הוחזקה על־ידי הפולנים עד לסוף אוגוסט. למרות זאת, המצב של צבא המולדת וכן של האזרחים הפך קריטי ביותר: המחסור במזון, מים, ותחמושת הפכה את המשך ההגנה לבלתי־אפשרית. מספר תוכניות לפריצה דרך העמדות הגרמניות בפארק "אוגרוד סאסקי" לעיר התחתית ודרך מסילת הרכבת הצפונית לז'וליבוז' נכשלו. ב־2 בספטמבר מגיני העיר התחתית נסוגו דרך הביבים. יותר מ-5,300 גברים ונשים הוברחו בדרך זו.

נפילת ז'וליבוז' והעיר העתיקה

קווי החזית היו יציבים לתקופת קצרה, אך במהלך הימים והשבועות הבאים הכוחות הגרמניים כבשו את ז'וליבוז' ואת העיר העתיקה, תוך פיצול האזור בשליטת המורדים לשלושה אזורים נפרדים, המחוברים האחד לשני רק דרך התעלות התת־קרקעיות.

הביבים והמחסומים

מערכת הביוב העירונית הפכה לרשת תקשורת חשובה עבור המורדים, שעשו שימוש בביבים בכדי לנוע מתחת לאזורים הכבושים על־ידי הגרמנים, ובכך מאפשרים קשר בין עמדות שונות (למורדים כמעט שלא היו מכשירי קשר). הביבים שימשו גם כאמצעי מילוט מאזורים שאי-אפשר היה להגן עליהם יותר.

החיים מאחורי קווי החזית

בשבועות הראשונים של המרד באזורים שבשליטה פולנית, אנשים ניסו לחזור לשגרות חיים נורמלית בארצם החופשית. חיי התרבות היו פעילים למדי, עם בתי־קולנוע, בתי־דואר, עיתונים ופעילויות דומות. לקראת סוף המרד, המחסור במזון ובתרופות, הצפיפות והירי הארטילרי וההפצצה האווירית חסרות האבחנה מצד הגרמנים על העיר הפכו את האזרחים למיואשים יותר ויותר.

סידורם של כוחות קטנים יותר

על־אף שהרוב המכריע של המורדים בורשה היו חברים בצבא המולדת, היה מספר קטן של לוחמים שלא היו חברים באף ארגון. במהלך המרד הצטרפו אליו כ־1,700 חברים מארגוני התנגדות נוספים על "צבא המולדת".

למרות שמרבית החיילים שלקחו חלק במרד היו פולנים, היו ביניהם גם חברים בארגונים צבאיים בעלי אזרחויות אחרות. ביניהם היו מספר עריקים הונגרים ומספר אסירים איטלקים שברחו ממחנות שבויים בפולין. עוד שבוי מלחמה לשעבר היה חייל לשעבר בחיל האוויר המלכותי מבריטניה ג'ון וורד, שמסרי הרדיו המוצפנים הרבים שלו נתנו לממשלה הבריטית ולממשלה הפולנית בגלות, כמו גם לעיתונות הלונדונית, מושג טוב למדי על מה שהתרחש.

ההנחה כיום היא שכ־25,000 יהודים הסתתרו בורשה לפני המרד. רובם המכריע נהרג יחד עם אזרחים פולניים אחרים. אך למרות זאת, יהודים רבים (ככל הנראה כ־1,000), כולל אלה ששוחררו בידי צבא המולדת ממחנה הריכוז בורשה (Gęsiówka) הצטרפו לצבא המולדת. שרידיו של הארגון היהודי הלוחם, בפיקודו של יצחק צוקרמן הצטרפו אף הם ללחימה, ובכרוז שהוציא צוקרמן ב־3 באוגוסט, קרא: "עם כל העם הפולני אנו נאבקים היום למען החירות. כל לוחמי אי"ל שנותרו בחיים, וכל הנוער היהודי המוכשר לקרב, נקרא להמשיך במאבק. אל יעמוד איש מנגד, הצטרפו לשורות המתקוממים. דרך המלחמה - לנצחון, לפולין חפשית, ריבונית, חזקה וצודקת". אנשיו של צוקרמן ראו עצמם כפלוגה אורגנית בארגון הארמיה לודובה.

במהלך האחרון של הקרב מספר חיילים סובייטים (ככל הנראה כ־3,000, רובם חברים ביחידות פולניות בצבא הסובייטי) חצו גם הם את הנהר ונלחמו נגד הגרמנים באזור "פווישלה" (Powiśle).

המצב הבינלאומי: פולין, אירופה והעולם

ה"סיוע" הסובייטי: נחיתת ברלינג על פווישלה

בספטמבר כבשו הסובייטים את מזרח ורשה. באזור פראגה נכנסו לכוננות היחידות שתחת פיקודו של הגנרל זיגמונט ברלינג, יחידות "הצבא הפולני 1" (1 Armia Wojska Polskiego). בלילה שבין ה־14 ל־15 בספטמבר נחתו שלושה כוחות בחוף של צ'רנייקוב (Czerniaków) ופווישלה (Powiśle) ויצר קשר עם כוחות צבא המולדת. עקב אש גרמנית כבדה רק קומץ יחידות מרכזיות הצליחו להגיע בחיים (פלוגות ה־I וה־III של גדוד חיל הרגלים ה־9, דיוויזיית חיל הרגלים ה־3). באותו הזמן, המפקדים של הצבא האדום החליטו שלא לסייע לכוחות הפולניים באספקת ארטילריה, טנקים או מפציצים.

הגרמנים הגבירו את תדירות התקפותיהם על עמדות צבא המולדת שליד הנהר בכדי למנוע נחיתות נוספות, שהיו עלולות לפגוע אנושות בקו ההגנה שלהם, אך לא היו מסוגלים לבצע התקדמות משמעותית למשך מספר ימים, בעוד הכוחות הפולניים החזיקו באותן עמדות רגישות בהכנה לגל החדש הצפוי של נחיתות סובייטיות. יחידות פולניות מהגדה המזרחית ניסו לבצע מספר נחיתות נוספות, ובמהלך הימים שבאו אח"כ סבלו מאבדות כבדות (ובכלל זה גם הרס מוחלט של כל סירות הנחיתה ורוב הציוד לחציית הנהר). יחידות סובייטיות נוספות הגבילו את סיוען לפעילות ספורדית ולא חשובה של ארטילריה והפצצות אוויריות.

זמן קצר אחרי נחיתות ברלינג החליטו הסובייטים להשעות את כל תוכניותיהם לחציית הנהר בורשה "לפחות לארבעה חודשים" ומיד אח"כ הודח הגנרל ברלינג מתפקידו. בכך הופסקה למעשה כל עזרה סובייטית למרד. הסובייטים לא סייעו יותר לצבא המולדת בשום צורה, וכוחותיהם עצרו במקומם. הסובייטים הגיעו למסקנה שעדיף יהיה מבחינתם לתת לחיילים הפולנים להתיש בקרבות את הכוחות הגרמניים ולעשות בשבילם את "העבודה השחורה". כך, כאשר פנו הסובייטים כמתואר בהמשך לכבוש את ורשה, הם כמעט שלא פגשו התנגדות גרמנית כלשהי. בעיני הרוסים היה יתרון נוסף בכך שהצבא הגרמני החליש מאוד את צבא המולדת, כך שהאחרון לא היה צפוי להוות סכנה גדולה לשלטון הסובייטי שהרוסים תכננו להקים לאחר שייכבשו את ורשה. בלילה של ה־19 בספטמבר, לאחר שניסיונות נוספים מן הצד השני של הנהר לא נעשו והפינוי המובטח של הפצועים לא התקיים, חיילי צבא המולדת והכוחות הנוספים נאלצו להתחיל בנסיגה מעמדותיהם בגדת הנהר.

מתוך כ־3,000 איש שהצליחו להגיע לחוף רק 900 הגיעו לגדת הויסלה בחיים, מתוכם קרוב ל־600 היו פצועים קשה.

ההצנחות מן האוויר

החל מה־4 באוגוסט החלו בעלות הברית לסייע למרד ורשה בהצנחת נשק ודברי אספקה אחרים. בהתחלה יצא הסיוע האווירי מיחידות הפצצה פולניות אשר חנו ב"בארי" וב"ברינדיזי" שבאיטליה. לאחר מכן, עקב לחץ מצד הממשלה הפולנית בגלות, צורפו אליהן גם יחידות מדרום אפריקה ומבריטניה. המשקל הכולל של ההצנחות, שנמשכו עד ל־21 בספטמבר, היה 104 טון.

ברית המועצות לא נתנה לבעלות הברית רשות להשתמש בשדות התעופה שלה לצורך הצנחות אלו. מכיוון שכך היו המטוסים חייבים להשתמש בבסיסים בבריטניה ואיטליה, מה שהוריד משמעותית את המשקל שיכלו לשאת. הבקשה הרשמית של בעלות הברית לשימוש בבסיסים הוגשה ב־20 באוגוסט, והסירוב מצדו של סטלין התקבל ב־22 באוגוסט (לדבריו, המורדים היו "חבורת עבריינים").

מצבת הזיכרון שנבנתה לזכר הטייסים שנפלו מעל שמי ורשה

מטוסי צבא ארצות הברית לא הצטרפו למבצע. לאחר שסטלין הביע התנגדותו לסיוע למורדים שלח צ'רצ'יל מברק לרוזוולט ב־25 באוגוסט והציע לשלוח מטוסים לורשה, כהתרסה כלפי סטלין ו"לראות מה יקרה". רוזוולט ענה ב־26 באוגוסט: "איני רואה יתרון לטווח הארוך בהצטרפותי להצעתך כנגד הדוד ג'ו (סטלין)".

על־אף שההגנה האווירית הגרמנית מעל אזור ורשה כמעט שלא הורגשה, כמעט 12% מ־296 המטוסים שלקחו חלק במבצע נפלו. רוב ההפלות נערכו בלילה, ויכולת כיוון גרועה מצדם של חיילי הברית גרמה לכך שחבילות רבות נחתו מאחורי קווי השליטה הגרמניים.

החל מה־13 בספטמבר החלו גם הסובייטים להצניח ציוד, במשקל כולל של 55 טון. ההצנחות נמשכו עד ל־28 בספטמבר. מכיוון שהטייסים הסובייטים לא ציידו את החבילות במצנחים, רובן ניזוקו.

התוצאה

הכניעה

ב־2 באוקטובר חתם הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי על כניעת שארית הכוחות הפולניים (חיילי ורשה של צבא המולדת - Warszawski Korpus Armii Krajowej). הטקס נערך במטה הגרמני בנוכחות הגנרל אריך פון דם באך צלבסקי. צלבסקי, שהיה מגרועי פושעי המלחמה של האס אס היה בשלב זה בעל "נסיון" בן חמש שנים ב"לוחמה נגד פרטיזנים", בכל רחבי אירופה ובמיוחד באוקראינה ובלארוס שם רצח מאות אלפי חפים מפשע ושבויי מלחמה, בפעולות תגמול כנגד האוכלוסייה האזרחית שכללו שריפת כפרים שלמים על יושביהם. אך בימים בהם התנהל המו"מ על הכניעה, פרסם ה־BBC רשימה של פושעי מלחמה אשר ייענשו לאחר המלחמה. פון דם באך נכלל ברשימה, והדבר הגיע לידיעתו. במהלך ציני ומחושב הסכים לתת לאנשי צבא המולדת יחס התואם את אמנת ז'נבה והובטח יחס הומני לאוכלוסייה האזרחית. הסכמה זו שימשה את ברית המועצות אשר טענה לאחר מכן, לצרכי תעמולה, כי המתקוממים עמדו בברית עם הגרמנים, כמו גם כדי להתנקם באלו מלוחמי הארמיה קריובה אשר שרדו את השבי הגרמני ונפלו לידיה.

ביום שלמחרת החלו הגרמנים לפרוק את חיילי צבא המולדת מנשקם. רובם נשלחו למחנות שבויים באזורים שונים של גרמניה. באותו זמן נשלחה האוכלוסייה האזרחית (כ־700,000 איש) למחנות ריכוז מערבית לורשה. חיילים רבים שחששו מהשבי הגרמני בחרו להתמזג עם האוכלוסייה האזרחית, לברוח עימה מורשה ולהמשיך מאוחר יותר בלחימה.

הרס העיר

לאחר שסולקה האוכלוסייה החלו הגרמנים להרוס את שאריות העיר. קבוצות מיוחדות של מהנדסים גרמניים נשלחו לעיר בכדי לשרוף ולהחריב את המבנים הנותרים. על־פי התוכניות הגרמניות הייתה עתידה ורשה להפוך לאגם לכשתסתיים המלחמה. יחידות ההריסה השתמשו בלהביורים ובחומרי נפץ בכדי להרוס באופן שיטתי בית אחר בית. הם שמו לב במיוחד למבנים ההיסטוריים ומקומות בעלי עניין: שום דבר לא נשאר ממורשת העבר.

עד ינואר 1945 נהרסו כ־85% מהבניינים: 25% מהם כתוצאה מהמרד, 35% כתוצאה מההריסה השיטתית שלאחר המרד, והיתר כתוצאה ממרד גטו ורשה (15%) ומלחימה פולנית קודמת, כמו במערכת ספטמבר 1939 (10%).

האבדות החומריות הוערכו בכ־10,455 מבנים, 923 מבנים היסטוריים (94 אחוז), 25 כנסיות, 14 ספריות (כולל הספרייה הלאומית), 81 בתי־ספר יסודיים, 64 בתי־ספר תיכוניים, אוניברסיטת ורשה ואוניברסיטת ורשה לטכנולוגיה, ורוב המבנים ההיסטוריים. קרוב למיליון תושבים איבדו את כל רכושם. הנתונים המדויקים לגבי רכוש פרטי וציבורי כמו גם יצירות אומנות ומבני מדע ותרבות אינו ידוע. למרות זאת, הערכות שונות קובעות כי הנזק שנגרם היה שווה ערך לכ־40 מיליארד דולר. מועצת ורשה דנה בימים אלו בסוגיית תביעתה או אי־תביעתה של גרמניה לתשלום פיצויים.

המורשת

מבצע ורשה ומבצע סופה נכשלו במטרתם העיקרית - לשחרר חלקים מפולין כדי שממשלה הנאמנה לממשלה הפולנית הגולה תוכל לקום במקום ממשלת הבובות הסובייטית המתוכננת. לא קיימת הסכמה בין ההיסטוריונים אם הדבר היה אפשרי בכלל, ואם לפעולות הפולנים היה סיכוי. חלקם טוענים שללא מבצע סופה וללא מרד ורשה הייתה הופכת פולין לרפובליקה סובייטית, גורל גרוע בהרבה מממשלת הבובות שהושלטה לבסוף. לפי טענה זו הייתה למורדים הצלחה, ולו רק חלקית.

הסיבות לכישלון

לכישלון היו מספר גורמים, אף שאין הסכמה לגבי כולם ולגבי מידת השפעתו של כל אחד מהם.

אחת הסיבות העיקריות לכשלון המרד הייתה הסיוע המועט מצדו של הצבא האדום.

הסיוע הסובייטי הסתכם, במקרה הטוב, בעזרה טכנית מועטה. במקרים רבים חיילי צבא המולדת שנמצאו בשטחים שנתפסו בידי הצבא האדום נכלאו או אף נורו.

במהלך המרד עמד הצבא האדום על הגדה השנייה של הויסלה, אך כמעט שלא הושיט למורדים סיוע ארטילרי. המפקד הסובייטי העליון לא הרשה לטייסי כוחות האוויר הפולניים לעשות שימוש בנתיבי ההמראה הרוסיים. לאחר תעמולת הרדיו הראשונית השתתקה תחנת הרדיו שזכתה לתמיכה רוסית, "ואנדה", עד לרגעי סיום הלחימה. נטען בעבר שהסובייטים רצו לתת לגרמנים לנצח בקרבות, כדי שיחסלו את האוכלוסייה שעלולה הייתה להתנגד למשטר הבובות שתכננו להציב בפולין. טענה זו עולה בקנה אחד עם התייחסות הסובייטים לחיילי צבא המולדת, שרבים מהם נכלאו, עונו והוצאו להורג.

ניתן לראות בהחלטה להתחיל את המרד החלטה פוליטית (הדגמה כדי להראות לסובייטים ולבעלות הברית שלממשלה הפולנית הגולה יש השפעה בארץ) יותר מאשר החלטה צבאית.

רעיון המרד קיבל תאוצה מספר פעמים - בתחילה ב־20 ביולי, כאשר שונו התוכניות של מבצע סופה כך שיכללו גם את ורשה (לאחר שורה של דיווחים על צעדים אגרסיביים מצדם של הסובייטים כלפי יחידות צבא המולדת באזורים המזרחיים), אחר־כך ב־31 ביולי, כאשר דיווחים נוספים על התקדמות סובייטית שכנעו כמה ממקבלי ההחלטות שאם לא יורו להתחיל במרד בתוך זמן קצר, כבר יחמיצו את השעה. עקב חפזון זה לא היו מוכנים הציוד והכוחות בזמן לקראת "שעת ה־W".

"שחרור" ההריסות

לאחר מספר חודשים בהם צפו בעיר נהרסת, חצו חיילי הצבא האדום את נהר הויסלה ב־17 בינואר 1945. השטחים הנותרים נכבשו תוך מספר שעות, כשהסובייטים נתקלים בהתנגדות מועטה מצד הגרמנים, אם בכלל. באזור האוניברסיטה של ורשה הפגינו יחידות גרמניות התנגדות מה, אך גם הן נכנעו תוך פחות משעה.

האבדות

מספר האבדות המדויק בכל אחד מן הצדדים אינו ידוע עד היום. הערכות שונות¹ קובעות כי הנתונים הם כדלהלן:

צד	נהרגו במהלך מילוי תפקידם	נפצעו במהלך מילוי תפקידם	נעדרים	שבויים
פולין 2	10,000 עד 18,000	8,000 עד 28,000	כולם הוכרזו כמתים	15,000
גרמניה 3	10,000 עד 17,000	9,000	7,000 4	2,000 עד 5,000

¹ המקורות הם מספרו של יז'י קירשמאייר (ראו את הסעיף לקריאה נוספת).

² המספרים הגבוהים יותר כוללים את כל אלו שלקחו חלק בלחימה (גברים, נשים וילדים שעסקו בחיזוק הביצורים), והמספרים הנמוכים כוללים רק את החיילים. פצועים רבים שנשבו על ידי הגרמנים הוצאו להורג בו במקום.

³ המספרים כוללים את כל החיילים שלחמו תחת פיקוד גרמני, בין אלו מצויים גרמנים, אזרים, הונגרים, רוסים,אוקראינים וקוזקים. בנוסף, המספרים הגיעו מהגנרל פון דאם באך עצמו, ולפיכך כנראה גבוהים הרבה יותר במציאות.

⁴ הנעדרים הגרמנים מעולם לא הוכרזו כמתים והם עדיין נחשבים נעדרים, גם 60 שנה אחרי הקרבות. עפ"י מספר היסטוריונים פולניים, מטרתה של המדיניות הזו היא להקטין את מספר ההרוגים הרשמי.

האבדות מצד האזרחים היו בין 180,000 ל־250,000. רובם מתו עקב הוצאות מסיביות להורג והפצצות אוויריות.

לאחר המלחמה

רוב חיילי צבא המולדת (כולל אלה שלקחו חלק במרד ורשה) הועמדו למשפט; הם נתפסו על־ידי השלטונות הסובייטיים, נכלאו ועונו והועמדו לדין בהאשמות שונות. רובם נשלחו לגולאגים או הוצאו להורג. רוב אלה שנשלחו למחנות שבויים בגרמניה שוחררו בסופו של דבר בידי הכוחות הבריטיים, האמריקאיים והפולניים, ונשארו במערב, ובהם נכללים גם מנהיגי המרד תדיאוש בור קומורובסקי ואנטוני חרושצ'ייל, שנשארו בלונדון ובארצות־הברית, בהתאמה.

המידע על מרד ורשה עורר אי־נוחות בסביבתו של סטלין וכתוצאה עוות על־ידי תעמולת השלטון הקומוניסטי בפולין. התעמולה העצימה את כשלונות צבא המולדת והממשלה הפולנית הגולה, ואסרה כל ביקורת על הצבא האדום או על המדיניות הסובייטית. רוב הסרטים והספרים בעניין מרד ורשה נגנזו לחלוטין או ששונו כך ששמו של צבא המולדת לא הופיע בהם. התעמולה הרשמית של פולין, כמו גם זו של ברית המועצות, הציגה את אנשי צבא המולדת כפעילי ימין, משתפי פעולה עם הנאצים.

החל משנת 1956 היה שינוי מה ביחס הממשלתי להיסטורית המרד. המסר החדש שהעבירו השלטונות היה שהחיילים הפשוטים של "צבא המולדת" אכן היו אמיצים, בעוד שמפקדיהם היו רודפי בצע ואדישים לאבדות בנפש. ההתייחסויות ההוגנות הראשונות למרד לא הגיעו אלא בסוף שנות השמונים. אף אנדרטה לזכר המרד לא נבנתה עד שנת 1989.

טקס הנצחה שנערך ב־1 באוגוסט 2004 לזכר הילדים שנלחמו ונפלו במרד

במערב עורר סיפור המרד מבוכה, שכן ארצות הברית ובריטניה לא הושיטו סיוע ממשי לפולנים שנלחמו בנאצים וגילו אדישות למאבקם. לפיכך גם שם אפפו ההתעלמות וההשתקה את זיכרון המרד.

הפער שבין גילויי האומץ במרד ורשה לבין אדישות ברית המועצות כלפיו עורר רגשות זעם וכעס בפולין, שלא דעכו במהלך המלחמה הקרה. זכרונות על המרד היוו השראה לתנועת העבודה סולידריות, שהנהיגה מאבק לא אלים נגד השלטון הסובייטי במהלך שנות ה־80, והביאה להפלתו ב־1989 ולעלייתה של דמוקרטיה בפולין.

מאז שנת 1989 סיפורו של מרד ורשה אינו מצונזר יותר, וה־1 באוגוסט מצוין כיום כיום השנה למרד. ב־31 ביולי נפתח מוזיאון חדש בוורשה לזכר המרד.

לקריאה נוספת

• נורמן דייוויס. Rising '44: The Battle for Warsaw. Viking Books, 2004. ISBN 0670032840.Hardcover, 784 pages.

• יז'י קירשמאייר. Powstanie Warszawskie. Książka i Wiedza, Warsaw, 1959. ISBN 830511080X. Hardcover, 576 pages.

ערך מומלץ