שושלת טולון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Split-arrows-3.svg ערך זה מועמד לפיצול: ערך זה גדול מאוד או שהוא עוסק במספר נושאים. ייתכן שפיצול הערך לערכי משנה יקל על הקריאה ועל איתור מידע רלוונטי.
אתם מוזמנים לדון בדף השיחה בהצעה לפצל את הערך.
שושלת טולון

שושלת טולון (ערבית: طولونيون בתעתיק לעברית: "טוּלונִיוּן" על שם אחמד אבן-טולון) הייתה השושלת המוסלמית העצמאית הראשונה ששלטה על הלבנט (868–905 לספירה), לאחר שהיא נפרדה הלכה למעשה מהשלטון המרכזי של האימפריה העבאסית. במאה ה-9, סכסוכים פנימיים בקרב המוסלמים גרמו לכך שנחלשה השליטה של בית עבאס על חלקים מהח'ליפות המוסלמית ובכללם הלבנט. ב-868 המפקד ממוצא טורקי אחמד אבן-טולון ייסד את עצמו כשליט מקומי של מצרים. בהמשך הוא השיג אוטונומיה מהח'ליפות העבאסית, אם כי כמו שאר השושלות העצמאיות המוסלמיות של התקופה הוא נשאר כפוף באופן סמלי לח'ליף העבאסי בבגדאד. במהלך שלטונו של אבן-טולון (868-884) ויורשיו, השושלת הטולונית התפשטה מזרחה והשתלטה על שטחים נוספים כגון בקעת הירדן, החג'אז, קפריסין וכרתים. לאחר מותו של אחמד אבן טולון עלה לשלטון בנו ח'ומארוויה, שזכה להישגים צבאיים ודיפלומטים נרחבים והפך לשחקן חשוב במזרח התיכון. יורשיו של ח'ומארוויה היו מספר אמירים לא מוצלחים שהותירו את ניהול ענייני המדינה לעבדיהם ממוצא טורקי ואפריקאי. בשנת 905 הטולונים לא הצליחו לעצור פלישה של צבא עבאסי לשטחם, שהחזירה את השליטה האפקטיבית על מצרים וסוריה לידי העבאסים.[1] התקופה הטולונית התאפיינה ברפורמות כלכליות, מנהליות ותרבותיות. אחמד אבן-טולון שינה את מערכת המיסים והפך את הסוחרים לבעלי הברית שלו. הוא גם הקים צבא טולוני חזק, והעביר את הבירה מפוסטאט לאל-קטאיע (שתי הערים כיום הן חלק מקהיר) והקים שם את מסגד אבן טולון המפואר, אחד המסגדים הגדולים בעולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה והנפילה של השושלת הטולונית התרחשה על רקע היחלשותה של האימפריה העבאסית ששלטה באותה תקופה במרבית המזרח התיכון, בעקבות משברים כלכליים קשים וחוסר יציבות שהתבטא באירועים כגון מרד סמארה. חולשה זו אפשרה למנהיגים מקומיים בעולם האסלאם לצבור כוח על חשבון השלטון המרכזי העבאסי, אם כי ללא הנתקות מוחלטת ממנו ולרוב תוך המשך ההכרה הסמלית בח'ליף העבאסי. קודם לשושלת טולון היו תנועות מקומיות במצרים כגון פלג של תומכי עלי וקופטים שניסו גם הן לצבור כוח על חשבון השלטון העבאסי, אך אלה השיגו הישגים מעטים בלבד במאבקיהם.

אחמד אבן-טולון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אחמד אבן טולון

אחמד אבן-טולון היה חייל של חיל-משמר ממוצא טורקי בעיקר, שהוקם על ידי העבאסים ושכן תחילה בבגדאד. לאחר מכן חיל המשמר עבר להתיישב בסמארה כאשר היא הוקמה על ידי הח'ליף אל מועתסם. בשנת 868, אבן-טולון נשלח למצרים למשול בה מטעם הח'ליף העבאסי אל-מועת'ז.[2] במצרים, אבן-טולון נטל סמכויות נוספות וניהל באופן עצמאי את הכלכלה וכוחות הצבא המקומיים, כשהוא שולט על אוצר המחוזות סוריה ומצרים. בשנת 877 כוח עבאסי נשלח להדיח את אבן-טולון מכסאו בעילה שלא הסכים לשלם מס מספיק גדול לח'ליף העבאסי, אך הוא הצליח להדוף את המתקפה על שטחו ואף השתלט על סוריה בשנה לאחר מכן. עם אוטונומיה מלאה, לאחר שכבר לא היה צורך לשלם מיסים לח'ליף העבאסי, אבן-טולון התפנה להשקיע משאבים בבניית תעלות השקיה וצי ימי נרחבים, שהעבודה עליהם תמרצה את הכלכלה המקומית באופן משמעותי. בשנת 878, בקעת הירדן נכבשה על ידי הטולונים ובהמשך שטחה של השושלת התפשט צפונה לעבר הרי הלבנון ועד הגבול עם האימפריה הביזנטית. התרחבות משמעותית זו העניקה לטולונים עומק אסטרטגי כדי להגן על עצמם מהצבא העבאסי.[3]

אחמד אבן-טולון הותיר אחריו צבא עצמאי סדיר ומאומן היטב, כלכלה יציבה וממסד בירוקרטי יציב שהטיב לנהל את ענייני הממשל. הוא מינה את בנו ח'ומארוויה (خمارویہ) ליורש.

ח'ומארוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות אביו, ח'ומארוויה עלה לשלטון כיורש. האתגר הראשון שעמד בפניו הייתה הפלישה לסוריה של צבאות הח'ליפות העבאסית שנערכה על פי החלטתו של אל-מואפק, השליט בפועל של הח'ליפות. ח'ומארוויה גם היה צריך להתמודד עם עריקה של אחד מבעלי הברית העיקריים של אביו למחנה הפולשים. השליט הצעיר השיג הישגים צבאיים ופוליטיים, הצליח להדוף את הפלישה ובשנת 890 אף הרחיב את שלטונו עד לצפון עיראק ולעיר טרסוס (כיום חלק מטורקיה). לאור כוחו הצבאי והכלכלי והפיכתו לשחקן מרכזי במזרח התיכון לבית עבאס לא הייתה ברירה אלא להכיר בשלטונו, והוא חתם איתם על הסכמים. בהסכם הראשון ב-886, אל-מואפק הכיר בשלטונו של ח'ומארוויה בסוריה ומצרים לתקופה של 30 שנה. הסכם שני נחתם בשנת 892 עם הח'ליף אל-מעתדד הראשון, שאישרר את ההסכם הראשון. שני ההסכמים גם נועדו כדי לחדש את מעמדה של שושלת טולון ככלי-שרת עבור הח'ליפות העבאסית.

מסגד אבן טולון, המבנה הגדול ביותר שנותר מהתקופה הטולונית.

על אף הישגיו הרבים, בתקופתו של ח'ומארוויה גם החלה הדעיכה של שושלת טולון. משברים פיננסיים, אלימות פוליטית פנימית, וצעדים שנקטו העבאסים, כולם היו גורמים שתרמו לתחילת דעיכתה של השושלת.[2][1]

דעיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמירים המאוחרים יותר של השושלת לא היו מוצלחים והותירו את ניהול ענייני המדינה לעבדיהם ממוצא טורקי ואפריקאי.[1] האמיר הראשון, בנו של ח'ומארוויה, היה ג'אייש, אך הוא הודח על ידי מפקדי הצבא בשנת 896 זמן קצר בלבד לאחר עלייתו לשלטון. אחיו בארון אבן ח'ומארוויה ירש אותו. בתקופת שלטונו שארכה שמונה שנים לא הצליח להחיות את השושלת ולבסוף התנקשו בחייו בשנת 904. בתקופתו הצבא העבאסי כבר השתלט חזרה על סוריה והיה על סף פלישה למצרים. השליט החמישי והאחרון של שושלת טולון היה שייבן אבן אחמד אבן טולון, שלא הצליח להתנגד לפלישה הצבאית העבאסית, שהביאה לסופה של שושלת טולון בשנת 905.[1]

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחמד אבן טולון ייסד עיר בירה חדשה, בשם אל-קטאיע (כיום חלק מקהיר) עבור השושלת, מצפון לעיר הבירה הקודמת פוסטאט. בעיר הבירה החדשה הקים את מסגד אבן טולון ובנה אותו בסגנון סמארני (סגנון בנייה שהיה נהוג גתקופה שבה הח'ליפות העבאסית העבירה את בירתה מבגדאד לסאמרה). לא רק המסגדים של התקופה נבנו בסגנון ארכיטקטוני זה אלא גם בתי המגורים הטולונים, שבחלקם שרדו עד היום.[4] בתקופה ח'ומארוויה היו אף יותר השקעות בבנייה ותרבות מאשר בתקופת אביו. הוא בנה ארמונות עם גנים מפוארים לעצמו ולמי שרצה בטובתו. האורוות הפרטיות שלו היו גדולות עד כדי כך שסיפור עממי מהקופה אומר שח'ומארוויה מעולם לא רכב על אותו סוס יותר מפעם אחת. למרות שהוא בזבז הרבה מהמשאבים של השושלת על פאר ורהבתנות, הוא גם עודד את צמיחתה של יצירה תרבותית ונתן חסות למשוררים ואינטלקטואלים. אחד מבני חסותו, והמורה לילדיו, היה הבלשן הידוע מוחמד בן עבדאללה בן מוחמד מוסלם. שיר הלל נכתב על ידי קאסים בן יחיא אל-מריאמי כדי לחגוג את ניצחונותיו של ח'ומארוויה בשדה הקרב.[5]

בעזרת תיווך של יועציו, ח'ומארוויה ארגן את אחד הנישואים הפוליטיים החשובים ביותר בהיסטוריה של האסלאם של ימי הביניים. הוא הציע את בתו לח'ליף העבאסי אל-מעתדד הראשון בבגדאד. הנישואים התקיימו בשנת 892 והתקיימה מסיבה מפוארת, שכחלק ממנה ח'ומארוויה העניק כמתנה אוצר עצום של בין 400 אלף למיליון דינר. יש שמשערים שהנישואים האלה וההשקעה הכספית של ח'ומארוויה בהם היו ניסיון מחושב של העבאסים להחליש את שושלת טולון. סיפורה של מסיבת הנישואים המפוארת בין הנסיכה הטולונית לח'ליף העבאסי נזכר על ידי תושבי מצרים כסיפור עממי לאורך מאות שנים ואף עד התקופה העות'מאנית, וישנם תיאורים שלה בכרוניקות וסיפורי עם.[5]

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך להקים צבא אוטונומי נהיה ברור לאחר מרידות מצד מושלים מקומיים שחיו תחת שלטונו של אחמד אבן-טולון. בהתאם, אבן טולון יצר צבא סדיר ועצמאי ובנה צי ימי, שחייליו היו ממוצא אתני מעורב, בעיקר ממלוכים ממוצא יווני, סודני או פרסי.[2] ח'ומארוויה המשיך במדיניות של אביו לנהל צבא ממוצא אתני מעורב והיה בכך תרומה לכוחו של הצבא, שכן הגדודים נהנו מהכישורים שכל קבוצה הביאה איתה: החיילים הסודנים האפריקאים, שכירי החרב היוונים והחיילים-עבדים הטורקים שיובאו מטורקסטן.[6]

אבן טולון ייסד יחידת עלית שהגנה על משפחת טולון עצמה, ויחידה זו היווה את הגרעין האיכותי של הצבא. החיילים של יחידה עלית זו כנראה הגיעו ממחוז ע'ור באפגניסטן תחת שלטונו של אבן-טולון, ומערבים מקומיים בזמן שלטונו של ח'ומארוויה. בטקס שנערך בשנת 871, כוחותיו של אבן-טולון נשבעו שבועה אישית כלפיו. עם זאת לעתים היו עריקות מהצבא, כולל עריקות של מפקדים בכירים, לטובת העבאסים, וזו בעיה שהצבא הטולוני התמודד איתה לכל אורך קיומו.[2]

להלן רשימת קרבות משמעותיים שבהם הצבא הטולוני השתתף:

  • בשנת 877 הכוחות הטולונים הצליחו להדוף פלישה של העבאסים ואילצו את המצביא העבאסי מוסא אבן בוע'ה להזניח את תוכניתו להדיח את אחמד אבן-טולון משלטונו.[7]
  • בשנת 878, תחת האמתלה של ג'יהאד להגנת הגבולות של אסיה הקטנה מפני הביזנטים, הצבא הטולוני כבש את סוריה.
  • בשנת 885 הצבא הטולוני בהובלתו של ח'ומארוויה נלחם עם הצבא העבאסי בקרב גדול בדרום ארץ ישראל, לאחר שהעבאסים כבשו את סוריה ומושל סוריה ערק לטובתם. בקרב זה, לאחר שגם ח'ומארוויה וגם המצביא העבאסי נמלטו על נפשם, אחד הגנרלים הטולונים השיג את הניצחון עבור הצד השושלת הטולונית.[6]
  • בשנים 885-886 הצבא הטולוני בהובלת ח'ומארוויה הביס את מושל מוסול, על אף שצבאו של האחרון היה גדול יותר. ניצחון זה של השושלת הטולונית גרם לאפקט דומינו ומושלים מסיציליה ועד חרן נכנעו בפני ח'ומארוויה.[6]
  • בשנים 896-905, לאחר דעיכת כוחה של השושלת, הטולונים לא הצליחו לעצור את הצבא העבאסי מלפלוש לשטחם ולבסוף לכבוש את עיר הבירה שלהם אל-קטאיע ולשים סוף לשושלת.[6]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת שלטונו של אחמד אבן-טולון כלכלת מצרים שיגשגה. התוצר החקלאי היה גבוה באופן יוצא דופן בזכות הצפות קבועות ותדירות של הנילוס. סקטור מרכזי אחר בכלכלה הטולונית, שבו התרכזו ההשקעות ובו הטולונים סחרו עם ארצות אחרות באגן הים התיכון היה הטקסטיל, ובפרט בדים מפשתן.[2] כמו כ, אבן-טולון ערך רפורמות במנהל ובמערכת המיסוי, ובעזרתם קירב אליו את מעמד הסוחרים. הוא אף שמר על אוטונומיה וסירב לשלם מיסים גדולים לשלטון המרכזי העבאסי בבגדאד, מה שאפשר להפנות את הכספים להמרצת הכלכלה המקומית.

אוטונומיה פיננסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך התקופה 870-872, אבן-טולון נטל באופן הדרגתי שליטה על המנהל הפיננסי המצרי. בשנת 871 המס על האדמות החקלאיות (ח'ראג') החל להיות מועבר אליו במקום לעבאסים. בצורה דומה הוא החל לגבות מיסים מסוריה לשושלתו והשיג ניצחון על אבן-מוד'בּיר, ראש משרד הפיננסים ואחד מחברי האליטה הבירוקרטית העבאסית.[2]

אל-מואפק, השליט בפועל של הח'ליפות העבאסית באותה תקופה, לא ראה בעין יפה את הפעילויות של אבן-טולון בתחום הפיננסי. הוא רצה להבטיח שהכנסות המסים הגדולות ממצרים יוזרמו לקופת העבאסים כדי לממן את דיכוי מרד הזאנג' ובאופן כללי להחליש את האוטונומיה של שושלת טולון. הצורך המידי של הח'ליפות בבגדאד לכסף גרמה לה להתרכז במאמצים להשגת עושרה הרב של מצרים. הסכסוך הוביל להתנגשות צבאית לאחר שאבן טולון סירב לדרישתו אל-מואפק להעביר לו את ההכנסות מקופת מצרים, ועל רקע זהה נשלח בשנת 877 כוח צבאי עבאסי במטרה להדיח את אבן-טולון מכסאו.[7] עם זאת, לפחות בשני מקרים אבן-טולון כן העביר לח'ליפות העבאסית סכומים נכבדים של כסף ומתנות.[2]

תחת שלטונו של ח'ומארוויה נחתמו באופן רשמי הסכמים בין העבאסים לבין שושלת טולון שהכריזו על סיום העוינות בין הצדדים ולהעברה של מנחה שנתית מצד הטולונים לטובת השלטון העבאסי. בהסכם הראשון של שנת 886 הוחלט על הסעיפים הפיננסים של היחסים ביניהם. גובה המנחה שנקבע עליה הוא כנראה 300 אלף דינר על בסיס שנתי.[6]

האדמיניסטרציה הטולונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאדמיניסטרציה הטולונית במצרים היו מספר סממנים ראויים לציון. הממשל היה ריכוזי באופן יוצא דופן והתבסס על תמיכה מצד האליטות המסחריות, דתיות והחברתיות של מצרים. אחמד אבן-טולון החליף את הפקידות ממוצא עיראקי בבירוקרטים מצריים. בסך הכל הממשל נסמך על קהילת הסוחרים החזקה עבור תמיכה דיפלומטית ופיננסית, וכך למשל פקיד הפיננסים הראשי של אבן-טולון היה חבר בכיר בקהילת הסוחרים המצרית.[2]

השושלת הטולונית לאורך רוב שנותיה שמרה על יציבות שלטונית, וזו הייתה דרך נוספת שבה היא תרמה לשגשוגה הכלכלי של מצרים. בתגובה לרפורמות של הטולונים שנועדו לייעל את המערכת הפיסקאלית פרצו מספר מרידות מבודדות של קופטים וערבים נוודיים במצרים העליונה, אך אלה לא הצליחו לצבור מספיק תנופה כדי לאיים באופן ממשי על יציבות השושלת. הכלכלה התחזקה בזכות רפורמות שהונהגו זמן קצר לפני השושלת הטולונית וגם על ידי רפורמות שהיא עצמה הנהיגה, לשינויים במערכת הגבייה והערכה של מיסים והרחבה של השיטה לחתימת חוזים לגבי המסים העתידיים שחקלאים ישלמו שהעניקה יציבות וביטחון פיננסי לחקלאים ותרמה לעלייתה של אליטה בעלת-אדמה במצרים.[2] הרפורמות הפיננסיות והאגראריות של אבן-טולון גרמו לחקלאים לעבוד בחריצות על אף המסים הכבדים שהוטלו עליהם, מה שתרם לאוצר השושלת. כמו כן בוטל הנוהג של פקידי מנהל לגבות כספים עבור הרווח הפרטי שלהם.[7]

מאפיין ראוי לציון נוסף באדמיניסטרציה של שושלת טולון הוא ביטול העדיפות שניתנה למטרופולין המרכזי של מצרים על חשבון של האזורים של הארץ. קודם לשושלת הזו, מירב ההכנסות ממיסים הושקעו במטרופולין המרכזי תוך הזנחה של הפריפריה, אך תחת שלטונו של אבן-טולון הדבר השתנה וכספים הושקעו כדי לקדם בנייה מסחר ותעשייה גם באזורים הפריפריאלים של מצרים.[7]

הוצאות גדולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח'ומארוויה ירש כלכלה יציבה ועשירה מאביו ושושלת עם מנהל תקין. בעת מותו של אביו ועלייתו לשלטון, אוצר השושלת הגיע ל-10 מיליון דינרים, סכום כסף גדול מאוד עבור התקופה. עם זאת עד מותו של ח'ומארוויה בשנת 896 האוצר התרוקן, והדינר איבד מערכו והיה שווה שליש אחד מערכו בתחילת התקופה. חלק מהאסון הפיננסי הזה מיוחס למשיכתו של ח'ומארוויה לפאר ונהנתנות. סיבה אחרת היא ניסיונותיו לקנות תמיכה פוליטית בעזרת כסף.[6] בין שאר ההוצאות הגדולות של ח'ומארוויה ניתן לציין את המנחה העצומה, בין 400 אלף למיליון דינר בשוויה, שהוא העניק לבית עבאס בזמן חתונת בתו עם בן המשפחה העבאסית. יש שמשערים, לכן, שהחתונה כולה הייתה ניסיון מתוכנן מצד העבאסים לרוקן את אוצר השושלת הטולונית.[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Behrens-Abouseif, Doris (1989). "Early Islamic Architecture in Cairo". In Islamic Architecture in Cairo: An Introduction. Leiden; New York: E.J. Brill.
  • Bianquis, Thierry, Guichard, Pierre et Tillier, Mathieu (ed.), Les débuts du monde musulman (VIIe-Xe siècle). De Muhammad aux dynasties autonomes, Nouvelle Clio, Presses Universitaires de France, Paris, 2012.
  • Gordon, M.S. "Ṭūlūnids ." Encyclopaedia of Islam. Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel and W.P. Heinrichs. Brill, 2008. Brill Online. 4 May 2008
  • Haarmann, U. "Ḵh̲umārawayh b. Aḥmad b. Ṭūlūn ." Encyclopaedia of Islam. Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel and W.P. Heinrichs. Brill, 2008. Brill Online. 4 May 2008
  • Hassan, Zaky M. "Aḥmad b. Ṭūlūn ." Encyclopaedia of Islam. Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel and W.P. Heinrichs. Brill, 2008. Brill Online. 4 May 2008
  • "Tulunid dynasty", The New Encyclopædia Britannica (Rev Ed edition). (2005). Encyclopædia Britannica, Incorporated. ISBN 978-1-59339-236-9
  • Rapoport, Yossef. "Matrimonial Gifts in Early Islamic Egypt," Islamic Law and Society, 7 (1): 1-36, 2000.
  • Tillier, Mathieu (présenté, traduit et annoté par). Vies des cadis de Miṣr (257/851-366/976). Extrait du Rafʿ al-iṣr ʿan quḍāt Miṣr d’Ibn Ḥağar al-ʿAsqalānī, Institut Français d’Archéologie Orientale (Cahier des Annales Islamologiques, 24), Cairo, 2002. ISBN 2-7247-0327-8
  • Tillier, Mathieu. « The Qāḍīs of Fusṭāṭ–Miṣr under the Ṭūlūnids and the Ikhshīdids: the Judiciary and Egyptian Autonomy », Journal of the American Oriental Society, 131 (2011), 207-222. Online: http://halshs.archives-ouvertes.fr/IFPO/halshs-00641964/fr/

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 "Tulunid Dynasty." Encyclopædia Britannica
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 2.9 "Ṭūlūnids," Encyclopaedia of Islam
  3. ^ Lev, Yaacov, War and society in the eastern Mediterranean, 7th-15th centuries, BRILL, 1997, pp.129-130
  4. ^ Behrens-Abouseif (1989)
  5. ^ 5.0 5.1 "Ḵh̲umārawayh b. Aḥmad b. Ṭūlūn ," Encyclopaedia of Islam
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 "Ḵh̲umārawayh b. Aḥmad b. Ṭūlūn ," Encyclopaedia of Islam
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 "Aḥmad b. Ṭūlūn" Encyclopaedia of Islam