מרד שימבארה

מרד שימבארה (島原の乱)

המצור על טירת הארה
תאריכים	1637–1638
מקום	שימבארה, נגסאקי, יפן
תוצאה	ניצחון לטוקוגאווה; הנוצרים מגורשים מיפן
הצדדים הלוחמים שוגונות טוקוגאווה מורדים מקומיים מפקדים איטקורה שיגמאסה, מצודאירה נובוצונה אמקוסה שירו כוחות מעל 125,000 חיילים 37,000-27,000 אבדות 1,900 הרוגים, 11,000 פצועים מעל 27,000 הרוגים

מרד שִׁימַבָּארָה (ביפנית: 島原の乱, תעתיק: שימבארה נו ראן) הייתה התקוממות שהתרחשה בדרום מערב יפן בשנים 1637–1638, במהלך תקופת אדו. מרבית המורדים היו איכרים, רובם נוצרים קתולים. הייתה זו אחת מהפרות הסדר הציבוריות היחידיות בתקופת שלטונה של שוגונות טוקוגאווה.

בניית טירת שימבארה על ידי שבט מצוקורה גרמה להעלאת המסים באופן ניכר, והדבר עורר את זעמם של האיכרים ושל סמוראים חסרי אדון. רדיפות דתיות מצד הממשל כנגד נוצרים מקומיים הגבירו את חוסר השקט, והמרמור הפך למרד גלוי ב-1637. שוגונות טוקוגאווה שלחה כוח בן מעל ל-125,000 חיילים לדכא את המרד, ולאחר מצור ממושך על טירת הארה, בה התבצרו המורדים, חוסל המרד.

לאחר המרד, נערף ראשו של המנהיג, אמקוסה שירו, ורדיפת הנוצרים הפכה חמורה יותר, ונמשכה עד אמצע המאה ה-19.

גורמים למרד ופריצתו

באמצע שנות ה-30 של המאה ה-17 מחו איכרים מחצי האי שימבארה ומהאי אמקוסה על המיסים הכבדים שהטילו עליהם אדוניהם, ועל הרעב שפקד את האזור. המחאה התרכזה בשטחיהם של שני אדונים: מצוקורה מצואיאה מנחלת שימבארה, וטרסאווה קטטאקה מנחלת קראצו. אף על פי שהמרד נחשב להתקוממות דתית, למעשה הרקע למרד הם המיסים הכבדים והרעב. מלבד איכרים, השתתפו במרד גם דייגים, סוחרים ובעלי מלאכה. עם התרחבות המרד, הצטרפו אליו גם סמוראים ללא אדון, ששירתו בעבר את האדונים הקודמים של הנחלות. לפיכך, תיאור מרד שימבארה כמרד איכרים אינו מדויק.

שימבארה נמצאה בעבר בשטח נחלת שבט ארימה, שהיו נוצרים, וכתוצאה מכך, רוב תושבי האזור היו נוצרים גם כן. שבט ארימה נאלץ לוותר על הנחלה ב-1614, לאחר התבוסה בקרב סקיגהארה, ופינה את מקומו לשבט מצוקורה. השליט החדש, מצוקורה שיגמאסה, רצה להתקרב לשוגונות ועל כן השתתף במספר יוזמות שלטוניות, כגון בניית טירת אדו ופלישה מתוכננת ללוזון. בנוסף, הוא גם הקים טירה בעיר שימבארה. למימון כל הוצאות אלה הטיל מצוקורה מיסים כבדים על תושבי הנחלה שלו, ובהתאם לצו של טוקוגאווה איאיאסו מ-1614 שאסר על הנצרות, רדף את הנוצרים בנחלתו. מדיניות זו של שבט מצוקורה נמשכה גם כשנטל בנו של שיגמאסה, קצואיאה, את השליטה על השבט.

תושבי האי אמקוסה סבלו באופן דומה תחת שלטונו של שבט טרסאווה, שבדומה לשבט מצוקורה, תפס את מקומו של שבט קונישי לאחר קרב סקיגהארה.

השתלשלות האירועים

ראשית המרד

הרונין הממורמרים של אזור שימבארה החלו לקיים פגישות חשאיות בהן תכננו את המרד, ופתחו בו בסתיו 1637, עם התנקשות בחייו של גובה המיסים המקומי היאשי היוֹזָאֶמוֹן. באותה עת פתחו אחרים במרד באי אמקוסה. המורדים הרחיבו את שורותיהם במהרה, וצירפו אליהם את כל תושבי האזור. אמקוסה שירו, נער בן 16, נבחר להנהיג את המרד.

המורדים הטילו מצור על שתי טירות של שבט טרסאווה, אך לפני שעמדו להיכנע, הגיע לאזור צבא מנחלות שכנות באי קיושו, ואילץ את המורדים לסגת. לאחר מכן חצו המורדים את ים אריאקה, והטילו מצור על טירת שימבארה, אך נהדפו שוב. לאחר מכן התאספו המורדים באתר בו עמדה טירת הארה, שהייתה שייכת לשבט ארימה, אך נהרסה כשעזב. הם בנו ביצורים מעץ, והשתמשו בנשק ואספקה שבזזו ממחסני שבט מצוקורה.

המצור על טירת הארה

חורבות טירת הארה

הצבא המאוחד של נחלות האזור, תחת פיקודו של איטקורה שיגמאסה, הגיע לטירת הארה והטיל עליה מצור. הכוחות הצרים אז ביקשו את עזרת ההולנדים, שנתנו להם בתחילה אבק שרפה, ולאחר מכן אף תותחים. בסופו של דבר, לבקשת השוגון, שלחו ההולנדים אף ספינת מלחמה, שעגנה מול הטירה. לאחר מכן פתחו היפנים וההולנדים בהרעשה ארטילרית על הטירה במשך 15 ימים, אך המטרה לא הושגה, והטירה לא נפלה. לאחר מצור בן שבועיים נסוגה הספינה ההולנדית, לבקשת היפנים, שראו בבקשת העזרה ממדינה זרה בדיכוי מרידה פנימית פגיעה בכבודם, וגם מכיוון שמן הטירה הגיע מכתב שזילזל באומץ לבם של החיילים היפנים.

נפילת הטירה

במהלך המצור נהרג מפקד הצבא איטקורה, ואת מקומו תפס מצודאירה נובוצונה, שהביא עמו חיילים נוספים. אף על פי כן, המתבצרים החזיקו מעמד במשך חודשים, ואף הצליחו להסב אבדות רבות לצבא שעמד מולם, אך האספקה שלהם ומזונם הדלדלו בהדרגה.

באפריל 1639 עמד מספר המתבצרים על 27,000 לעומת 125,000 חיילי השוגון. לאחר מתקפה כושלת של המורדים ב-4 באפריל, נתפסו מספר שבויים, וצבא השוגון גילה שהמזון בטירה אזל. לפיכך ערכו החיילים התקפה על הטירה ב-12 באפריל, ולאחר קרב ממושך, בו ספגו שני הצדדים אבדות רבות, נפלה הטירה ב-15 באפריל.

כוחות צבא בשימבארה

מרד שימבארה היה המהלך הצבאי הראשון מאז המצור על אוסקה בו נאלצה השוגונות לפקח על צבא מאוחד של מספר נחלות שונות. לרשותו של המפקד העליון, איטקורה שיגמאסה, עמדו 800 חיילים בפיקודו הישיר; למחליפו, מצודאירה נובוצונה, היו 1,500 חיילים. לסגן המפקד העליון, טודה אוג'יקאנה, היו 2,500 חיילים, ו-2,500 סמוראים נוספים מנחלת שימבארה. הצבא המאוחד הכיל בעיר כוחות מהנחלות השכנות לשימבארה.

חלק גדול מהכוח, מעל 35,000 חיילים, הגיע מנחלת סאגה, והיה תחת פיקודו של נבשימה קצושיגה. הבאים בתור היו הצבאות מנחלות קוממוטו ופוקואוקה, שמנו 23,500 חיילים תחת פיקודו של הוסוקאווה טדטושי, ו-18,000 חיילים תחת פיקודו של קורודה טדיוקי, בהתאמה. נחלת קורומה סיפקה 8,300 חיילים, תחת פיקודו של ארימה טויואוג'י; נחלת ינגאווה סיפקה 5,500 חיילים, תחת פיקודו של טצ'יבאנה מונשיגה; מנחלת קראצו הגיעו 7,570 חיילים, תחת פיקודו של טרסאווה קטטאקה; מנובאוקה הגיעו 3,300 חיילים, תחת ארימה נאוזומי; מקוקורה הגיעו 6,000, תחת אוגסווארה טדזאנה; מנקאצו הגיעו 2,500, תחת אוסגווארה נאגצוגו; מבונגו-טקאדה הגיעו 1,500 חיילים, תחת מצודאירה שיגנאו, ומסצומה הגיעו 1,000 חיילים, תחת ימאדה ארינאגה. הכוחות היחידם שלא הגיעו מקיושו, מלבד המפקד העליון וכוחותיו הישירים, היה כוח בן 5,600 חיילים מפוקויאמה, תחת מיזונו קצונארי. בסך הכל מנו כוחות השוגון 125,800 חיילים.

בניגוד לכך, מניין המורדים אינו ודאי. ככל הנראה מבין המורדים היו מעל 14,000 לוחמים, והשאר היו אזרחים שתפסו מחסה בטירה. ההערכות לגבי מספרם הכולל של המורדים נעות בין 27,000 ל-37,000.

תוצאות המרד

לאחר נפילת הטירה, הוציאו חיילי השוגון להורג את כל המורדים. ראשו של מנהיג המרד, אמקוסה שירו, נערף, ונלקח לנגסאקי על מנת להציגו בפומבי, וטירה הארה נשרפה עד היסוד, ביחד עם הגופות.

השוגונות חשדה בכנסייה הקתולית במעורבות במרד, ובעקבות זאת גורשו כל הסוחרים הפורטוגזים מיפן. מדיניות ההסתגרות של יפן נאכפה ביתר שאת, ואיתה גם מדיניות רדיפת הנוצרים. לפיכך, נאלצו הקירישיטן, הנוצרים היפנים, לרדת למחתרת, והפכו לקקורה קירישיטן.

בשל התנהלותו של מצוקורה קצואיאה, שהביאה לפרוץ המרד ולהתארכותו, הוא נדרש לבצע ספוקו, ונחלתו ניתנה לדאימיו אחר - קוריקי טדפוסה. שבט טרסאווה נותר בנחלתו, אך מכיוון שקטטאקה לא העמיד יורש, התפרק השבט כעשור לאחר המרד.

מרבית העיירות והכפרים בחצי האי שימבארה ספגו אבדות רבות, והאוכלוסייה הכללית הצטמצמה. על מנת לשמור על רמות אספקה סדירות של אורז ושל יבולים אחרים, נשלחו איכרים מכל רחבי יפן לאזור, על מנת לעבוד את האדמה. בנוסף, כחלק מהמאבק בנצרות, נדרשו כל תושבי האזור להירשם במקדש הבודהיסטי המקומי.

ראו גם

• מרד טאיפינג
• תמונות דריכה (פומי-א)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרד שימבארה בוויקישיתוף

• מרד שימבארה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• David Murray, Japan, ‏פרויקט גוטנברג