פרשת כרמלה בוחבוט
פרשת כרמלה בוחבוט התרחשה בישראל ב-1994, ובמסגרתה אשה מוכה בשם כרמלה בוחבוט הרגה את בעלה, שהתעלל בה קשות במשך כל 24 שנות נישואיהם. היא הואשמה בהריגה ונדונה לשבע שנות מאסר, שהופחתו על ידי בית המשפט העליון לשלוש שנות מאסר.
הפרשה עוררה תשומת לב ציבורית רבה, בשל מעשה ההריגה יוצא הדופן מצד אשה מוכה כמו גם בשל גזר הדין המקל שהוטל עליה לאחריו בעקבות נסיבות חייה הקשות.
האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרמלה (ילידת 1954) נישאה ליהודה בוחבוט בשנת 1970, ונולדו להם שלושה בנים.
למן תחילת נישואיהם נקט כלפיה בעלה משטר של טרור, הפחדה והשפלה שנלוו אליו אלימות פיזית ואלימות מילולית קשות. הוא הכה אותה בידיו ובחפצים שונים, מהם חדים. כמו כן הוא תבע ממנה ציות מוחלט לכל רצונותיו, ואסר עליה באיומי מוות לקבל טיפול רפואי בפגיעות הגופניות שגרם לה.
בנובמבר 1993 שלושה חודשים לפני מקרה הריגתו הכה בוחבוט את כרמלה בראשה עד שנזקקה לטיפול רפואי, והיא טענה באוזני הצוות הרפואי כי היא פגעה בעצמה.
ב-18 בפברואר 1994 תקף בוחבוט את כרמלה ושבר על גופה חפצים שונים, והיא נמלטה מפניו אל חדרו של בנם שהיה חייל באותה העת. בחדרו של הבן היה באותה עת נשקו האישי מהצבא, רובה מסוג גלילון, וכרמלה נטלה את הרובה ודרכה אותו, אולי במחשבה לשים קץ לחייה[1], ולמשמע צליל הדריכה התקרב בוחבוט אל פתח החדר, ואז באותו רגע כרמלה כיוונה לעברו את הרובה וירתה בו באש אוטומטית את כל 31 הכדורים שהיו במחסנית בתוך הרובה, ומתוך 31 הכדורים שהיו במחסנית, 24 מתוכם פגעו בבוחבוט והוא מת במקום.
ההליכים המשפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהרגה את בעלה נעצרה בוחבוט. פרקליטות מחוז הצפון החליטה להאשים אותה בהריגה ולא ברצח, משום שלדעת אנשיה לא התקיימו באותו מקרה דרישות החוק לשם הרשעה ברצח. בכל תקופת המשפט היא הייתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי עם תסמיני דיכאון.
ב-12 בספטמבר 1994 הורשעה בוחבוט על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בהריגה על פי הודאתה. הרכב השופטים גזר עליה עונש של שבע שנות מאסר.
פסק הדין של בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בוחבוט הגישה ערעור לבית המשפט העליון על חומרת העונש. הערעור נדון בפני הרכב השופטים גבריאל בך, יעקב קדמי ודליה דורנר, וההרכב נתן את פסק דינו ב-14 באוגוסט 1995. ראש ההרכב, השופט בך, מצא כי המקרה שלפניו הוא יוצא דופן בין מקרים אחרים שבהם נדון נאשם במעשה אלימות שעשה אותו בעקבות התגרות קשה וקנטור חמור מצד קרבן העבירה. הוא סקר בפסק דינו את מסכת ההתעללות הקשה והממושכת שעברה על בוחבוט מידי בעלה וציין כי זו תוארה אף בכתב האישום שהוגש נגדה על ידי הפרקליטות. בך ציין כי שני ילדיה של כרמלה העידו במשפט לטובתה על משטר הטרור שהנהיג אביהם בבית כלפיה, ושלטענתם מנע מהם להתערב לטובתה. כמו כן גם אביו ואחיו של בוחבוט העידו לטובתה של כרמלה, ותיארו את התנהגותה נוכח ההתעללות בה כאצילית, והכו על חטא על כך שלא פנו למשטרה בנוגע למעשיו של בעלה מפני שפחדו מפניו לטענתם. בך הצדיק את הטלת עונש המאסר בפועל על בוחבוט, מן הטעם שגם מי שאיבד צלם אנוש זכאי להיענש רק על ידי בית משפט, משום שקרבן עבירה אינו רשאי למצות את הדין כלפי מי שפגע בו ומשום שהטלת עונש קל מדי עלולה לעורר נשים מוכות אחרות לפגוע בגברים המכים אותן.
בך כתב:
בך הציע - בעמדה שהפכה לדעת הרוב בערעור - לקצר את מאסרה של בוחבוט ולהעמידו על שלוש שנים מיום מעצרה.
השופט קדמי חלק על דעתו של השופט בך וסבר שיש להותיר על כנו את עונש המאסר שגזרה הערכאה הראשונה על בוחבוט. הוא הכיר במסכת הסבל הקשה שעברה על בוחבוט מידי בעלה, אך ציין כי היא ביצעה מעשה רצח וכי התביעה הכירה בסבל שעבר עליה כמרכיב של קנטור, המעביר את העבירה שביצעה מרצח להריגה. הוא ציין כי העונש המקסימלי על עבירה של הריגה הוא עשרים שנות מאסר והוא מהווה את נקודת המוצא בשקילת העונש הראוי לנאשם שהורשע. קדמי כתב כי בשקילת חומרת העבירה מזה והרקע לה לרבות ההתעללות שעברה בוחבוט אין להקל יתר על המידה בעונש על מעשה ההמתה, על מנת שלא להעביר מסר כי יש נסיבות המצדיקות המתה בתגובה להתנהגות מחפירה. קדמי כתב כי בית המשפט המחוזי:
עשה כברת דרך ארוכה לקראת המערערת והרחיק לכת במשקל לקולה שנתן להתנהגותו המשפילה והמחפירה של בעלה המנוח כלפיה.
, וסבר שאין מקום להקל בעונש מעבר לכך.
במחלוקת שבין דעות השופטים בך וקדמי הכריעה השופטת דורנר והסכימה כי יש להפחית את עונשה של בוחבוט לשלוש שנות מאסר. היא פתחה את פסק דינה במשפט "כרמלה בוחבוט הייתה אישה מוכה". היא הטעימה שהתביעה לא עשתה חסד עם בוחבוט כאשר האשימה אותה בהריגה ולא ברצח, שכן לדברי התובעת עצמה עובדות המקרה לא ביססו את העבירה החמורה יותר. דורנר כתבה כי:
המערערת לא תכננה להמית את בעלה כתגובה להתעללותו הממושכת בה, אלא ירתה בו ברגע של יאוש, כאשר שניות לפני כן חשבה לירות בעצמה. יסודות עבירת ההריגה הולמות אפוא את מעשיה.
דורנר דחתה את עמדתו של השופט קדמי שיש להרתיע קרבנות התעללות מהריגת המתעלל בהם על ידי הטלת עונש חמור. לגישתה:
אם כל חטאת אינה תגובת הייאוש של קרבן ההתעללות, אלא שתיקת החברה, החל באלה היודעים על מסכת ההתעללויות ואינם מדווחים על כך, וכלה ברשויות שאינן מתערבות במידה הדרושה. מחקרים רבים הראו כי אדישותה של החברה והתעלמותה ממעשי האלימות בחוג המשפחה מאפשרים התפתחות דינמיקה של אלימות גוברת והולכת, המסתיימת במוות - לרוב מות האישה בידי הבעל, ולעתים מות הבעל האלים מידי האישה המוכה.
דורנר הוסיפה שעם זאת אין לפטור מעונש של ממש את מי שקיפד חיי אדם. תוך ציון תקדים מן המשפט האנגלי של פרשת קירנג'יט אהלוואליה קבעה כי בנסיבות המקרה שלפניה מהווה עונש של שלוש שנות מאסר את האיזון הראוי בין השיקולים השונים בעניינה של בוחבוט.[2][3]
כרמלה שוחררה לבסוף מהכלא ב-3 בינואר 1996.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ע"פ 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 647
- ת"פ (נצ') 29/94 מדינת ישראל נ' בוחבוט, פ"מ תשנ"ה (1) 272
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ כך נכתב בדו"ח פסיכיאטרי שנכתב אודותיה לאחר מעשה.
- ^ יורם רבין, יונתן לבני, התסמונת הפוסט טראומטית כטענת הגנה במשפט הפלילי, אוניברסיטת חיפה
- ^ עומק,, מסמך מדיניות בנושא: "סייג הגנה עצמית עבור קורבנות אלימות במשפחה", סייג הגנה עצמית עבור קורבנות אלימות במשפחה ינואר 2017