פיתוי (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דין מפתה
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"ב, ט"ו-ט"ז
משנה תורה הלכות נערה בתולה, פרק א'-ב'
שולחן ערוך אבן העזר, סימן קע"ז
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ר"כ
ספר החינוך, מצווה ס"א

מפתה על פי ההלכה הוא אדם ששידל בתולה פנויה לקיים אתו יחסי מין. ישנה מצוות עשה מהתורה לחייב את המפתה לשלם לאבי הנערה קנס של חמישים שקל (מידת משקל מקראית) כסף (במערכת המידות של התלמוד - סלע), או לשאת אותה לאישה, בכפוף להסכמתה ולהסכמת אביה.

המקור בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המצווה בפסוק: "וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ, מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה; אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת" (שמות כב טו-טז).

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגמרא במסכת כתובות (לט, א) קובעת שנישואי המפתה למפותה תלויים ברצון אביה של המפותה, המפותה עצמה והמפתה. רק אם שלושתם מעוניינים בנישואים - הוא נושא אותה לאישה.

חיוב קנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קנס (הלכה)

במקרה ואין המפתה נושא את הנערה, מחמת כל סיבה שהיא, חיוב לשלם לאבי הנערה תשלום קנס, חמישים שקלים.

על פי חז"ל, הקנס המפורש בתורה אינו התשלום היחיד, והמפתה חייב גם לתת דמי בושת ופגם על שפגע בנערה.

הגדרת פיתוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פירושו של הרמב"ן לפסוק, הפיתוי הוא כאשר אדם משדל נערה לשכב איתו, בין אם אמר לה דברי אמת ובין אם אמר לה דברי שקר על מנת שתתרצה.

התורה מבחינה בין מקרה שבו האיש שכב עם הנערה מחוץ לעיר, שאז מניחים שהיא צעקה אלא שאיש לא שמע אותה ועל כן יש בכך דין אונס החמור יותר, לבין מקרה שבו המעשה היה בתוך העיר, ומכך שלא צעקה אנו מסיקים (אם אין עדויות אחרות) שהיה זה ברצונה, ויש בכך דין פיתוי בלבד.

טעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם מפרש שהקנס הקצוב (50 סלעים) הוא קנס בגין הנאתו של המפתה, אך מעבר לכך חייב להוסיף קנס נוסף בגין הבושה שגרם המפתה לנערה המפותה ולמשפחתה.

בעולם העתיק כאשר אדם היה רוצה לשאת נערה, הוא היה משלם כסף לאביה לפי קריטריונים שהיו מקובלים באותה תקופה. התשלום עבור נערה בתולה היה גבוה יותר, ולכן נפסק שהמפתה נערה בתולה חייב לשלם קנס "כמהר הבתולות" בלשון התורה.

פירושו של רבי יצחק אברבנאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יצחק אברבנאל מרחיב את הדיון במצווה זו, ומסביר את הרקע וכן את הקשר למצווה הבאה לאחריה: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (י"ז).

הוא כותב "והתבונן ביושר המשפט" - עד כמה יש הגיון בעונש המוטל על המפתה. האדם הרגיל אינו מפתה נערה "הראויה לפי כבודו להנשא לה". אם הוא מוצא נערה מתאימה הוא פונה אל משפחתה ובא בברית נישואין כדת וכדין.

אבל "הנכבדים" - אלה אשר אמצעים כספיים בידם - כאשר רואים נערות המוצאות חן בעיניהם יתנו להן מתנות ויפתו אותן ואפילו יבטיחו להן נישואין בעתיד. הנערה הבתולה נענית להן לאור ההבטחות. אך "לבבו לא כן ידמה אלא למלאות בה תאוותו ולעוזבה ולהתפאר עם זמם זה אצל הבחורים" - דהיינו, הוא לא חושב למלא את ציפיותיה, רק ישכב עמה ויספר על כך בגאווה לחבריו.

לפיכך התורה ציוותה: שהאונס יקח אותה לאישה, יכנוס אותה לביתו (במעמד של אשת איש), למרות שהיא אולי צעירה מדי ולא במעמדו. אבל אם אביה ייסרב לתת אותה לו אז יהיה עליו לשלם לאביה מוהר, כמו לאישה הרגילה. התשלום הוא לא לה אלא לאביה שכן הוא זה שיצטרך לחפש חתן אחר ולשאת בתשלום. ואולי גם היא מעט אחראית לתוצאה.

המצווה הבאה מדברת על מכשפה, אשר אותה יש להמית. אברבנאל מציע את ההסבר הבא: בדרך כלל הנערות יפותו ללכת אחרי הנכבדים על ידי נשים, אותן הן מדמה ל"מכשפות" - אולי ה"סרסורים" בימינו. הוא מבאר כי בחכמתן ובניסיונן הן משכנעות את הצעירות ללכת אחרי הנכבדים. "היא המביאה את האיש ואת הנערה לניאוף". הוא לומד על הקשר בין מכשפה לבין ניאוף מספר מלכים, בו נאמר על איזבל :"...עַד-זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ, הָרַבִּים."[1]. לדעתו, הנשים המכשפות "יטו יותר לאומנות הכישוף מן האנשים וכל שכן בפיתוי הבתולות".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ב',ט', כ"ב


P judaism.svg
ערך זה עוסק במצוות הבאות מתוך תרי"ג מצוות: דין מפתה. להרחבה על אחת מהן בתרי"ג מצוות במניין ספר החינוך, לחצו עליה.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.