מנזר קיקוס
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מנזר, מאוזוליאום  |
| מדינה |
קפריסין |
| מייסדים |
אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – המאה ה־11 |
| תאריך פתיחה רשמי |
המאה ה־11 |
| מידות | |
| גובה מעל פני הים |
1,183 מ' |
| קואורדינטות | 34°59′02″N 32°44′28″E / 34.983866666667°N 32.741075°E |
|
www | |
 | |
  | |
מנזר קיקוס (ביוונית: Μονή Κύκκου), או בשמו המלא "המנזר הקדוש של הבתולה מקיקוס" (Η Ιερά Μονή της Παναγίας του Κύκκου), נמצא 20 ק"מ מערבית לפדולס (אנ'), בהרי הטרודוס, והוא אחד המנזרים העשירים והידועים ביותר בקפריסין.
המנזר נוסד סביב סוף המאה ה-11 על ידי הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון קומננוס (1081–1118). המנזר שוכן בגובה של 1318 מטר, בצד הצפון-מערבי של הרי טרודוס. המנזר המקורי נבנה מעץ, ובשל שריפות, לא נותרו ממנו שרידים. הכנסייה הנוכחית במנזר היא משנת 1745. בניגוד לרוב המנזרים האחרים, מנזר קיקוס אינו קוינוביון (קומונה). הנזירים בו מקבלים משכורת ויכולים להיות בעלי רכוש פרטי, אשר עובר למנזר לאחר פטירתם. בתחילת המאה ה-21, המסדר כלל כשלושים נזירים.[1]
הנשיא הראשון של קפריסין, הארכיבישוף מקריוס השלישי החל את הקריירה הכנסייתית שלו כנזיר במנזר קיקוס בשנת 1926. מקריוס ביקש להיקבר במנזר, ולאחר מותו ב-1977 הוא נקבר 3 ק"מ מערבית לו. מקום קבורתו מהווה יעד פופולרי למבקרים.[2]
מסורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי המסורת[1] שנכתבה על ידי ואסיל גריגורוביץ'-ברסקי, הצליין האוקראיני שנסע למנזר קיקוס בשנת 1735,[3] נזיר בשם אסאיאס התגורר במערה בהר קיקוס. יום אחד, המושל הביזנטי של האי, דוקס מנואל בוטומיטס, שבילה את הקיץ בכפר מרתאסה כדי לנפוש מחום הקיץ, יצא ליער לצוד. לאחר שאיבד את דרכו ביער הוא פגש את הנזיר אסאיאס וביקש ממנו להראות לו את הדרך. הנזיר, שלא התעניין בפרשיות העולם הזה, לא ענה על שאלותיו של המושל. המושל כעס על אדישותו של הנזיר, כינה אותו בשמות ואף התעלל בו. זמן לא רב לאחר מכן, כאשר המושל חזר לניקוסיה, הוא חלה במחלה קשה. המושל נזכר באופן המביש בו התייחס לנזיר אסיאס, וביקש מאלוהים שירפא אותו על מנת שיוכל לבקש סליחה מהנזיר באופן אישי. המושל החלים ממחלתו, אבל לפני שהספיק להגיע לנזיר, אלוהים הופיע בפני הנזיר וגילה לו שכל הפרשה התרחשה בשל רצונו של האל. האל יעץ לנזיר לבקש מהמושל להביא את איקונין הבתולה, שצויר על ידי שליחו של ישו, לוקאס, לקפריסין.[2]
איקונין הבתולה היה יקר ערך והוא נשמר בארמון הקיסרי בקונסטנטינופול. כשהמושל שמע את משאלתו של הנזיר הוא חשב שהיא בלתי אפשרית. לאחר שהנזיר סיפר למושל שהבקשה היא משאלה אלוהית, השניים נסעו יחד לקונסטנטינופול כדי להביא את האיקונין. הזמן חלף והמושל לא מצא את ההזדמנות הנכונה לפנות לקיסר ולבקש את האיקונין. כתחליף, העביר המושל לנזיר איקוניות וחפצים אחרים, ושלח אותו חזרה לקפריסין. ההזדמנות לפנות אל הקיסר צצה כאשר בתו של הקיסר חלתה באותה מחלה שפגעה במושל. המושל סיפר לקיסר על מחלתו, והבטיח לו שבתו תירפא אם האיקונין הקדוש יישלח לקפריסין. בייאושו, הסכים הקיסר לשלוח את האיקונין, ובתו החלימה מיד. אך הקיסר לא רצה להיפרד מהאיקונין היקר של הבתולה. לכן, הוא קרא לצייר מומחה והורה לו להכין עותק מדויק של האיקונין שיישלח לקפריסין. בערב, הופיעה אם האלוהים בחלומו של הקיסר ואמרה לו שמשאלתה היא שהאיקונין המקורי יישלח לקפריסין. לכן, כבר למחרת יצאה סירה מלכותית עם האיקונין לעבר קפריסין, שם חיכה לה הנזיר. האגדה מספרת שבעת תהלוכת האיקונין מהחוף להרי הטרודוס, העצים השתחוו ביראת האל.[2]
בחסותו של הקיסר, נבנו בקיקוס מנזר וכנסייה שיהוו בית לאיקונין הקדוש.
מקור השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]המנזר ידוע בשמו הקצר קיקוס, או בשם "הבתולה של קיקוס". מקור השם, שככל הנראה מתוארך לתקופה הביזנטית, אינו ידוע. על פי גישה אחת, מקור השם משמו של עץ האלון קרמס (Quercus coccifera)(אנ'), המכונה גם בשם קוקוס. ייתכן כי שם המנזר הוא עיוות של שם זה.[1]
מסורת אחרת, מספרת שכאשר האייקון הובא למנזר, התעופפה באזור ציפור עם קול אנושי ושרה:
קיקו, קיקו, הגבעה של קיקוס. מנזר ייבנה במקום, ילדת זהב תיכנס אליו. לעולם לא תצא
"ילדת הזהב" מסמלת את האיקונין של הבתולה ואילו המנזר הוא המנזר המלכותי והסטארופגיאלי (אנ') הקדוש של קיקוס אשר שומר על האיקונין כבר למעלה מתשע מאות שנה.[1]
האיקונין של מרים הבתולה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
האיקונין של מרים הבתולה (Panagia Kykkotissa) שוכן בכנסיית המנזר. האיקונין קשור קשר הדוק למנזר ומהווה את אחד המוקדים שלו. האיקונין מוכר גם בשם Panagia Eleousa(אנ'), מקור הרחמים. באיקונין המצויר, הבתולה מחזיקה את ישו בזרועה הימנית. על פי המסורת, פאנאגיה קיקוטיסה היא אחת משלוש האיקוניות של הבתולה שצייר השליח לוקאס, בצו אלוהי, שבע שנים לאחר תחייתו של ישו. בשנת 1756 נעטף האיקונין בכיסוי כסוף, שחודש ב-1795. האיקונין מוסתר תמיד, ולעולם אין מסתכלים עליו. חציו העליון מוסתר מאחורי כיסוי מגן, שכן נאמר שמי שיסתכל עליו יתעוור. האדם האחרון שראה את הסמל הוא האפיפיור והפטריארך של אלכסנדריה גרסימוס, בשנת 1669. גרסימוס העז להרים את הכיסוי כדי לראות את פני הבתולה, אך הוא נענש על חילול הקודש שביצע ונאלץ לבקש בדמעות סליחה מאלוהים.[1]
הנזיר הרוסי בסיליוס ברסקי, שביקר במנזר בשנת 1735, כתב שהנזירים חשפו את פני האיקונין רק בתקופות בצורת. הם נשאו אותו לפסגת ההר הסמוך Throni, והתפללו לגשם. הם נמנעו מלהסתכל על פניה של הבתולה, שפנתה השמימה. לאורך מאות השנים המקומיים כיבדו את האיקונין וייחסו לו ניסים. בשנת 1760 האמינו כי בזכות האיקונין, הצליח המאבק נגד הארבה, בעיה שכיחה באותה תקופה.[4]
העם הקפריסאי רוחש אהבה גדולה לסמל הקדוש, המפורסם בכל רחבי העולם האורתודוקסי. לכן, איקוניות רבות במדינות כמו יוון, רוסיה, בולגריה, מצרים ואתיופיה מוקדשות לבתולת קיקוס. אנשים מרחבי העולם מגיעים למנזר ומבקשים את עזרתה של מרים מבצעת הניסים, ומבקשים ממנה לרפא אותם ממחלה או להעניק להם את הכוח להתמודד עם קשיי החיים.[1]
נקודות עניין במנזר
[עריכת קוד מקור | עריכה]קומת הכניסה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המנזר כולו עתיר בעבודות פסיפס ופרסקאות. רבות מהם נוצרו על-ידי האחים קפולה, ציירים מודרניים של איקוניות מקפריסין. יצירות אחרות נוצרו על-ידי אמנים מיוון ורומניה. בקומת הקרקע ניתן לראות כמה תמונות אופייניות. משמאל לכניסה הראשית מוצג פסיפס המתאר את השליח לוקאס מצייר את סמל הבתולה. בהמשך המסדרון רואים פרסקו המתארת את הנזיר איסאיה בהרים כאשר המושל בוטומיטס מכה אותו במקל. פרסקו נוספת מתארת את המושל בוטומיטס על ערש דווי. אפשר לראות גם סצנות של ניסים שנעשו בזכות איקונין הבתולה. למשל, פורפיריוס, שנפל מסוסו והבתולה עזרה לו, הבתולה שעוזרת לימאים. במקום נמצאת גם פרסקו מסוג Panagia Eleousa המראה את מרים הבתולה כאשר הילד ישו צמוד ללחייה. דימויים מסוג זה מייצגים רוך והפגנות רחמים. לבסוף, מוצגת גם סצנה של טורקים הבוזזים את המנזר לאחר שתלו את האב ג'וזף ב-1821.[1]
המוזיאון
[עריכת קוד מקור | עריכה]המוזיאון כולל אוסף רחב של עתיקות וכלי קדושה. הרצפה באולם הקבלה משובצת בדבורה, המסמלת את המנזר ומייצגת חריצות וסדר. הדבורים אוספות רק את כמות האבקה הדרושה להן; כך גם בני אדם צריכים לקחת רק את מה שהם זקוקים לו כדי להיות בני אדם טובים יותר. החדר הראשון במוזיאון מכיל עתיקות פרה-נוצריות מהאזור היווני. בחדר מוצגים כלי קרמיקה קפריסאיים מתקופת הנחושת (2500 לפני הספירה) ועד לתקופה הרומית (המאה הרביעית לספירה). כד שחור עם דמויות אדומות ראוי לציון מיוחד. הכד מתוארך בקירוב ל-520 לפני הספירה ומיוחס לצייר אנטימנס. בצדו הקדמי מצויר תזאוס ההורג את המינוטאור, מוקף בשתי דמויות נשיות, אריאדנה והאלה אתנה, המצפות לתוצאות הקרב בהבעת פנים מרוסנת. בצדו האחורי מצוירת מרכבה רתומה לארבעה סוסים. בחדר השני ישנן תצוגות ביזנטיות ופוסט-ביזנטיות מהתקופה הנוצרית המוקדמת (המאה הרביעית לספירה) ועד אמצע המאה ה-20. במוזיאון מוצגים גם בדים רבים מהתקופה הפוסט-ביזנטית, זאת למרות ההרס שספג המנזר בארבע שריפות. אחד הפריטים היפים ביותר הוא אפיטפיוס רקום זהב (איקונין בד המתאר את הכנתו של ישו לקבורה), שנעשה בשנת 1703 על ידי הרוקמת הנודעת דספוינה מקונסטנטינופול. תצוגת האיקוניות נמשכת באולם מתומן עם כיפה הנושאת תמונה של ישו מוקף במלאכים. ריצפת הגרניט מעוטרת בחיפוי שיש צבעוני, המתארת טווס, סמל גן העדן השמימי. האיקוניות העתיקות ביותר מתוארכות למאה ה-13: הבתולה והילד, יוחנן המטביל עם התורם יואניס מוטולאס בפינה הימנית התחתונה, ובסיליוס הגדול.[1]
החצר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקומה התחתונה של המנזר יש חצר פתוחה עם באר גדולה במרכזה. בחצר נמצא פסיפס ענק המציג את מותה של מרים הבתולה. לפי האמונה, בסוף חייה הארציים, מרים "נרדמה" ונלקחה אל השמים, בגוף ובנשמה. מהחצר ניתן לראות גם את מגדל הפעמונים. מגדל זה נבנה בשנת 1882, הרבה זמן לאחר הקמת הכנסייה. הסיבה לכך היא שבתקופת השלטון העות'מאני נאסר על הנוצרים לצלצל בפעמונים. במגדל יש שישה פעמונים, הגדול ביותר נוצר ברוסיה ומשקלו 1,280 ק"ג.[1]
הכנסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקומה התחתונה נמצאת גם כנסיית המנזר. בכנסייה שמור האיקונין הפלאי של מריה הבתולה. לכן, הכנסייה מלאה במתנות המעידות על ניסי הבתולה. לדוגמה, חלק מדג-חרב מציין את תודתם של מלחים שניצלו מטביעה כאשר דג חרב ענק ניקב את צידי ספינתם בשנת 1718. בכנסייה מוצגת גם זרוע מברונזה המסמלת אירוע בו טורקי התנהג בחוסר כבוד כלפי הסמל הקדוש וזרועו שותקה. הכנסייה עתירה בפרסקאות על חיי ישו ועל חיי הבתולה שנוצרו בשנים 1975–1984 על ידי צייר האיקונות הקפריסאי כריסטוס גאורגיו. הפרסקאות שבהיכל הקדוש (המקום הקדוש ביותר בכנסייה) מתוארכות לסוף המאה ה-18 או תחילת המאה ה-19. מהתקרה של המעבר המרכזי תלויות שתי נברשות רוסיות שהביא האב קלֶאופּאס בשנת 1913. האיקונין של מרים הבתולה נמצא על האיקונוסטאזיס, בין האיקוניות האחרות.[1]
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
הכניסה למנזר -
פסיפס על גבי הקשת -
תיאור פסיפס של מריה הבתולה -
מגדל הפעמונים -
הפסל של הארכיבישוף מקריוס השלישי ליד מנזר קיקוס -
תרוני, ליד קברו של הארכיבישוף מקריוס השלישי
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מנזר קיקוס
- מנזר קיקוס בקפריסין - מכון ישראלי לארכיאולוגיה, באתר מכון ישראלי לארכיאולוגיה, 17 במרץ 2024
- מוזיאון מנזר קיקו (באנגלית)
- פורטל קיקוס (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Cyprus Tourism Organisation, Monastery of Kykkos, Visit Cyprus
- ^ 1 2 3 "Makarios to Be Buried Near His Monastery". The New York Times. 8 באוגוסט 1977. נבדק ב-2008-04-24.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "По стопам русского монаха и путешественника Василия Григоровича-Барского". נבדק ב-2020-04-25.
- ^ Jennings, Ronald C. (1988). "The Locust Problem in Cyprus". Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London. Cambridge University Press. 51 (2): 296. doi:10.1017/s0041977x00114594. JSTOR 618214.
| בקרת זהויות |
|
|---|