בבה אידלסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בבה אידלסון (טרכטנברג)
Beba Idelson.jpg
תאריך לידה 14 באוקטובר 1895
תאריך עלייה 1926
תאריך פטירה 5 בדצמבר 1975 (בגיל 80)
חברת הכנסת
כנסות 1 - 5
סיעה מפא"י
תפקידים בולטים
אידלסון (מימין) עם עדה מימון במזנון הכנסת, 1952

בֶּ‏‏בָּ‏‏ה אידלסון (טרכטנברג) (14 באוקטובר 1895, יקטרינוסלאב, רוסיה - 5 בדצמבר 1975, תל אביב) הייתה פעילה ציונית, ממייסדות תנועת הפועלות בארץ ישראל, חברת הכנסת (הכנסת הראשונה עד הכנסת החמישית) בסיעת מפא"י, סגנית יו"ר הכנסת. פעילה במועצת הפועלות (לימים: נעמת) מ-1931 עד 1974. פעלה בעיקר למען שוויון זכויות לנשים וקידום מעמדן בחברה.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-14 באוקטובר 1895 ביקטרינוסלאב שבאימפריה הרוסית (כיוםב אוקראינה). אמה, רבקה ריז'ובסקי, למדה בפרו-גימנסיה (חטיבת ביניים) ממשלתית. אביה, יצחק טרכטנברג, היה שומר מסורת אך גם בקי באורחות החיים המודרניים‏[1]. כשהייתה בת שמונה מתה אמה, בעת שילדה את בנה ה-13. האב נפטר כשהייתה בת ארבע עשרה. ניכר כי התייתמותה בגיל צעיר נתנה את אותותיה על חריצותה ועל בחירתה בעיסוק בפעילות ציבורית: "ראשית, כבר בילדותי נשארתי יתומה [...] באופן אישי, אני חושבת שאותה יתמות שהביאה אותי לעבודה בגיל שתים עשרה - כן, מגיל זה אני עובדת - היא גם שיצרה בי איזה תכונות מוצקות, שנחרתו בי לתמיד". הצטרפה לתנועת צעירי ציון והייתה פעילה בארגון ההגנה העצמית של יהודי העיר. למדה כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטת חרקוב והצטרפה למפלגה הציונית סוציאליסטית (צ"ס), שם הכירה את ישראל אידלסון (לימים: בר-יהודה) ובשנת 1917 נישאו ונולדה להם בת.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות ציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1923 הוגלתה לצפון רוסיה עקב פעילות הציונית. בין השנים 1926-1924 הייתה פעילה בתנועת החלוץ בברלין ובשנת 1926 עלתה ארצה עם בן זוגה ובתה והם גרו בפתח תקוה. השתתפה מטעם מפא"י כצירה בקונגרסים הציונים בשנים 1935, 1937, 1939, 1946‏[2]. עבדה במשרד לסטטיסטיקה של ההסתדרות הציונית, במועצת פועלי תל אביב, בוועד המפקח של קופת חולים ובמחלקת הפועלות בבית הדין העליון של ההסתדרות.
בקיץ 1931 החלה לכהן כמזכירת מועצת הפועלות. באותה תקופה, חברות המזכירות המכהנת, עדה פישמן-מיימון ורחל כצנלסון, חיפשו מחליפה שתמלא את מקומן במהלך נסיעתן לשווייץ כצירות בקונגרס הציוני שעמד להתקיים ביוני 1931. כצנלסון הכירה אותה והטילה עליה את המשימה‏[3]. תחילה, נפגעה מהבקשה, אולי משום שחשה כי זהו תפקיד שלא מממש את מלוא יכולותיה, אך לאחר מכן נאותה לעשות זאת.

כיהנה כמזכירה וכפעילה במועצת הפועלות במשך 43 שנים, בין 1931 ל-1974. ניכר כי מידת התגייסותה לתפקידים הציבוריים שמילאה הייתה רבה. מכתב תודה ששלחה לחבריה לאחר חגיגת יום הולדתה ה-75 מלמד על מידת נאמנותה לעשייתה הציבורית. היא הודתה על האיחולים, ציינה את הדרך הארוכה שעברו יחד הן בחיים הציבוריים והן בחיים הפרטיים וחתמה כך: "מי ייתן ותהיה בנו - בוותיקים - עוד יכולת להמשיך ולתרום את חלקנו, ולצעירים הממשיכים לזכות בהישגי הדורות אשר השקיעו ממיטב אונם ויכולתם למפעל תקומת הארץ"‏[4].

הקמת בית החלוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעשר שנים אחרי הקמתם של בתי החלוצות הראשונים בארץ, שהיוו מעון לעולות חדשות חסרות אמצעים, על ידי ליגת נשים בניו יורק, ארגון נשים ציוניות שהתאגדו כדי לסייע למפעל ההתיישבות בארץ, וביוזמתה של רחל ינאית בן-צבי, פעלה להקמת בית חלוצות בירושלים. בשנת 1927 העלתה רחל ינאית בפני חברות הליגה את הרעיון של הקמת בתים, שבהם ימצאו עולות בודדות מחסה וקורת-גג. שנים אחדות אחר-כך, בראשית שנות השלושים, יזמה "ליגת נשים למען ארץ ישראל" באמריקה את הקמתם של בתי חלוצות, שנועדו לתת לחלוצה העולה מחסה בחודשים הראשונים לשהותה בארץ. הבעיה העיקרית היה תחום המגורים, כיוון שבימי המרד הערבי ומלחמת העולם השנייה האמירו מחירי הדירות ונוצרה ספסרות בדירות בדמי מפתח, התקשו החלוצות למצוא דירה חלופית, נשארו בבתי החלוצות וחסמו את האפשרות לקלוט דיירות חדשות. ערב מלחמת העולם השנייה ובראשיתה גברה המצוקה ועמה הצורך להקצות חדרי מגורים נוספים לעולות שהיו מעתה גם פליטות. באוקטובר 1938 פנתה אידלסון, אז מזכירת מועצת הפועלות, לחברות ליגת נשים בניו-יורק והציעה להן ליטול על עצמן את משימת הקמתו של בית חלוצות בירושלים, בנימוק כי מיזם זה יחזק את השפעתן ויסמל את הרחבת פעילותן בארץ. ליגת נשים בניו-יורק נענתה ולקחה תחת חסותה את הקמת בניין בית החלוצות ברחביה באמצעות עסקת חליפין.
בדצמבר 1939 הוכרזה תחרות אדריכלים לתכנון הבית. התוכנית שהתקבלה הייתה תוכניתם המשותפת של האדריכלית ג'ניה אוורבוך-הלפרין ושותפה המהנדס זלמן ברון. אידלסון ראתה חשיבות רבה בפתרונות שהוצעו במסגרת התוכנית, תוך התחשבות בסביבה החברתית התרבותית בה עתיד להיבנות הבית: "רחביה השכונה האריסטוקרטית ביותר בעיר שבה מרוכזים כל מוסדות הסוכנות היהודית, הועד הלאומי, קרן קימת וקרן היסוד". כמובן כן ציינה כי "הסגנון הוא ירושלמי ותואם לסגנון הבנייה של המוסדות הלאומיים [...] התוכנית כולה חיננית, מושכת את העין והגיונית"‏[5]. ממכתבה עולה שלבניין ניתנה משמעות מעבר לתפקידו כבית לחלוצות, וכי מקומו בירושלים וקרבתו למוסדות הלאומיים העמידה אותו כחלק ממוסדות הבירה שבדרך, בתוכנו ובצורתו. היא ביקשה אישור להנחת אבן הפינה, גם ללא נוכחות החברות מאמריקה, שקרוב לוודאי לא תוכלנה להגיע עקב המלחמה העולמית[6].

מאבקה לשוויון של נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מלחמת העולם השנייה פעלה לפתיחת חיל העזר לנשים במסגרת הצבא הבריטי (ATS) בפני מתנדבות יהודיות מארץ ישראל. כ-3,500 מתנדבות נענו לכך. ב-7 בפברואר 1951 פנתה לראש ממשלה דאז, דוד בן-גוריון, בבקשה להוספת שם האם בפנקס האזרח ובפנקס הזהות. היא תיקפה בקשה זו, בטענה כי היעדר אזכור של האם אינו מתיישב עם הכרזת ראש הממשלה ביום הכרזת המדינה, על שוויון האישה‏[7].
בהרצאה בנושא מעמד האישה בישראל שהתקיימה בסמוך לחג העצמאות ה-20 למדינה, הציגה נושאים בוערים ביניהם מעמד האישה במשפחה, המעמד המשפטי של נשים בישראל, מעמד הנשים בעבודה הן כשכירות והן כעקרות בית ומעמדה הכללי של האישה בישראל, בחיי הציבור והחברה‏[8]. היא הדגישה כי ישנה סתירה חמורה בין מעמדה המשפטי והאזרחי של האישה לבין האפליה כלפיה בבתי הדין הרבניים, לפי חוק נישואין וגירושין: בתי דין רבניים. בין היתר אמרה:

"עם קום המדינה, החל תהליך החקיקה הישראלית, כשלפניה המשימה להשתחרר בפרק זמן קצר ממורשת חוקי המנדט ולהחליפם בחוקים מתקדמים, המקנים לישראל מקום בין הארצות הנאורות של העולם. עלינו לזכור, שאחד מסימני ההיכר של מדינה מתקדמת, הוא מעמד האישה והבטחת חוקים הדואגים לה כעובדת, כאם, כאזרחית".‏[9]

ב-1948 הייתה שותפה לפנייה של מספר ארגוני נשים לראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, בשנת 1948, בדבר מעורבותן של ארגונים אלה בתפקידים מדיניים וציבוריים. במכתב לראש הממשלה ציינה שמנימוקי הנשים אמורה להתחוור מסקנה הגיונית: משום שהנשים נכונות לכל מאמץ, "לשאת בעול המלחמה ולקרב את יום הניצחון", מחאתן צודקת "נוכח חלקן הזעום של נשים במסגרת שנועדה לכוון את חיינו המדיניים והציבוריים". בהיעדר "נשים בממשלה, מספרן הקטן במועצת המדינה, העדרן מתפקידים אחראיים במשרדי הממשלה ובמחלקותיה השונות" ראו "פגם רציני", שניזוקו לא פחות מפגיעה "ביסודות המדינה"‏[10]. בזמן ישיבת מועצת הפועלות ציינה כי בשלב זה לא צלחו מאמצי השכנוע למנות נשים למוסדות המדינה במידה ההולמת את חלקן בעשייה ואת מספרן בהסתדרות העובדים הכללית ובמדינה.‏[11]

כהונתה כחברת כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום המדינה הייתה חברה במועצת המדינה הזמנית ובמסגרת זו כיהנה כיו"ר ועדת הסמל והדגל של המדינה עם הקמתה. בכנסת השלישית, בכנסת הרביעית ובכנסת החמישית כיהנה בסגנית יו"ר הכנסת של היו"רים יוסף שפרינצק, נחום ניר וקדיש לוז.
כיהנה כחברת כנסת מטעם סיעת מפא"י בין השנים 1949 עד 1965. בשנים 1961-1955 כיהנה כסגנית יו"ר הכנסת. הייתה חברה בוועדות שונות בכנסת, והייתה האישה הראשונה שהייתה חברה בוועדת החוץ והביטחון. שימשה חברה בוועדה לחוקת מעבר, הוועדה לחוקה, חוק ומשפט, וועדת העבודה[12]. במהלך הכנסת השלישית, כיהנה כיו"ר ועדה משותפת לבירור התערבות המשטרה בסכסוך במחסני הסוכנות היהודית ברמלה.
כיהנה כחברת כנסת מהכנסת הראשונה עד החמישית. באותן כנסות כיהן גם בעלה לשעבר ישראל בר-יהודה, כחבר כנסת מטעם מפ"ם ומטעם אחדות העבודה.‏[13]

פעילות בנושא מעמד האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה ממהגרות אחרות, קשריו המבוססים של בן זוגה דאז, ישראל בר יהודה, בממסד ההסתדרות הקלו על קליטתה בארץ. בעבו במהלך כהונתה כחברת כנסת עסקה רבות בנושא מעמד האישה. לקחה חלק פעיל בדיונים על חוקים בנושא, כדוגמת חקיקה חוק שכר שווה לעבודה שווה לעובדת ולעובד יחד עם חברות הכנסת רות הקטין, אמה תלמי וטובה סנהדראי, היוזמה להפרדת ניכוי מס הכנסה בין בני סוג והרחבתו לבני זוג בהתיישבות העובדת, התנגדותה לפטור נשים דתיות משירות צבאי וביטול חוק השירות הלאומי, קריאה להקמת מוסד לנישואי לגיטין אזרחיים, קידום זכויות סוציאליות לנשים, ביטוח לאומי לעקרות הבית ועוד. במקביל המשיכה לעמוד בראש מועצת הפועלות. ב-1966 נבחרה לתפקיד יו"ר מחלקת החברות במפא"י.‏[14].

ראתה באישה אזרחית שווה לאזרח, ופועלת שווה לפועל. לאורך כל ימי עבודתה כמזכירת מועצת הפועלות, ראתה לפניה דרך אחת לקידום מעמד האישה: לימוד מקצוע, ייצוג ציבורי והכנת דור ממשיכות. בתקופת כהונתה כחברת כנסת לא התקיים כל דיון ציבורי בדבר סוגיית אלימות נגד נשים בתוך המשפחה, שכן נושא זה נתפס כעניין שהצינעה יפה לו. להתעלמות זו היו שותפות המשטרה, מערכת המשפט וכן המערכת הרפואית והסיעודית. סוגיה זו הועלתה בכנסת בפעם הראשונה על ידה בשנת 1962, כאשר הפנתה שאילתא בנושא לשר המשטרה בכור-שלום שטרית,‏[15] אך נכשלה להכניס נושא זה לדיון הציבורי.‏[16]

בערוב ימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם לאחר פרישתה ממועצת הפועלות בשנת 1974 שמרה על קשר עם התנועה ופועלה. בתקופת חייה האחרונה, מצאה פנאי להעלות על הכתב פרקים מחייה. סייעה לה בכך בתה, רבקה‏[17].
נפטרה ב-5 בדצמבר 1975 ונקברה בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. במותה נחתם עידן המייסדות הוותיקות בתנועת הפועלות.‏[18]
על שמה רחובות בערים חיפה, באשדוד, ראשון לציון, באר שבע, מזכרת בתיה וקריית חיים.

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תפקידי תנועת הפועלות בימים אלה, הרצאתה שנדפסה כספרון, תל אביב, 1950.
  • כוחו של הרצון הטוב והמאורגן, מועצת הפועלות, תל אביב, תשכ"ד (1964).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שביט בן-אריה, "בבה אידלסון", חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תל אביב: מדיה 10, עמ' 93-96.
  • בת-שבע מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים: תנועת הפועלות הארץ-ישראלית 1920-1939, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2006.
  • בבה אידלסון, עיתון מועצת הפועלות - ידיעות, אייר תשל"ב, אפריל 1972.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בבה אידלסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בת-שבע מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים: תנועת הפועלות הארץ-ישראלית 1920-1939, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2006, עמ' 136.
  2. ^ דוד תדהר, "בבה אידלסון", האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך 4, עמ' 1849-1850.
  3. ^ מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים, עמ' 136.
  4. ^ בבה אידלסון, מכתב אישי, 14 באוקטובר 1970, הארכיון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון.
  5. ^ בבה אידלסון, מכתב לחברות ליגת נשים בניו-יורק, 28 בינואר 1940, ארכיון ליגת נשים למען ישראל, תל אביב.
  6. ^ נירית שלו-כליפא, "פועלות וחלוצות בשכונת בתים בורגנית: בית החלוצות ברחביה", זמנים 96, סתיו 2006.
  7. ^ לשרי ממשלת ישראל, 6 באוגוסט 1948. הארכיון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון; מזכירות מא"נ לממשלת מדינת ישראל, דבר הפועלת, יד, 7-8 (31 באוגוסט 1948), עמ' 154; בבה אידלסון, "לשיתוף החברה בחיינו המדיניים", דבר הפועלת יד, 10-11 (23 בנובמבר 1948), עמ' 218.
  8. ^ פרוטוקול מא"נ, 2 בספטמבר 1948. הארכיון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון; בבה אידלסון, "לשיתוף החברה בחיינו המדיניים", דבר הפועלת יד, 10- 11 (23 בנובמבר 1948), עמ' 218.
  9. ^ בבה אידלסון, הרצאה: מעמדה של האישה במדינת ישראל, הארכיון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, IV-104-2-13.
  10. ^ מכתב לשרי ממשלת ישראל, 6 באוגוסט 1948. הארכיון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון; מזכירות לממשלת מדינת ישראל, דבר הפועלת, י"ד, 7-8, אוגוסט 1948, עמ' 154; אידלסון, "לשיתוף החברה בחיינו המדיניים", דבר הפועלת.
  11. ^ פרוטוקול, [2 בספטמבר 1948. הארכיון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון. אידלסון, "לשיתוף החברה בחיינו המדיניים", דבר הפועלת, עמ' 218.
  12. ^ בבה אידלסון, אתר הכנסת.
  13. ^ קשרי משפחה בין חברי כנסת, אתר הכנסת.
  14. ^ שביט בן-אריה, בבה אידלסון, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תל אביב: מדיה 10, 2011, עמ' 88-89.
  15. ^ בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, עמ' 89.
  16. ^ נעמי גל, אלימות נגד נשים: נורמה או סטייה? תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 31.
  17. ^ בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, עמ' 90.
  18. ^ מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים, עמ' 139.