שולמית קליבנוב
 | |
| שולמית קליבנוב, שנות ה-40 של המאה העשרים | |
| לידה |
28 בפברואר 1904 רומני, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
18 באוגוסט 1968 (בגיל 64) תל אביב-יפו, ישראל |
| מדינה |
 ישראל |
| מקום קבורה |
בית העלמין קריית שאול |
| תאריך עלייה | 1922 |
| השכלה |
מכללת לוינסקי לחינוך |
| תקופת הפעילות | 1927–1967 (כ־40 שנה) |
| עיסוק | מחנכת |
| תפקיד |
|
| מפלגה |
מפא"י |
  | |
שולמית קליבנוב (28 בפברואר 1904 - 18 באוגוסט 1968) הייתה מחנכת, קצינת מטה לענייני חברות בארגון ההגנה, פעילה ועסקנית בתנועת העבודה. חברת אספת הנבחרים הרביעית, פעילה במועצת הפועלות, שליחה למחנות העקורים באירופה. מחנכת ומדריכה בעליית הנוער ומייסדת המדור לריפוי פדגוגי, מחלוצות החינוך המיוחד בישראל.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולדה בעיר רומני ברוסיה בשנת 1904 לראובן ולשושנה בת יצחק ליפשיץ. כשהייתה בת שנה וחצי נפטרה האם, בלידתה את ילדה התשיעי. האחות הבוגרת, אסתר, קיבלה על עצמה את עול הטיפול בילדים.[1] האב היה מורה עברי ופעיל ציוני, ממייסדי החדר מתוקן ברומני, ובית המשפחה שימש אחד המרכזים לנוער הציוני-חלוצי בה. את ראשית חינוכה קיבלה ב"חדר" של אביה, שנהג להעמידה למבחן בידיעות התורה והגמרא, בהם הצטיינה. למדה בגימנסיה הרוסית וסיימה בהצטיינות. גילתה עניין מיוחד בתיאטרון והופיעה בהצגות, אחיותיה סיפרו כי חלמה להיות שחקנית.[1]
עלתה ארצה עם משפחתה ב-1922. לפני כן עלו אחיה ירוחם, ממייסדי קיבוץ דגניה א ויעקב ואחותה רבקה. למדה חינוך והוראה בסמינר לוינסקי בתל אביב. לימדה בבית ספר "עממי" בהדר הכרמל שבחיפה, התערתה בחיים הציבוריים בעיר, הדריכה מורים ומורות[2] והייתה פעילה בארגון אמהות עובדות[3] ובמוסדות תנועת העבודה.[1]
פעילות בהגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התגייסה להגנה וביולי 1942 מונתה כמרכזת-חברות ארצית, האחראית על הבנות ב"שורה",[1] והייתה לקצינת מטה לענייני חברות במפקדת ההגנה.[4] תפקידה שכלל גיוס נשים והכשרתן, ארגון החברות ופעילות הסברה. אסתר הרליץ סיפרה כי עוד לפני שהתגייסה להגנה, קיבלה ממנה הנחיה להישאר בבסיס הגיוס סרפנד ולסייע בהצבת הנשים שהתגייסו:
שיעור גבוה מבין המתגייסות לא היו חברות הגנה או כאלה שאפשר לסמוך עליהן. כל כן, נאמר לי שחברות ארגון ההגנה המתגייסות יזדהו בסיסמה "דרישת שלום משולמית". זה היה הקוד שעל פיו יכולתי לזהות את שליחות ההגנה ולכוונן ליחידות ולקורסים אשר לארגון ההגנה היה עניין בהם. את הבנות שציינו "דרישת שלום חמה משולמית" (בהדגשת "חמה") ידעתי לייעד ולשלוח לקורס לנשקיות.[5]
יחד עם בבה אידלסון עסקה בגיוס נשים לחיל העזר הבריטי. סיפרה אידלסון: "כאשר היינו צריכים לגייס נשים לאיי. טי. אס. ולהקים את הקאדר הראשון של קצינות לצבא הבריטי, ספיקות רבות ליוו אותנו לא ביחס לנחיצות שבדבר, אלא כיצד ואיך נוכל לשמור על דמותנו היהודית והנשית בתוך צבא זר. נעזרתי על ידה של שולמית בבחירת הנשים לאותו קאדר ונוכחתי באיזו מידה היא מכירה כל אחת ואחת מהן, יודעת לעמוד על סגולותיהן מתוך הכרת עשייתן בעבר. שולמית האמינה בנשים שהיא ממליצה עליהן, להיות הראשונות בשירות חשוב זה. התנועה הלכה והתרחבה. אחרי הקאדר הראשון של הקצינות באו אלפים".[6]
דמותה כמחנכת באה לידי ביטוי גם בפועלה בהגנה. במאמרה "לדמות המפקד" בביטאון דבר הפועלת, הסבירה: "תנועת ארגון ההגנה היא תנועה מחנכת. על הנוער לדעת כי לא די לאמן את היד, המגן זקוק גם להכשרת הנפש. לכן זקוקים אנו במסגרת זו למגע מחנך, ליחסי מורה וחניך". על דברים אלה אמר יצחק שדה: "שולמית היא דמות המפקדת האם".[7]
פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הייתה נציגת אחה"ע-מפא"י, באספת הנבחרים הרביעית.[4] הייתה פעילה בוועדת התרבות של תנועת הפועלות. במסגרת פעילותה נפגשה עם חוגים של חברות בשיחה ובהרצאה ובחוגי בית וריכזה סמינרים. פעלה למען העולים החדשים מארצות המזרח.[1] על פעילות ציבורית זו סיפרה בבה אידלסון: "הופעותיה של שולמית בכינוסים שונים, בוועידות הפועלות, ועידת הסתדרות העובדים וקונגרסים ציוניים, בישיבות של הוועד הפועל של התנועה הציונית – בכל מקום ומקום הופיעה מתוך ההכרה המלאה בחשיבותו של הארגון בו השתתפה. עם הדרך-ארץ המיוחד למוסד הנבחר, אם בתנועת הפועלות ואם התנועה הציונית, ועל הכול – בהתמצאות שלה בשאלות שעמדו על הפרק. תמיד הייתה מתגלה בדרגתה המיוחדת כמחנכת; לא בלבד מחנכת את הילד אלא גם אנשים מבוגרים לחיי ציבור, מחנכת לאחריות, לאהבת האדם. הייתה בה המזיגה של הגישה החינוכית והיחס מהילד הקטן ועד הדרגה של אחריות ציבורית – אחריות מתוך אהבה לבני העם כולם".[8]
פעילות חינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין השנים 1927 ל-1947 הייתה מורה וניהלה בתי ספר.[4] בסתיו 1947 הצטרפה כמורה למשלחת הסעד הראשונה שיצאה לעבודה במחנות העקורים בגרמניה, שם שהתה מספר חודשים ופעלה למען ילדים ניצולי השואה. על כך כתבה לאחיה, ירוחם:
בכל אופן הם נרתעים מחיי עם לוחם ומחפשים להם אחיזה באשליות של ה"שקט" שלאחר המלחמה באירופה. חלק מהם וודאי יהגרו לאמריקה. לא כן הנוער. אני מתכוונת לנערים ולנערות שבתנועות החלוציות. אילו הייתה אפשרות להעלותם מיד, היינו מקבלים תגבורת יפה של אנשים. אך הדרכים "משובשות" והנוער צעיר מדי לצאת מכאן בתנאים כאלה. גם ההורים אינם מסכימים לשלוח את בניהם בדרכים האלה. קיווינו כי עתה ייפתחו שערי הארץ, לפחות בשביל הצעירים [...] בינתיים, אני נכנסתי לעבודה לפעילה בכל השטחים החינוכיים של חיי המחנה ובין יהודי ברלין. אני מלמדת בביה"ס, מדריכה מורים, נותנת שיעורים לדוגמה, מדריכה את מדריכי הנוער, ארגנתי שעורי ערב ללימוד השפה העברית למבוגרים, ולפעמים אני מרצה באוניברסיטה עממית ליהודי המחנות.
— שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 128
ראתה בפעולה החינוכית את המפתח לעתיד הילדים. "ידענו כי על אדמת נכר, במחנות האלה, לא נוכל להחזיר לילדים את אשר חסר לו – בי"ס מסודר, מחנכים מתאימים, חיים חברתיים תקינים [...] ניתן לנו להקים את בית הספר, להעלות את רמת הלימודים, על ידי פיקוח וסידור תוכנית הלימודים [...] ניתן לנו להיות המדריכים והמורים לדוגמה בקרב ציבור המורים של שארית הפליטה [...] בסעד זה שהגשנו לו [לילד], הייתה נעוצה בשורת העתיד".[9]
מפקחת חינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם שובה לארץ בנובמבר 1948 נתמנתה למפקחת חינוכית בעליית הנוער במחוז הצפון. באותה התקופה נקלטו חניכים במחנה המעבר רמת הדסה ועליה הוטל הפיקוח גם על מחנה זה. היא התמקדה בטיפול בילדים הקטנים שהגיעו מאירופה ומארצות האסלאם.[10] בשנת 1951, דוד אומנסקי, איש עליית הנוער, הודיע לה על הכוונה למסור לידה את תפקיד רכזת המדור לריפוי פדגוגי. הוא ציין כי "אמנם צר מאוד היה לה להיפרד מהפיקוח החינוכי, מחברות הילדים עליהם פיקחה, מהקיבוצים אותם הכירה וכן מפעולתה המיוחדת ברמת הדסה. היא חששה מהתפקיד החדש."[11] אותה שנה היא כתבה:
הפסקת הקשר עם מקום קליטתו הראשון של הילד, גורמת לי צער רב. זכיתי במשך שלוש שנות עבודתי בפיקוח ללוות את הילד בכל פיתולי ההתאקלמות במסגרתנו. כל פגישה נוספת שלי אתו הבטיחה לו את הדאגה בו ורציפות הפגישות נטעה בלבו בטחון, אשר אבד לא עם עקירתו מחיק משפחתו. [...] "שולמית מרמת-הדסה" קראו לי הילדים בשמחה. רמת הדסה הייתה שלב יקר וחשוב בעבודת ההדרכה והפיקוח. היא הייתה בי"ס חשוב לילד העולה, למחנך ולמדריך. ולי: בעיות חינוכיות בקליטה ראשונה, ביה"ס הראשון לילד על אדמת המולדת מהו, המדריך הראשון, המטפלת, קביעת דרכי עבודה ועיצוב דמות האדם הצעיר. כל הבעיות האלו למדתי במוסד זה ע"י הסתכלות, הדרכת העובדים ומגע עם הילדים. האם לא זכייה היא זו?
— שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 20.
רכזת המדור לריפוי פדגוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1951 מונתה על ידי הנהלת המחלקה לעליית הנוער לרכזת המדור לריפוי פדגוגי על מנת לסייע לילדי העליות שלא השתלבו במסגרות החינוכיות הרגילות. מדובר היה בילדים אשר הגיעו ארצה במסגרת עליות ילדי טהראן, ילדים שהגיעו מגרמניה, איטליה, אוסטריה ומארצות צפון אפריקה. בתקופת כהונתה הלך וגדל מספר הילדים שנפלטו מהמסגרות החינוכיות הרגילות ושהגיעו ישירות למדור. היא, שהאמינה באפשרויות של החינוך החברתי, סברה כי יש ליצור מסגרות דומות גם לסוג זה של ילדים, בהן יימצא פתרון לבעיותיהם האינדיבידואליות. לכן החלה לפעול להרחבת המוסדות המועטים אשר היו קיימים באותה התקופה, כגון "נתיבות", "בית הנוער" ברחובות ובית-השוליה הדתי בירושלים. כמו כן פעלה להקמת מוסדות חדשים וכן לשיבוץ חלק מהילדים במוסדות פרטיים.
בתחילת דרכה הסתייגה מצירופם למדור של מומחים בפסיכיאטריה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. לדעתה, מומחים אלה היו רחוקים משאלות החינוך ובייחוד החינוך החברתי. היא טענה שתפקידו של המדור הוא לשקם את החניכים, ואותם "המומחים" אינם בקיאים בענייני שיקום ועלולים לראות בכל חניך מקרה "טיפולי" גרידא. עם ריבוי הבעיות הנפשיות של חניכי המדור שינתה דעתה.[12] בריאיון לעיתון דבר אמרה:
אנו נאבקים בחיפוש דרך לשיטת חינוך יעילה ההולמת את תנאי הקליטה של סוג זה של ילדים אסופים יוצאי כל הארצות, שגורלם המר להם. אולם מוזר הוא היחס מצד הצבור, המגלה חוסר הבנה לבעיות הטיפול והקליטה של ילדים קשי-חינוך, דבר המשמש אבן נגף ומכבי עוד יותר על מאמציהם המרובים ועבודתם של המורים-המחנכים והמדריכים.[13]
היא פיתחה את המדור לריפוי פדגוגי והתאימה אותו לצרכים המשתנים, תוך הכשרת צוותי העובדים והמנהלים במוסדות שנפתחו, שילבה במדור עובדים סוציאליים ופעלה לטיפול בחניכים מוקדם ככל האפשר וקידמה את פעילות המדור לריפוי פדגוגי בקרב מקומות החינוך הרגילים במטרה למנוע נשירה וכדי ליצור שיתוף פעולה בין הגורמים החינוכיים.[14] "לדעתי, מטרות הייעוץ והטיפול הפסיכולוגי הן: לתת לילד משען אמוציונלי בשעת מבחן מול פני המציאות; לתת לפרסונל החינוכי את ההסבר על הקשיים המיוחדים של הילדים ולעודד את המחנכים במאמצים הבלתי רגילים הנדרשים מהם; למנוע, כי מצבים נפשיים יוציאו את הילד מן המסלול של העבודה והמסגרת החינוכית; לקדם את בגרותו המקצועית של הילד".[15]
בהמשך עבודתה נוכחה כי במוסדות המיוחדים שהוקמו לא היה די כדי לספק את הצרכים המיוחדים של חניכי המדור. בעזרתה של רות דייוויס החלה להפנות חניכים וחניכות למשפחות אומנות בעיר ובכפר, לאחר שהוריהם הביולוגיים סירבו לקבלם בחזרה לחיק המשפחה. היא קבעה כללים ונהלים לסידור זה וקיימה ימי עיון ופגישות עם המשפחות האומנות.[16] היא סיווגה את הילדים שנשארו במסגרת המדור לפי גילם, בעיותיהם וקשייהם ודרכי השיקום הרצויות להם, דבר אשר היווה מהפכה של ממש בתחום החינוך המיוחד, שהלך והתפתח.[17] מחוץ לעליית הנוער השתתפה במועצה הציבורית לחסות הנוער.[18]
ב-1961 הרצתה בפני מדריכים על תפקידו של בית ספר לחינוך מיוחד ועל הוראת החינוך המיוחד. היא אמרה כי בית הספר לחינוך מיוחד מהווה אמצעי ראשוני לשילוב הילד במציאות חברתית נורמלית, כי בבית ספר זה יש צורך לעבוד בשיטות הוראה אינדיבידואליות, בתוכנית לימודים גמישה התואמת את צורכי התלמידים הנמצאים בכיתה מסוימת, לפי הנחיות נתונות מראש, וכי מספר התלמידים בכיתה לא יכול לעלות על עשרה, כיוון ש"רק כיתה קטנה תאפשר לו למורה את הגישה האינדיבידואלית-טיפולית". עוד אמרה: "גישתו הטיפולית של המורה תתבטא בשתיים: בידיעת מהות הקשיים ומוקדי הכישרון המיוחדים של כל ילד; בדרכי תגובה מתאימים". בהמשך, עם התקדמות על ילד וילדה, "בית הספר מחוץ למוסד מהווה מטרה רצויה לכל ילד, כלומר: אם הגיע ילד לרמה בה הוא מסוגל מבחינת הלימודים ומבחינה אמוציונאלית לבקר בבי"ס-חוץ, ומצוי בי"ס-חוץ בעל תנאים מתאימים לקליטתו, רצוי שיבקר בו. תנאי להצלחת הדבר הוא כמובן הקשר בין בית הספר למוסד והנכונות מצד בית הספר להגיש לילד את העזרה הדרושה, כדי שיחזיק מעמד במסגרת בית הספר הרגיל".[19] היא הדגישה את חשיבות ההתאמה בין המסגרת החינוכית לצרכיו האישיים של הילד:
יהיו נא הילד וצרכיו האישיים נר לרגלינו. עלינו לבחון את המסגרות רק מבחינה אחת – התאמתן לילד הנזקק בסיפוק צרכיו לבריאותו הנפשית והתפתחות בגרותו האישית.
— שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 104.
על הילדים מקרב העולים החדשים אמרה: "הילד העולה ביישובים החדשים מחכה לבי"ס בו שוקקים חיים, בו נרקמת חברה, בו מתחשל אופיו ומתרחב עולמו של הילד [...] נמשיך ונפקוד כל בית, נכבוש את הנוער, נעודד בו אמון בנו ויזדהה עם דרכנו. נלמד אותו ליהנות מברכת העבודה, ונקלוט אותו בתוך בנינו".[20]
בשנת 1967 פרשה מעבודתה בעליית הנוער, והתנדבה לקידום ילדים מהחינוך המיוחד במסגרת אגודת ניצן.[4]
מותה והנצחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נפטרה בתל אביב ב-18 באוגוסט 1968 והיא בת 64. נטמנה בבית העלמין קריית שאול. בהלווייתה השתתפו שרים, חברי כנסת, אנשי ציבור, מחנכים ורבים מחניכיה. השר משה קול ספד לה: "חיי שולמית קליבנוב היו קודש לחינוך. היא הייתה אישיות מקרינה ומחנכת שהטביעה חותמה על רבים". השר ישראל גלילי אמר: "מוקד החינוך, מוקד ההתגוננות ומוקד העלייה היו ציוני דרכה של שולמית קליבנוב. היא מצאה תמיד את האנושי, היפה, העז והמתאים לצורכי עתידם של העם והמולדת. חניכיה פזורים בכל רחבי הארץ וכמוהם כמונו נזכור תמיד את הדמות הזוהרת והיקרה לנו".[21]
לאחר מותה תרמה משפחת קליבנוב את ספרייתה, שכללה כ-400 ספרים בנושאים תנועת הפועלים, ההגנה, החינוך והעבודה הסוציאלית, לספריית המוסד החינוכי של קיבוצי השומר הצעיר בגליל העליון אשר בקיבוץ עמיר.[22]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ליפשיץ א', לרר ר' (עורכים). (1969). שולמית קליבנוב: לדיוקנה. ירושלים: הוצאת המחלקה לעליית ילדים ונוער.
- פטישי, ח'. (2006). מחתרת במדים: ה"הגנה" והחיילים הארץ-ישראלים בצבא הבריטי 1939-1946. רעננה: משרד הביטחון – ההוצאה לאור.
- בן-אריה, ש'. (2011). "קליבנוב, שולמית", חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תל אביב: מדיה 10, עמ' 36.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שולמית קליבנוב (אורכב 04.04.2017 בארכיון Wayback Machine) באתר ארגון ההגנה.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 ליפשיץ א', לרר ר' (עורכים). (1969). שולמית קליבנוב: לדיוקנה. ירושלים: הוצאת המחלקה לעליית ילדים ונוער, עמ' 10.
- ^ בין המורים, דבר, 18.10.1936.
- ^ במועצת פועלי חיפה, דבר, 10.12.1937.
- ^ 1 2 3 4 בן-אריה, ש'. (2011). "קליבנוב, שולמית", חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תל אביב: מדיה 10, עמ' 36.
- ^ פטישי, ח'. (2006). מחתרת במדים: ה"הגנה" והחיילים הארץ-ישראלים בצבא הבריטי 1939-1946. רעננה: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, עמ' 80.
- ^ ליפשיץ א', לרר ר' (עורכים). (1969). שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 37.
- ^ ליפשיץ, לרר. שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 49.
- ^ ליפשיץ, לרר. שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 37.
- ^ ליפשיץ, לרר.שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 98.
- ^ ליפשיץ, לרר. שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 18.
- ^ ליפשיץ א', לרר ר' (עורכים). (1969). שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 18.
- ^ ליפשיץ, לרר. שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 20.
- ^ ב.צ. אופז, "ילדים קשי-חינוך מוחזרים לחיי עבודה ויצירה תקינים", דבר, 22.4.1954.
- ^ ליפשיץ, לרר. שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 21.
- ^ ליפשיץ, לרר. שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 101.
- ^ משפחות אומנות נתכנסו בת"א, דבר, 21 בדצמבר 1964
- ^ ליפשיץ, לרר. שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 20-22.
- ^ ליפשיץ, לרר. שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 11.
- ^ ליפשיץ, לרר. שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 14.
- ^ ליפשיץ, לרר. שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 107.
- ^ שולמית קליבנוב למנוחות, דבר, 20 באוגוסט 1968
- ^ ליפשיץ, לרר. שולמית קליבנוב: לדיוקנה. עמ' 136.
- ישראליות ילידות רוסיה
- ישראלים ילידי רוסיה
- חברי אספת הנבחרים הרביעית
- נשות חינוך ביישוב
- אנשי חינוך ביישוב
- נשות חינוך ישראליות
- אנשי חינוך ישראלים
- נשות העלייה השלישית
- אנשי העלייה השלישית
- לוחמות ההגנה
- לוחמי ההגנה
- בוגרות מכללת לוינסקי לחינוך
- בוגרי מכללת לוינסקי לחינוך
- ישראליות שנולדו ב-1904
- ישראלים שנולדו ב-1904
- ישראלים שנפטרו ב-1968