ולדימיר איליץ' לנין

שגיאות פרמטריות בתבנית:מנהיג
פרמטרים [ למניין, אישה, תחילת כהונה, מנהיג הבא אחריו, סוף כהונה, לידה, מנהיג קודם, סוג, שם בשפת אם, פטירה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ולדימיר איליץ' לנין
Владимир Ильич Ленин

לידה	22 באפריל 1870 סימבירסק, רוסיה
פטירה	21 בינואר 1924 (בגיל 53) Bolshiye Gorki, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, ברית המועצות
שם לידה	Владимир Ильич Ульянов
מדינה	ברית המועצות
מקום קבורה	המאוזוליאום של לנין
השכלה	הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת סנקט פטרבורג Kazan Imperial University (1888) Simbirsk Classical Gymnasium
מפלגה	מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, מפלגת הלייבור הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
בן או בת זוג	נאדז'דה קרופסקיה (1898–21 בינואר 1924)
שושלת משפחת בלנק
אב איליה אוליאנוב אם מאריה אלכסנדרובנה אוליאנובה
פרסים והוקרה
Work order of Corasmia (1922) אזרח כבוד של העיר קאזאן
חתימה

ולדימיר איליץ' אוליאנוב (ברוסית: Влади́мир Ильи́ч Улья́нов‏; 10 באפריל [כך על פי הלוח היוליאני; על פי הלוח הגרגוריאני: 22 באפריל]‏ 1870 – 21 בינואר 1924), הידוע בכינויו לנין (Ленин), ‏האזנה^ⓘ‏^?‏ היה מהפכן רוסי, תיאורטיקן מרקסיסטי, מנהיג המפלגה הבולשביקית ושליטה הראשון של ברית המועצות. לנין היה אחד הכותבים המרקסיסטיים הפוריים ביותר, ונחשב להוגה הלניניזם, הממזג רעיונות מרקסיסטיים ברעיונותיו שלו.

תולדות חייו

לנין נולד בסימבירסק (כיום אוליינובסק, על שמו) שעל נהר הוולגה, באימפריה הרוסית, למשפחה מן המעמד הבינוני. אביו, איליה ניקולייביץ' אוליאנוב, היה מפקח אזורי על בתי ספר, ואמו, מריה אלכסנדרובנה בלנק, הייתה מורה בהשכלתה ובעלת ידע בשפות רבות. סבו (אבי אמו) של לנין היה ישראל בלנק, יהודי שהמיר את דתו לנצרות ב-1845 ושינה את שמו לאלכסנדר. סבתו מצד אמו הייתה גרמניה לותרנית, ומצד אביו היו לו, ככל הנראה, שורשים קלמיקיים.

כנער, הצטיין לנין בלימודיו ולא גילה עניין בפעילות מהפכנית. אביו מת מדימום תוך-גולגולתי ב-13 בינואר 1886, כשהיה לנין בן קרוב לשבע-עשרה שנים, אך משפחתו הצליחה לשמר את מעמדה הכלכלי. בשנת 1887 הוצא להורג אחיו הבכור הנערץ, אלכסנדר, בגלל השתתפותו בקשר לרצוח את הצאר. הוצאתו להורג של אלכסנדר שינתה את מצבה של משפחת אוליאנוב, שעתה נחסמה בפניה הדרך להתקדם במעלות החברה הרוסית, עוררה את התעניינותו של לנין בפעילות מהפכנית וטבעה בו עוינות עמוקה לבעלי הכוח ברוסיה הצארית.

לנין ומשפחתו עברו לגור בקאזאן ואחר כך בסמרה, שם ניהל לנין תקופה קצרה את אחוזת המשפחה. במקביל, השלים את לימודיו בגימנסיה ואחר כך למד עריכת־דין, כשבנות המשפחה (אמו, ואחיותיו אנה ומריה) מקדישות את זמנן לטיפול בצרכיו, כדי שיוכל להשקיע בלימודיו. בתקופה זו הושפע לנין בתחילה מכתביו של טורגנייב, ואחר כך במיוחד מרעיונותיהם של הסוציאליסטים האגרריים ורעיונותיו של המהפכן הרוסי גאורגי ולנטינוביץ' פלחנוב, במקביל לרעיונותיו של מרקס.

ב-10 באוגוסט 1893 עזב לנין את ביתו ועבר לסנקט פטרבורג. הוא נרשם כעוזר לעורך דין, אך בפועל הקדיש את כל זמנו לפעילות מהפכנית עיונית, שנחשבה בעיני המשטרה החשאית, האוכראנה, חסרת משמעות. מדיניותה של האוכראנה השתנתה לאחר כשנתיים, ובסוף שנת 1895, לאחר ששב מטיול לשווייץ, שם פגש את פלחנוב, נאסר לנין באשמת פעילות מהפכנית. בינואר 1897 נדון לנין, כמו רבים מעמיתיו, לגלות מנהלית בשושנסקוי שבסיביר. שנה אחרי שנדון לגלות נשא לאשה את נאדז'דה קרופסקיה, שהייתה למזכירתו ועוזרתו עד יום מותו. במהלך תקופת גלותו כתב את "התפתחות הקפיטליזם ברוסיה," שיצא לאור באפריל 1899 ועורר רק הדים מעטים. בתקופה זו זכה לנין לכינויו, על שם נהר הלנה שבסיביר.

עם תום גלותו, ב-1900, עזב לנין את רוסיה והתגורר חליפות בשווייץ, בגרמניה, בבריטניה, בצרפת ובמקומות שונים ברחבי אוסטרו-הונגריה. ביחד עם פלחנוב ואחרים הוציא ב-1900 ביטאון מהפכני בשם איסקרה ("ניצוץ"). בסוף אותה שנה השתמש בפעם הראשונה בשם העט "לנין". זמן מה לאחר מכן (מרץ 1902) פרסם תחת אותו שם עט את "מה יש לעשות?" חיבור זה, בו קרא להקמת מפלגה מהפכנית מחתרתית מצומצמת של 'מהפכנים מקצועיים', קנה לו שם בחוגים המצומצמים של הסוציאליסטים ברוסיה, ושם העט הפך לכינוי המקובל שלו. עמדותיו כמו גם עימותיו החוזרים ונשנים עם יריבים להנהגה, היו בשורש עימות מתמשך בינו לבין חברים אחרים במפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית המהפכנית (ר.ס.ד.ר.פ), גרמו להרחקתו מעריכת "איסקרה", ובקונגרס השני של המפלגה (יולי-אוגוסט 1903) גם לפיצולה של המפלגה לסיעת רוב (בולשבינסטו, בולשביקים) שגרסה כי יש לקבל למפלגה רק חברים פעילים ומסורים למטרה; ולמיעוט (מנשינסטבו, מנשביקים) שקרא לקבל גם תומכים רעיוניים שאינם פעילים. לנין, מנהיג הבולשביקים, היה למנהיג המפלגה, אך עימותיו עם המנשביקים ועם סוציאליסטים מהפכנים שפרשו מן המפלגה נמשכו.

ב-1905, לאחר מלחמת רוסיה-יפן, התחוללה ברוסיה מהפכת 1905, והשלטון הצארי נאלץ להעניק חירויות מסוימות ובהן מחילה לפעילים המהפכניים. לנין שב לסנקט פטרבורג, אך כעבור זמן קצר נמלט לפינלנד ומשם בחזרה לשווייץ.

ולדימיר איליץ' לנין בצילום שנעשה בזמן מעצר ב-1895

בפברואר 1917, בעוד רוסיה נלחמת בגרמניה במלחמת העולם הראשונה, פרצה "מהפכת פברואר" בסנקט פטרבורג, במוסקבה ובערים גדולות אחרות. ב-15 במרץ (לפי הלוח הגרגוריאני) התפטר הצאר ניקולאי השני, והשלטון עבר לממשלה זמנית בראשות הנסיך גאורגי לבוב, שהמשיכה במלחמה עם גרמניה. הגרמנים, שהיו מעוניינים בהוצאת רוסיה מהמלחמה, התירו ללנין לצאת מגלותו בשווייץ ולעבור ברכבת חתומה דרך גרמניה לשבדיה הנייטרלית, משם הגיע לפטרוגראד ב-16 באפריל (3 באפריל, על פי הלוח היוליאני). כבר מתחנת הרכבת "פינלנד" שאליה הגיע, הוא נאם לקהל שבא לקבל את פניו מגגה של מכונית.

לנין נטל לידיו את ארגון המאבק שיביא למהפכה סוציאליסטית. ביולי ניסו סוציאליסטים לתפוס את השלטון, אך נכשלו, ולנין נאלץ להסתתר; בנובמבר הצליחו כוחות מהפכניים לנשל את הממשלה הזמנית מכל תפקידיה, והעבירו את כוחה למועצות. בבחירות שנעשו במועצות נבחר לנין לשמש כראש המדינה הסוציאליסטית הראשונה בהיסטוריה. מבין כל המפלגות שהיו במועצות, רק המפלגה הבולשביקית ופלג מהמפלגה ההסוציאליסטית המהפכנית תמכו בצבא האדום בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה.

לנין כפי שצולם במשרדו ב-1920

ב-30 באוגוסט 1918 ניסתה פאניה קפלן, חברת מפלגת האס ארים (הסוציאליסטים המהפכניים), להתנקש בחייו, וירתה לעברו שלוש יריות בעת שצעד למכוניתו לאחר שנאם בפני קהל. קפלן טענה שלנין אינו מהפכן מספיק וכי הוא בוגד במהפכה. משלוש היריות פגעו שתיים בלנין, האחת בכתפו והשנייה בחזהו, והוא נפצע קשה. לנין הובהל לדירתו בקרמלין, כי נהגו סירב לפנותו לבית חולים, מחשש שמתנקשים אחרים ימתינו לו שם. לבסוף החלים לנין והוסיף לעבוד ללא ליאות להגשמת רעיונותיו, עד למותו.

מותו ולאחר מכן

לנין הלך לעולמו ב-21 בינואר 1924. הוא השאיר אחריו צוואה, שבה שלל את מסירת השלטון לידי סטלין או טרוצקי – אך הצוואה הועלמה בהוראת סטלין ולא הובאה לידיעת הציבור. לנין עצמו רצה שתהיה קבוצת מנהיגים שימלאו את תפקידו. גופתו של לנין נחנטה והוצבה במאוזוליאום עשוי שיש במרכז מוסקבה, הקרוי על שמו – המאוזוליאום של לנין.

לאחר מותו, נקראה לזכרו העיר סנקט פטרבורג בשם "לנינגרד". בעקבות משאל תושבים שנערך ב-1991 בעיר הוחזר לה שמה הקודם, סנקט פטרבורג.

למרות התפרקות ברית המועצות לא הוצאה גופת לנין מן המאוזוליאום (כפי שאירע עם גופתו של סטלין ב"תקופת ההפשרה"), והיא נשמרת בו עד היום. המאוזוליאום מהווה עדיין אתר לאומי ברוסיה ומוקד משיכה לתיירים.

מדענים רבים סברו כי לנין מת כתוצאה מטרשת עורקים. אולם מדו"ח רפואי שפורסם באוגוסט 2004 עולה כי נסיבות מותו כרוכות בסיבוכים של עגבת, מחלת מין שלטענת מומחים נדבק בה באחת מנסיעותיו לפריז בשנות ה-20. כשמצבו של לנין החמיר, ציווה סטלין על רופאיו לטייח את האמת על אודות מצבו, מחשש שתבזה את מפלגתם.

דעותיו

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ערך מורחב – לניניזם

לנין היה מרקסיסט, וככזה פעל וקרא להלאמת אמצעי הייצור, הפצת האתאיזם וחינוך אליו, ביעור האנאלפביתיות, תיעוש, חשמול ושלטון מעמד הפועלים.

לנין כתב על נושאים רבים בספרים רבים דרך ראייתו המרקסיסטית הייחודית.

כמו כן, תמך לנין בהרחבת הדמוקרטיה גם לדמוקרטיה כלכלית, כלומר, בחירת ניהול אמצעי הייצור על ידי העובדים. לנין האמין שאת מעמד הפועלים צריכה להנהיג מפלגה שתשמש כחיל החלוץ המהפכני, שתוביל את מעמד הפועלים למהפכה סוציאליסטית ולאחר מכן לקומוניזם. לנין האמין שהמדינה הבורגנית לא תגווע אלא שיש להחליפה במדינה סוציאליסטית שתוקם לאחר המהפכה, כמו כן, בספרו "מדינה ומהפכה", שהתבסס רבות על כתבו של פרידריך אנגלס "מוצא המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה", טען לנין שהמדינה הסוציאליסטית תגווע מכיוון שאינה שמה לה מטרה לדכא אלא לשחרר.

לנין התנגד למלחמת העולם הראשונה, מכיוון שראה בה מלחמה שמטרתה לשרת את ההון בלבד, הוא קרא לחיילים הרוסים להפסיק להלחם, ואחד מהצווים הראשונים שהוציא לאחר מהפכת אוקטובר היה הצו על השלום, שבו נאמר שרוסיה צריכה לצאת מהמלחמה ולהתחיל לבנות את החברה הסוציאליסטית.

ראו גם

• המאוזוליאום של לנין

כתביו בעברית

• וו"א לנין, כתבים נבחרים (תרגם: חיים גולדברג; ערכו: ל' לויטה, מ' דורמן), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"י-תשי"ג.
• נ' לנין וג' זינובייב, המלחמה והסוציאליזם, בשני כרכים (תרגם: מ' ערעם), תל אביב: פטיש, 1932.
• וו"אי לנין, כתבים נבחרים (מתרגמים: חיים שלון בן אברהם ואליהו טסלר ספריית הפועלים, [מרחביה]: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1942.
• ו. א. לנין, מאטריאליזם ואמפיריוקריטיציזם: ציוני ביקורת לפילוסופיה אחת ריאקציונית; עשר שאלות למרצה (1908–1909) (תרגם: שמחה אוורבוך), מרחביה: הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1950.
• ו"אי לנין, מחלת הילדות של "השמאליות" בקומוניזם (תירגם מרוסית: י' פיינברג), תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), 1970.
• ו"אי לנין, המהפכה הפרולטרית והרנגאט קאוטסקי (תירגם מרוסית: י' פיינברג), תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), 1970.
• ו"אי לנין, על השאלה הלאומית (תירגם מרוסית: י' פיינברג), תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), 1972.
• לנין, מדינה ומהפכה (תרגם לעברית: משה בן-חורין), ‬תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1984.

לקריאה נוספת

• כריסטופר היל, לנין והמהפכה הרוסית (עברית: יאיר עברון; עריכה מדעית: שולמית שחר), תל אביב: הדר, תשכ"א.
• שלמה צירולניקוב, לנין והמהפכה הרוסית, ‫תל אביב: (צ'ריקובר), 1983.
• רוברט סרוויס, לנין (מאנגלית: אריה חשביה, אודי תגרי; עריכת תרגום: מתי בן יעקב), תל אביב: ספרית מעריב, תשס"ז-2007.

קישורים חיצוניים

• Vladimir Lenin biography
• נדז'דה קרופסקאיה, זכרונות מלנין, 1933 (באנגלית)
• לב טרוצקי, לנין, ערך באנציקלופדיה בריטניקה, מהדורה 14 (באנגלית)
• תמציות ביוגרפיות של לנין מאת כותבים מרקסיסטים: אנטולי לונאצ'רסקי, קארל קאוצקי, לב טרוצקי (באנגלית)
• אריאנה מלמד, בין כריזמה לאכזריות, באתר ynet, 26 ביולי 2007
• אלי אשד, לנין שלי, e-mago,‏ 11 בנובמבר 2007

הקודם: -

שליטי ברית המועצות

הבא: יוסף סטלין