שמונת הפסוקים האחרונים בתורה

שמונת הפסוקים האחרונים בתורה (ספר דברים, פרק ל"ד, פסוקים ה'–י"ב) הם כינוי לפסוקים האחרונים שבסוף פרשת וזאת הברכה, המתארים את מות משה רבנו וקבורתו ואת שאירע בעקבות זאת, והם מסיימים את ספר דברים ואת חמשת חומשי התורה.

הייחודיות של שמונה פסוקים אלה, הן בהלכה הן במחשבת ישראל, נובעת מכך שהם מתארים את מותו של משה, למרות האמונה בתורה מן השמים, שלפיה כל התורה נכתבה בידי משה עצמו לאחר שנאמרה לו מפי ה'. על מעמדם של פסוקים אלו נחלקו חכמי המשנה והתלמוד.

הפסוקים

פרשת וזאת הברכה כתוב בתורה כך:

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד־ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל־פִּי ה': וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא־יָדַע אִישׁ אֶת־קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וּמֹשֶׁה בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא־כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא־נָס לֵחֹה: וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי־סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת־יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה: וְלֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל־פָּנִים: לְכָל־הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל־עֲבָדָיו וּלְכָל־אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל:

— ספר דברים, פרק ל"ד, פסוקים ה'–י"ב

יש המוסיפים לדיון את ארבעת הפסוקים הקודמים, המספרים על עליית משה להר נבו וצפייתו על כל הארץ. שהרי כאשר אירע סיפור זה כבר נפרד משה מישראל, והקושי שייך גם לגביהם:

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל־הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֶת־הַגִּלְעָד עַד־דָּן: וְאֵת כָּל־נַפְתָּלִי וְאֶת־אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל־אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: וְאֶת־הַנֶּגֶב וְאֶת־הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד־צֹעַר: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר:

— ספר דברים, פרק ל"ד, פסוקים א'–ד'

הסבר הקושי

על פי האמונה היהודית, התורה נכתבה בנבואתו של משה רבנו. במספר מקורות בחז"ל, אנו רואים את החובה להאמין שהתורה כולה היא מנבואת משה, ללא יוצא מן הכלל. כך לדוגמה נאמר בתלמוד:

כי דבר ה' בזה - זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו - זהו כי דבר ה' בזה.

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ט, עמוד א'

ואם יש חובה להאמין שכל הפסוקים אמרם הקב"ה ולא משה מפי עצמו, כל שכן שלא נוכל לומר שאינם נאמרו על ידי משה.^{[דרושה הבהרה]} וכן כתב הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק, במנין י"ג עיקרים:

שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה.

מאידך, על פי ההגיון הפשוט לא ברור כיצד יכול היה משה לכתוב פסוקים אלו, שהרי בפסוקים מתוארים מותו, קבורתו, ואת אבל ישראל אחר מותו. אמנם אפשר היה לומר שמכיוון שמשה אמר פסוקים אלו בנבואה, אפשר שגם ניבא את העתיד. אולם כפי שאנו רואים בנבואות בתנ"ך, אין תיאורים מדויקים של קורות העתיד אלא רק תיאורים כלליים. כך לדוגמה בברכת יעקב לבניו בפרשת ויחי, הוא רומז לקורות העתיד של כל שבט, אך שום דבר לא נאמר במפורש אלא רק את העיקרון הכללי. אחר שהאירועים התרחשו במהלך הדורות, אפשר היה לחזור לברכותיו של יעקב ולראות את הרמזים לכל האירועים (כמו שמפורט לדוגמה בפירוש רש"י). מותו וקבורתו של משה מתוארים בצורה מפורטת, ואין זה מקובל בנבואה לפרט את העתיד בצורה כזו.

יש מי שהסביר את הקושי לא מצד נבואת העתיד, אלא מצד הלשון. כיצד מתוארים מות משה וקבורתו ואבל ישראל בלשון הווה או עבר, ולא בלשון עתיד. בדברי הגר"א נראה שהקושי הוא שהדברים נראים כשקר שמשה יכתוב "וימת משה" כשהוא עודנו בחיים.

בחז"ל

כך נאמר במסכת בבא בתרא:

וימת שם משה עבד ה' - אפשר משה חי וכתב וימת שם משה? אלא, עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי רבי יהודה, ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו רבי שמעון: אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב: לקוח את ספר התורה הזה? אלא, עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, כמו שנאמר להלן: ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו.

— תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א'

מבואר שהתנאים חלוקים האם פסוקים אלו נכתבו על ידי משה רבנו, או על ידי יהושע בן נון. על פי רבי שמעון, משה אכן אמר פסוקים אלו בנבואה. בניגוד לשאר התורה שאותה הוא כתב בשמחה, פסוקים נכתבו כאשר הוא בוכה מצער. רש"י מפרש שבכל התורה משה חזר אחרי הקב"ה בכל פסוק שהכתיב לו, ובפסוקים אלו מרוב צערו לא חזר עליהם. הריטב"א כותב שבניגוד לכל התורה שמשה כתב בדיו, פסוקים אלו נכתבו בדמעותיו.

במפרשים

רבי אברהם אבן עזרא הלך בדרכו של ר' יהודה שפסוקים אלו נכתבו על ידי יהושע בן נון. זאת בהמשך לשיטתו לגבי פסוקים נוספים בתורה, הנקרא אצלו "סוד השנים עשר".

רבנו בחיי דחה פירוש זה של האבן עזרא, והלך בדרכו של רשב"י. לשיטתו הקושי הוא רק לשוני, ולכן מתרץ שמנהג הנביאים לכתוב בלשון עבר גם דברים שעדיין לא התרחשו. גם הרמב"ם הלך בדרך זו בהמשך לשיטתו שאחד מי"ג עיקרים הוא להאמין שהתורה כולה מפי ה' בנבואת משה.

על פי רש"י אפשר לתרץ את קושיית ר' יהודה, שאין פסוקים אלו נראים כשקר שכן משה לא אמר זאת בפיו אלא רק כתב. אך עדיין קשה, שגם בכתיבה זה נחשב לכאורה כשקר.

הגר"א מבאר שר' יהודה ור' שמעון לא נחלקו, וכל אחד מדבר בבחינה אחרת של התורה. מבואר בהקדמת הרמב"ן לתורה שכל התורה היא צירופי שמותיו של הקב"ה. התורה נבראה שנים רבות לפני בריאת העולם, והיא הייתה אותיות לשון הקודש בצירופים שונים. משה רבנו כתב את התורה בצירוף אותיות מסוים המספר את הפשט שאנחנו מכירים. הקושי בשמונת הפסוקים האחרונים אינו על האותיות והצירופים של פסוקים אלו, אלא על הפשט. ולכן צריך לומר שמשה כתב פסוקים אלו בדמע, כלומר בערבוב אותיות וזה כוונת רשב"י שמשה כתבם. ומה שאמר ר' יהודה שיהושוע כתבם הכוונה לפשט של הפסוקים וסידור המילים והאותיות כפי שנכתב בחומש שלנו.

בהלכה

בגמרא נאמר על שמונת הפסוקים הללו ש"יחיד קורא אותם", משום שמעמדם שונה משאר פסוקי התורה. הראשונים נחלקו מה משמעו של דין זה. לדעת רש"י, רבנו תם, והראב"ד, הכוונה היא שיש לקרוא את כולם באותה עלייה לתורה, ולא לחלק אותם לכמה עליות. הרמב"ם מפרש שאפשר לקרוא אותם גם ביחיד ואין צורך דווקא בציבור, מכיוון שנכתבים בלשון כאילו לא משה אמר אותם (אף על פי שלמעשה סבור שמשה אמרן). לדעת רבנו משולם, הכוונה היא שבפסוקים אלה צריך העולה לתורה לקרוא בעצמו, ולא לתת לבעל קורא לקרוא במקומו, וכן נהגו בפרובנס.

קישורים חיצוניים

• גמרה של תורה, באתר עולמות (ארגון)