מרד הזאנג'

מרד הזאנג' (בערבית: ثورة الزنج, תרגום מילולי: ת'ורה' אלזנג') הוא הכינוי להתקוממות עבדים מאורגנת בין השנים 869–883, באזור עיראק של ימינו כנגד הח'ליפות העבאסית. המורדים היו עבדים שחורים ממזרח אפריקה, אשר כונו "זאנג'"^[1] (Zanj). בהמשך המרד הצטרפו אליהם עבדים רבים בני לאומים שונים מכל אזורי הח'ליפות, והמרד גבה עשרות אלפי קרבנות לפני שדוכא בידי העבאסים. סופרים מוסלמיים בני אותה תקופה כמו א-טברי ואל-מסעודי, מתארים את המרד בתור אחד האירועים היותר האלימים ועקובים מדם שפקדו את הח'ליפות העבאסית. במחקר המודרני המרד ידוע בתור אחת המלחמות הראשונות בהיסטוריה המוסלמית שקיים סיקור מלא ומפורט שלה.

רקע

ה"זאנג'" (Zanj), היו עבדים שחורים אשר יובאו מחופי מזרח אפריקה אל שטחי הח'ליפות העבאסית, ונוצלו בעיקר לצורכי עבודות חקלאיות. הביקוש לכוח עבודה זול גבר באותה תקופה בקרב בעלי אדמות עשירים אשר רכשו אדמות ביצה נרחבות מסביב לעיר בצרה. בניגוד לפרסים שקדמו להם, העבאסים לא השקיעו בתקופתם במערכות השקיה מתוחכמות באזור, ולכן הקרקע איבדה את פריונה ונעשתה מליחה. העבדים הובאו כדי לגרד את המלח ולאפשר גידולים חקלאיים בקרקע. העבדים נכלאו במחנות ועבדו בתנאים קשים ביותר. העבודה כשלעצמה הייתה קשה מאוד, והם לא זכו להפסקות. מנת המזון היומית שלהם כללה כמה תמרים בלבד. כרוניקות מהתקופה שנכתבו על ידי אנשי דת אסלאמיים מספרות על עוני ומחלות בקרב הזאנג'.

בשנת 690 פרץ מרד בקרב הזאנג', ומרד נוסף התרחש ב-694. על שתי המרידות ידוע מעט מאוד. בשנת 861 נרצח הח'ליפה אל-מתוכל הראשון על ידי חייליו הטורקים שחששו משינויים שתכנן הח'ליפה לעשות בקצונה הבכירה. הרצח הביא לתשע שנות אנרכיה, אשר כללו מלחמות אזרחים ומרידות חיילים ופשיטת רגל של השלטון המרכזי. מושלי המחוזות השונים הפכו ליותר ויותר עצמאיים, והופחתה כמות המיסים שקיבל השלטון המרכזי, אשר בכלל התקשה לשלוט במושלי המחוזות.

בשנת 863 ניסה עלי איבן מוחמד, אחד ממקורביו של אל-מנתצר, לעורר מרד כנגד הח'ליפות במזרח ערב. המרד נכשל בשל חוסר תמיכה מצד המקומיים, וב-868 עלי עבר להתגורר באזור בצרה. מוצאו של עלי אינו ברור. יש הטוענים שהיה ערבי בעוד אחרים טוענים שהיה פרסי. הוא עצמו טען להיותו צאצא של עלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד ובעלה של בתו פאטמה. גרסה זו נדחתה בידי היסטוריונים מוסלמים בני אותה תקופה. עלי ניסה לעורר מרד חדש בבצרה, תוך שהוא מתמרן בין הפלגים היריבים בעיר, אולם לא השיג את התמיכה המצופה מהתושבים ונאלץ לברוח לביצות של דרום עיראק. הוא נעצר בידי הרשויות המחוזיות באזור ונשלח למעצר באל-ואסט.

המרד

עלי הצליח להימלט מהמעצר, ועבר להתגורר בבגדאד. בבגדאד הוא המשיך לתכנן מרד כנגד הח'ליפות, והזדהה כזיידי במטרה לצבור תמיכה מהזיידים. בשנת 869 נודע לעלי על החרפה בסכסוכים בין הפלגים היריבים בבצרה. עלי מצא את הזאנג' קרקע נוחה למרד חדש. הוא חקר תנאי העבודה של הזאנג', הסתובב ביניהם והבטיח להם שאם יתמכו בו יהיו הם האדונים ואדוניהם יהיו לעבדיהם. הזאנג' הפכו אותו למנהיגם, ועד מהרה הוא נודע בכינוי "סהיב אז-זאנג'" ("הראש של הזאנג'"). עם זאת, התנועה של עלי משכה לא רק זאנג', אלא גם עבדים אחרים וכן עניים איכרים ובדווים שמאסו בשלטון המשפחות העשירות בבצרה. בשלב זה, עבר עלי לאמץ את הדוקטרינה השוויונית של הח'וארג'. הוא הטיף כי: "האיש המוכשר ביותר צריך למלוך, גם אם הוא עבד חבשי". עלי נהג לפתוח את דרשות יום השישי שלו במסגדים של הזאנג' במילים: "לָא חֻכְּם אִלָא לִלַה" (لا حكم إلا لله - "אין משפט אלא לאלוהים"), אשר הייתה קריאת הח'וארג' אשר פרשו מצבאו של עלי בן אבי טאלב במהלך קרב צפין.

המרד פרץ לבסוף בספטמבר 869, והתרכז בעיקר במרכז הח'ליפות במחוז עיראק. הזאנג' לחמו בשיטת גרילה, וביצעו פשיטות ליליות על עיירות כפרים ומחנות צבא. הם החרימו כלי נשק, סוסים ומזון, ושחרורו את כל העבדים בכל מקום. בהדרגה המורדים החלו לכבוש שטחים סביב העיר בצרה, חלקם בכוח הזרוע וחלקם באמצעות הסכמים. העבאסים עמדו חסרי אונים לנוכח המרד, משום שהיו עסוקים בדיכוי מרידות שפרצו במחוזות המערביים. הלחימה כנגד הזאנג' הופקדה בידי מושלי המחוזות, אשר צבאם היה למעשה מיליציה שהורכבה ממתנדבים. השלטון המרכזי תרם מעט מאוד חיילים. ככל שהמרד התחזק, המורדים בנו מבצרים, צי מלחמתי אשר שימש לתנועה בנהר שט אל-ערב, וכן גבו מיסים בשטחים שבשליטתם וטבעו מטבעות משלהם. עלי הקים לעצמו עיר בירה משלו בשם "אל-מכתרה".

עלי התקשה להשליט משמע בקרב חייליו. באוקטובר הם תקפו את בצרה כנגד הוראתו המפורשת, ספגו תבוסה כבדה ונאלצו לסגת. עלי שיגר שליח אל בצרה בניסיון להגיע למשא ומתן, אולם אנשי בצרה הרגו את השליח. מעודדים מהצלחתם, אנשי בצרה הרכיבו כוח צבאי גדול יחסית (המספר המדויק לא ידוע), אשר הפליג על דוברות בנהר שט אל-ערב במטרה לתקוף בהפתעה את אחד המחנות של הזאנג'. הזאנג' הכינו מארב מתוחכם וכמעט כל הכוח הושמד בקרב שנודע כקרב ברגיס (אנ'). ההיסטוריון המוסלמי א-טברי, אשר חי באותה תקופה, הזדעזע באופן אישי מתוצאות הקרב, ובעוד שעד לקטע זה דיווחיו פושרים יחסית, מכאן ואילך הוא תוקף את עלי אבן מוחמד בחריפות ומכנה אותו בשלל כינויים אשר ביניהם: "האחד המתועב" ו"אויב אללה". עלי מצדו כרת את ראשי המתים ושלח אותם על דוברה לאורך השט אל-ערב בכיוון בצרה. אנשי בצרה המזועזעים, פנו אל הח'ליף אל-מהתדי בבקשת עזרה. הח'ליף מצדו החליט להגביר את מעורבות השלטון המרכזי בדיכוי המרד.

ב-871, לאחר מצור ממושך (אנ'), המורדים כבשו את העיר אהוואז (באיראן המודרנית). הזאנג' החלו להטריד את בצרה, וניתקו אותה מאספקה. רעב ומחלות החלו להתפשט בעיר. ב-7 בספטמבר פתחו הזאנג' בהתקפה ישירה (אנ') בסיוע שבטים מקומיים, וב-10 בספטמבר סיימו את כיבוש העיר. לטענתו של ההיסטוריון אל-מסעודי, הזאנג' טבחו ב-300,000 איש. מספר זה אינו סביר, וההערכות המודרניות נעות בין 10,000 ל-20,000. העיר נבזזה וחלק ניכר שלה הוחרב עד עפר. בעקבות נפילת בצרה, בשנת 872 נשלח המצביא אל-מואפק בראש כוחות צבא גדולים לדכא את המרד, אולם הצלחותיו בתחילה היו מוגבלות. המורדים המשיכו להרחיב את כיבושיהם בהדרגה, וב-876 כבשו את אזור הביצות שבין בצרה לאל-ואסט, אשר כעת חצצה בין המורדים לבין התקדמות ישירה לאורך החידקל, אשר תביא אותם כ-50 ק"מ מעיר הבירה - בגדאד. המצב החדש הבהיל את השלטון העבאסי, ועוד כוחות הופרשו לצורך דיכוי המרד. בהדרגה הצליחו העבאסים לדחוק את הזאנג' מכל כיבושיהם, ואל-מואפק שחרר את בצרה בסוף שנת 879. ב-881 הטיל אל-מואפק מצור על אל-מכתרה, והציע תנאים נדיבים למורדים, אשר גרמו לרבים מהם לערוק. באוגוסט 883 נפלה אל-מכתרה, ועלי אבן מוחמד נהרג. המורדים הנותרים נכנעו או נטבחו.

תוצאות המרד

המספר המדויק של ההרוגים במרד אינו ניתן לאמדן. שני המקורות האמינים ביותר העוסקים במרד הם א-טברי ואל-מסעודי. א-טברי אינו מציין מספר כולל בהיסטוריות שלו, אולם מציין לחוד את מספר ההרוגים בחלק מהקרבות. את מספר ההרוגים הנמוך ביותר מציע אל-מסעודי, אשר טוען שבמהלך המרד נהרגו בסה"כ 500,000 איש. הוא מודה בעצמו שהמספר הזה הוא השערה בלבד, וכי לא ניתן לאמוד את המספר המדויק. ההיסטוריון אל-סולי (אנ') כותב מספר מוגזם בוודאות של 1,500,000 הרוגים, בעוד אל-טיבטאבה (אנ') מספר על 2,500,000. הנזק העיקרי של המרד היה שיבוש חמור של הפעילות הכלכלית באזור. המקורות מדווחים על שטחים שהפכו לשממה, כפרים שננטשו, מוצרים שהוחרמו בידי חיילים ומחסור חמור במזון ומים. לטענת חלק מהחוקרים, אזורים אלו מעולם לא התאוששו באופן מלא מהמרד.

נזק נוסף היה העובדה שהשלטון העבאסי השקיע משאבים רבים בדיכוי המרד, ובכך הסיחו את דעתם מחזיתות אחרות. אחמד אבן טולון מרד בעבאסים וייסד את שושלת טולון, מדינה עצמאית אשר שרדה יותר משלושה עשורים לאחר מכן. יעקב בן לית' ואחיו עמר בן לית' הקימו את השושלת הצפארית באיראן אשר שרדה למעלה ממאה שנים. בשל המרד התקשו העבאסים להיאבק באימפריה הביזנטית אשר הצליחה להרחיב מעט את גבולה באזור אנטוליה בתקופה זו. בעקיפין, ההתעסקות של העבאסים במרד הזאנג' תרמה גם להתפתחות כת הקרמטים.

לקריאה נוספת

Al-Mas'udi, Ali ibn al-Husain (1861–1917). Les Prairies D'Or. 9 vols. Ed. and Trans. Charles Barbier de Meynard and Abel Pavet de Courteille. Paris: Imprimerie| Nationale.
Al-Biruni (1879). Al-Athar al-Baqiyah ‘an al-Qurun al-Khaliyah [The Chronology of Ancient Nations: An English Version of the Arabic Text of the Athar-ul-Bakiya of Al-Biruni, or "Vestiges of the Past," Collected and Reduced to Writing by the author in A.H. 390-1, A.D. 1000]. Ed. and Trans. C. Edward Sachau. London: W.H. Allen & Co. p. 330.
Al-Duri, Abd al-Aziz (2007). Dirasat fi al-‘Usur al-‘Abbasiyya al-Muta’akhira (Studies in Late Abbasid Times). Beirut: Markaz Dirasat al-Wahdah al-ʻArabiyah. ISBN 9953-82-104-6.
Waines, David, ed. (1992). The History of al-Ṭabarī, Volume XXXVI: The Revolt of the Zanj, A.D. 869–879/A.H. 255–265. Albany, New York: State University of New York Press. ISBN 0-7914-0764-0.