נערות מודרניות
נערות מודרניות (ביפנית: モダンガール, מבוטא: "modan gāru". מכונה גם בקיצור היפני: מוגה), היו קבוצה של נשים יפניות בשנות ה-20 של המאה ה-20 שהתחקו אחר סגנון החיים ואופנות תרבות המערב. נשות המוגה היוו את המקבילה היפנית לנשות הפלאפר האמריקאיות, ל"נשים החדשות" הגרמניות, לנשות הגרסונס הצרפתיות ולנשות המודנג קסיאו-ג'י הסיניות. על ידי צפייה בנערות המודרניות דרך עדשות יפניות-מסורתיות ולא דרך עדשות מערביות, העיתונות המקומית ביפן השתמשה בדמויות הנערות המודרניות כאב טיפוס של כישלון בחינוך, ופיתוח דור של בנות קלות דעת, מופקרות מינית ואנוכיות, כתוצר של השפעות זרות. תקופת פעילותן של הנערות המודרניות התאפיינה בהופעתן של נשים צעירות ממעמד הפועלים עם גישה עצמאית לכסף ולצריכה המקומית, ללא תלות בסמכות גברית שמעליהן. תוך שימוש בתרבות האריסטוקרטים היפנים כנורמה, מבקרי תופעת הנערות המודרניות הוקיעו את תכונות מעמד הנשים הפועלות, תוך התייחסות לכך כתופעה "לא טבעית" בחברה היפנית.
נערות מודרניות תוארו כנשים המתגוררות בערים, עצמאיות הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רגשית, בוחרות את מחזריהן בעצמן ואדישות כלפי הפוליטיקה. מגזינים לאישה היוו חידוש בתקופה זו, והנערות המודרניות היו הצרכניות המרכזיות של התחומים שהפיצו המגזינים, והיוו דוגמה לדמויות שמרכז חייהן נמצא יותר בפרסומות לקוסמטיקה ולאופנה מאשר בחיים האמיתיים.
התיאטרון המוזיקלי "Takarazuka Revue" בעיר טאקאראזוקה שנוסד בשנת 1914, שבו כל תפקידי ההפקה והתפאורה אוישו בידי נשים, וכן הרומן "נעמי" (אנ') משנת 1924 הן דוגמאות בולטות לתרבות הנערות המודרניות.
אטימולוגיה ומקורות הקבוצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המגזינים החודשיים "עקרת הבית" (אנ') (שנוסד בשנת 1917), ו"אישה" (女性 Josei, שנוסד בשנת 1922 וכונה "התנ"ך של הנערה המודרנית"[1]), הוציאו לאור מאמרי עצות אופנה ועצות על אורח החיים עבור הנערה המודרנית. ברומן "נעמי" משנת 1924 של הסופר ג'וניצ'ירו טניזאקי, נוצר לראשונה המונח "נערה מודרנית". הרומן היווה מכה עוצמתית לחברה היפנית, שגרמה לזעם רב בקרב זקני יפן. עם זאת, נשים צעירות רבות הושפעו מהסיפור ואימצו לחיקן את הערכים המוצגים בידי כמה מהדמויות הראשיות שבו.
התנהגות אופיינית של הנערות המודרניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נערות מודרניות היו עצמאיות לחלוטין, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רגשית. הן עבדו בחריצות ובשקידה בעבודות מסוגננות ופרנסו את עצמן, ללא תלות במשפחתן. הן נהגו לעשן, לשתות משקאות אלכוהוליים, לצפות בסרטים ולשבת בבתי הקפה. הן היו משוחררות מבחינה מינית, ובחרו בעצמן את מחזריהן. פעמים רבות בחרו להשיג לעצמן מין מזדמן.
בשנת 1928 יצא סיפור קצר בידי הסופר קטאוקה טפאי, המספר על קלדנית צעירה שיצאה לדייטים עם שלושה "נערים מודרניים" בו זמנית.[2] בסיפור זה תוארה הקלדנית כמתנוונת, נהנתנית ושטחית.[2]
הנערות המודרניות נהגו להתנער מהבעת דעות פוליטיות, ולא יצאו למחאות ציבוריות לצורך השגת זכויות. כל אישה ביקשה לבצע את השינוי דרך עצמה, ולא דרך הממשלה. הצרכנות הייתה עניין מרכזי בחייהן. הן היו מבלות את זמנן בשופינג בחנויות כלבו חדשות ומאזינות למוזיקת ג'אז.
הופעה חיצונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הופעתן של הנערות המודרניות הייתה מערבית לחלוטין. הן נהגו לנעול נעלי סירה (אנ'), לבשו שמלות קצרות ומרחו שפתונים בשפתיהן. הן השליכו את הקימונו המסורתי עבור סגנונות ומראות מערביים. רבות מן השמלות וההופעות שלהן דומות להופעות המסוגננות של כוכבות מערביות מפורסמות כגון אוליב תומאס, קלרה בואו, ואפילו של מרי פיקפורד. פיקפורד משמשת כסמל למודרניות ברומן "נעמי". בדומה לנשות הפלאפר האמריקאיות, הנערות המודרניות כיוונו למראה מערבי, וכמו כן גם אצלן רווחה תסרוקת קארה ("Bob cut").
סוף עידן הנערות המודרניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנערות המודרניות היו סמל להתמערבות. הן היו גם סמל של בזבזנות מופרזת ובחירות אנוכיות. לאחר ההפיכה הצבאית שהתרחשה בשנת 1931, הלאומנות היפנית הקיצונית (אנ') והשפל הגדול דחפו את חזרתו של האידיאל של המאה ה-19: "אישה טובה, אמא חכמה" (אנ').
