קטנה (הלכה)
| מקרא |
מכירה לאמה: ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ז' הפרת נדרים: ספר במדבר, פרק ל', פסוק ד' |
|---|---|
| משנה תורה | מכירה לאמה: משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ד', הלכה א' |
  | |
בהלכה, קטנה היא בת, מיום הולדתה עד גיל שתים עשרה[1] לאחר מכן מעמדה משתנה לנערה.
לאב יש זכויות על בתו הקטנה, בהן הזכות להשיאה, למוכרה לאמה עבריה ואף בעלות ממונית על מעשה ידיה. חז"ל הגבילו וסייגו הלכות אלו. דינים אלו אינם נהוגים היום.
זכויות האב[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קידושין - מדין התורה קטנה אינה יכולה להתקדש לגבר (כלומר להנשא לו), אך אביה יכול לקבל את קידושיה בשבילה. זכות עקרונית זו של האב היא חד-פעמית, ואם הבת התגרשה בהיותה קטנה, היא אינה חוזרת לרשות אביה ומעמדה החדש הוא יתומה בחיי אביה, ואין אביה יכול להשיאה שוב. הכינוי "יתומה" בחיי אביה, בא להשוות את מעמדה של הבת ליתומה, בה תיקנו חז"ל כי היא ברשות עצמה, אך מכיוון שאינה יכולה להנשא מדעת עצמה שכן אין לה דעת, הנישואין תקינים אם השיאוה בני משפחתה הקרובים שהם לרוב אמה ואחיה, במקרה כזה הקידושין והנישואין הם מדרבנן והם תקפים רק מכוח תקנת חכמים.
על אף שזכותו של האב לקדשה, חכמים הגבילו הלכה זו ואמרו: ”אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה.”[2].
- מכירה לאמה עבריה - בתורה מובא זכותו של האב למכור את הבת לזר כאמה עבריה. לאחר מכירתה, התורה גם מצווה שהאדון או בנו ישאו את האמה העבריה לאשה, בהליך מיוחד הנקרא ייעוד, ובכך יעלה מעמדה של ה'אמה' לאשה, אין האדון זקוק להסכמתו של האב לנישואין אלו, שכן הסכמה זו כלולה במכירתה לאמה עבריה.
חז"ל הגבילו זכות זו של האב והתירו לאב למכור את ביתו רק באופן שהאב הגיע לרמת עוני שאפילו אין לו בגד ללבוש[3] כמו כן מיד שמכרה הטילו על האב חיוב לפדותה.
- מעשי ידיים - מעשי ידיה של הבת הקטנה וכן הנערה שייכם לאביה דין זה נלמד בלימוד קל וחומר מזה שיכול למכרה (בקטנה). ובנערה מהיקש לזכותו של האדון במעשה ידי אמתו.
- מציאה: חכמים תקנו שהאב זוכה בכל מציאה של בתו הקטנה, בתלמוד מובא טעם לתקנה זו משום 'איבה'[4].
- הפרת נדרים - בתורה מובא זכותו של האב להפר את נדרי ביתו.
- זכות בתשלומי קנס - במשנה[5] מובא דעת רבי מאיר הסבור כי לקטנה אין תשלומי קנס כלל, ותשלומי הקנס ניתנים לאביה רק החל מהיותה נערה אולם בתלמוד מובא שחכמים חולקים על דבריו וסוברים שיש לקטנה קנס וזכות זו שייכת לאביה. הרמב"ם מסכם דין זה:[6] ”שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן של אב שכל שבח נעורים לאב”.
מיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מיאון
לטובתה של הבת תיקנו חכמים שעד שתגדל הבת ותהפוך לנערה, היא יכולה למחות על הנישואין הראשונים ולהודיע כי אינה חפצה בהם, ובכך היא עוקרת את הנישואין למפרע, מחאה זו נקראת "מיאון", והיא נעשית על ידי כל גילוי דעת שהוא מצד הבת, ולא דווקא מיאון מפורש. הגמרא מספרת על כלתו של אבדן, תלמידו של רבי יהודה הנשיא, שמיאנה בבעלה, וחכמים שלחו לבודקה אם אכן מיאנה בו. כאשר הגיע בעלה לשעבר, אמרו לה החכמים: "הנה בעלך", הגיבה הנערה: "שיהיה הבעל שלכם..." אמרו חכמים: אין לך מיאון גדול מזה. חכמים אמרו, שגם כאשר היא באמצע מעשה מסוים המוכיח שהיא חפצה בבעלה, כגון שהיא משמשת אורחים שבאו לבית בעלה, אם אמרה להם "איני חפצה בבעלי", נחשב הדבר למיאון, ואף אם היא נוסעת באפריון מביתה לבית בו נערכת החתונה ואומרת במעמד זה שאינה חפצה בבעלה, נחשב הדבר למיאון והקידושין בטלים.
אם גדלה הבת ולא מחתה על הנישואין, חלוקים האמוראים רב ושמואל מה תהיה ההלכה במקרה כזה. לפי הכלל האומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, סובר רב כי ברור שכאשר דר עמה הבעל הוא קיים ביאה לשם קידושין, וממילא הנישואין העכשוויים הם נישואין מהתורה ואין אפשרות למחות אותם למפרע. לעומת זאת, שמואל סבור כי אין אדם מעלה על דעתו את הבעיות האפשריות, ומתוך הרגל הנישואין הקודמים, הוא לא מעלה על דעתו לקיים ביאה לשם קידושין, ולכן מספק יש לנו להחמיר ולומר שמא לא קידש אותה שוב בביאה, ובמקרה שקיבלה קידושין מאדם אחר, עלינו לחשוש שהקידושין השניים תקפים, היא צריכה לקבל גט משניהם, כלומר גם מהבעל הראשון וגם מהשני[7]
גירושין[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטנה שהושאה על ידי אביה, היא אשת איש מהתורה, ולכן כדי להתגרש מבעלה עליה לקבל ממנו גט. אך ההלכה קובעת כי עליה להיות חכמה במידה מסוימת, משום שקטנה שאינה בת דעת כלל והיא בגיל שאינה יודעת להבחין בין גט לנייר רגיל, נחשבת לשוטה, מכיוון שהתורה קובעת כי גירושין תקפים רק על ידי "וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו", כלומר אם כאשר הוא נותן לה גט הנקרא "ספר כריתות" הוא גורם בכך לשילוחה מביתו, שכן היא מבינה שהיא אינה אשתו עוד ואיננה רצויה עוד בביתו. אך לשוטה או ילדה קטנה, אין את הדעת להבין דבר זה, ואף אין להם את הבושה שלא להיכנס שוב לביתו של בעלה הקודם לאחר שגירשה.
לעומת זאת, אם יש לבת אב שפוי שמשגיח עליה, במקרה כזה ניתן לגרש אותה, שכן למרות שהיא עצמה אינו יכולה לשמר את עצמה, אביה משמרה, ולכן מתקיים הפסק "ונתן לה ספר כריתות ושלחה מביתו".
קביעת וסת[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטנה נזכרת במשנה כאחת ממסולקות הדמים: ”רבי אליעזר אומר, ארבע נשים דין שעתן, בתולה, מעברת, מניקה, וזקנה... איזו היא בתולה, כל שלא ראתה דם מימיה, אף על פי שנשואה.” (משנה מסכת נידה פרק א משניות ג-ד).
בתלמוד הבבלי[8] מובאת ברייתא שבה נקבע שקטנה נחשבת למסולקת דמים עד שתראה 3 פעמים הופעת וסת. כלומר, אם קטנה תעבור 3 וסתות היא תחשב כבוגרת לעניין קביעת וסת.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תקנות הרבנות הראשית: תקנות תש"י, מאת ד"ר זרח ורהפטיג, באתר דעת
- תשובה בעניין חיתון קטנה, באתר הידברות
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שבו מתחייבת במצוות משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ב', הלכה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"א, עמוד א' משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ג', הלכה י"ט
- ^ תוספתא ערכין ה. משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ד', הלכה ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף מ"ז, עמוד א'
- ^ משנה, מסכת כתובות, פרק ג', משנה ח'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות נערה בתולה, פרק ב', הלכה י"ד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ע"ב, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ט', עמוד ב'.