סמרה

סמרה
Самара
סמל סמרה	דגל סמרה
	סמרה על גדת הנהר
מדינה	רוסיה
אובלסטי	מחוז סמרה
ראש העיר	ויקטור טארחוב
תאריך ייסוד	1586
שטח	465.97 קמ"ר
גובה	100 מטר
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	1,169,719 (נכון ל־2017)
‑ במטרופולין	2,500,000
‑ צפיפות	2437 נפש לקמ"ר (2010)
קואורדינטות	53°14′00″N 50°10′00″E / 53.2333333333333°N 50.1666666666667°Eקואורדינטות: 53°14′00″N 50°10′00″E / 53.2333333333333°N 50.1666666666667°E
אזור זמן	UTC +4
	city.samara.ru
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת רוסיה רגילה) מוסקבה סנקט פטרבורג נובוסיבירסק אנאדיר נורילסק סקנדינביה אי; רו; פה; קזחסטן איראן סין מונגוליה ק. יפן האוקיינוס; השקט; אוקיינוס הקרח הצפוני סמרה

ערך זה עוסק בעיר גדולה ברוסיה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו סמארה.

המונח "קויבישב" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו קויבישב (פירושונים).

סמרה (ברוסית: Самара, מ-1935 עד 1991 נקראה העיר קויבישב, ברוסית: Куйбышев) היא העיר השישית בגודלה ברוסיה, השוכנת על גדות נהר וולגה, בירת מחוז סמרה. נכון לשנת 2010 מונה אוכלוסיית העיר כ-1,164,685 תושבים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר מוזכרת בשם סמר בכרוניקות שונות החל מהמאה ה-14. התאריך הרשמי של ייסוד העיר הוא 1586, כמבצר הגנה על הוולגה. כמאה שנים מאוחר יותר, ב-1670, נכבשה על ידי חיילותיו של סטפן ראזין במרד האיכרים, והחל מ-1688 הפך המבצר לעיר באופן רשמי: בתחילה (1708) כעיר במחוז קזאן, לאחר מכן (1719) במחוז אסטרחאן; בשנת 1851 הפכה לבירת מחוז סמרה, עם 15,000 תושבים. ב-1773 הייתה סמרה לעיר הראשונה שעברה לצידו של ימליאן פוגצ'וב, מנהיג מרד הקוזקים של אורל נגד הצאריצה יקטרינה השנייה.

תחנת הרכבת של סמרה

באותו זמן, זכה מחוז סמרה לכמות יבול החיטה הגדול ביותר ברוסיה, והעיר הפכה למרכז לקציר חיטה ברוסיה עם טחנות רוח שפרסמו אותה בשם "שיקגו הרוסית". בסוף המאה ה-19 התפתחה העיר למרכז תעשייתי ברוסיה, עם 46 מפעלים ו-2,500 פועלים. במהלך מהפכת 1905 הכריזה העיר סמרה על הקמת רפובליקה עצמאית ופרישה מרוסיה, אך זמן לא רב לאחר מכן השתלטו על העיר חיילי הממשלה מחדש. ב-1917 היו בעיר כ-90 מפעלים ובאוקטובר של אותה השנה הונהג בעיר שלטון קומוניסטי. ביוני 1918 העיר עברה לידי הצבא הלבן, אך בנובמבר חזרה לידי הקומוניסטים. בשנת 1919 שימשה סמרה כבירה הזמנית של רוסיה.

ב-1935 שונה שם העיר לקויבישב על שם ולריאן קויבישב, מנהיג קומוניסטי שכבש את העיר מהצבא הלבן בשנת 1918. ב-1941 רוכזו בעיר מפעלי תעשייה רבים שכללו בין השאר מפעל לייצור מטוסים מסוג איליושין, מפעלי נפט, שבזכותם העיר זכתה לכינוי "באקו השנייה", וכן הועברו אליה נציגויות דיפלומטיות וחלק ממשרדי הממשלה. ומעמדה של העיר עלה בהתמדה. בעיר מצאו מקלט אומנים ואנשי מדע רבים, ביניהם איליה ארנבורג ודמיטרי שוסטקוביץ שב-1941 הלחין בעיר את הסימפוניה השביעית שלו. בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחריה מצאו גולים פולנים רבים מקלט בעיר, והוקמו בו אפילו כמה מפלגות פולניות שיהודים נטלו בהן חלק פעיל. לאחר המלחמה רוב הפולנים חזרו לפולין, אך חלקם הוגלו לסיביר בשל פעילות "אנטי-מפלגתית".

בתקופת מלחמת העולם השנייה, בזמן הקרב על מוסקבה כאשר היה חשש ניכר שמוסקבה תיפול בידי הגרמנים - החליטו סטלין וההנהגה הסובייטית להפוך את קויבישב לבירה הזמנית של ברית המועצות במקרה שמוסקבה תיפול, ולשם כך אף העבירה לשם את הממשלה, את מוסדות השלטון ומרכזי המפלגה הקומוניסטית, ואת נציגי השגרירויות הזרות - גם סטלין עצמו התכוון לברוח לקויבישב אולם חזר בו לבסוף ונשאר במוסקבה. הממשלה וראשי המשטר נשארו בקויבישב למשך תקופה קצרה עד שהחלה להתייצב קו החזית במוסקבה במהלך חודש אוקטובר 1941 אז חזרו למוסקבה.

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תחילת המאה ה-19 העיר הייתה מחוץ לתחום המושב והורשו להתיישב בה קנטוניסטים בלבד. בין השנים 1914 ו-1917 הוגלו יהודי אזורי הלחימה בבלרוס, ליטא ולטביה לעיר וכך גדלה הקהילה היהודית בצורה משמעותית. מ-1991 חודשה הפעילות הקהילתית ומכהן כרב העיר הרב שלמה דייטש. בעיר שני בתי ספר יהודים - האחד של רשת אורט העולמי והשני של רשת "אור אבנר" המזוהה עם חב"ד.