תורה מן השמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תורה מן השמים היא אמונה מרכזית ביהדות (וכן בנצרות ובאסלאם), כנאמר בתורה על עצמה, לפיה משה קיבל את התורה והמצוות מאת האלוהים במעמד הר סיני, העלה אותה על הכתב בצורת ספר תורה ומסרה לשבטי ישראל. האמונה מתייחסת הן לגבי התורה שבכתב, שהועתקה אות באות על ידי משה מפי האלוהים, והן לגבי התורה שבעל פה, כלומר פירושי וביאורי התורה, שניתנו למשה בעל פה כמקשה אחת עם התורה שבכתב והוא לימד אותם לתלמידיו ולעם ישראל במשך ארבעים שנות שהותם במדבר לאחר יציאת מצרים ומתן תורה.

אמונה זו נחשבת לאחת מעיקרי האמונה היהודית וככזו היא זוכה להתייחסות רבה במקורות היהודיים, בדברי חז"ל ובהגות. שמירה על האמונה בעקרון תורה מן השמים היא המאפיין המרכזי של היהדות האורתודוקסית, והפילוג בינה לזרמים אחרים נסוב בראש ובראשונה על כך.

פירוש העקרון של תורה מן השמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה במסכת סנהדרין נמנה "האומר אין תורה מן השמים" בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא, דבר המבטא את חשיבותה הרבה של אמונה זו ביהדות.[1].

הרמב"ם, בכותבו על יסודות הדת, מבאר את כוונת העיקרון 'תורה מן השמים':

"היסוד השמיני: היות התורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה על ידי משה רבנו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה, כלומר, שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך... וכי הוא [משה רבנו] היה כמו סופר שקוראים לו והוא כותב כל מאורעות הימים, הסיפורים והמצוות [שלא ניסח את התורה בעצמו, אלא קבל אותה מנוסחת וכתב מה שקבל], ולפיכך נקרא "מחוקק"...כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת.... וזהו עניין "אין תורה מן השמים": אמרו חכמים ז"ל, הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה, חוץ מן הפסוק הזה, שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו... אלא: כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתם, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלוקי יעקב, שהתפלל "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"

וכמו כן פירוש התורה המקובל [-פירוש המצוות שהתקבל דור מפי דור] גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו, והוא נאמן בשליחותו, והמאמר המורה על היסוד הזה, הוא מה שנאמר (במדבר טז) "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי".

פירוש המשניות להרמב"ם בהקדמה לפרק חלק

.

על פי הרמב"ם הביטוי "מן השמים" מבטא את המופלאות של התורה, שהיא חכמתו של הקב"ה, ולא חכמה אנושית, ולו של חכם גדול ככל שיהיה, ואפילו לא משה רבנו. התורה היא חכמה מופלאה ואין סופית של הקב"ה.

הרמב"ם כתב ב'יסוד התשיעי', בהמשך ל'יסוד השמיני' של תורה מן השמים:

היסוד התשיעי: ההעתק, והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו, ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, שנאמר "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו".

פירוש המשניות להרמב"ם בהקדמה לפרק חלק


חז"ל ניסחו טיעונים להמחשת אמיתות "תורה מן השמים". לדוגמה:

אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: "הַשְּׁסוּעָה" (דברים, י"ד, ז') – בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא, שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי גַבִּין וּשְׁנֵי שִׁדְרָאוֹת; וְכִי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ קִנִּיגִי (=צַיָּד) הָיָה, אוֹ בַּלִּיסְטְרִי (=קַשָּׁת) הָיָה? מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמֵר אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם![2]

הטיעון הוא שמכך שמשה כתב בתורה מידע בו לכאורה לא היה אמור להחזיק בהתחשב בנסיבות ההיסטוריות, משתמע שכוח עליון העביר לו את המידע שנכתב בתורה.

תיאור מותו של משה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות המסורת שאת התורה כתב משה מפי האלוהים, מ'בראשית ועד לעיני כל ישראל' ישנה מחלוקת בחז"ל לגבי הפסוקים האחרונים בתורה, בהם מדובר אודות מיתתו של משה עצמו, מי כתבם, כאשר הדעה הסוברת שמשה עצמו כתבם, נשענת על הטענה, שלא ייתכן שספר התורה חסר אות אחת, כדלהלן:

אָמַר מָר: יְהוֹשֻע כָּתַב סִפְרוֹ וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה. תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר: שְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה יְהוֹשֻע כְּתָבָן, דְּתַנְיָא: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה" (דברים, ל"ד, ה') – אֶפְשָׁר מֹשֶׁה מֵת וְכָתַב "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה"? אֶלָּא, עַד כָּאן כָּתַב מֹשֶׁה, מִכָּאן וְאֵילָךְ כָּתַב יְהוֹשֻע, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי נְחֶמְיָה. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֶפְשָׁר סֵפֶר תּוֹרָה חָסֵר אוֹת אַחַת? וּכְתִיב: "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (דברים, ל"א, כ"ו). אֶלָּא, עַד כָּאן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר וּמֹשֶׁה אוֹמֵר וְכוֹתֵב, מִכָּאן וְאֵילָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר וּמֹשֶׁה כּוֹתֵב בְּדֶמַע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן: "וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ, מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ" (ירמיה, ל"ו, י"ח).

רבינו בחיי בפירושו על התורה חולק על אבן עזרא הסובר שיהושע כתב פסוקים אלו בנבואה:

כתב החכם רבי אברהם ז"ל, לפי דעתי כי מזה הפסוק ואילך כתב יהושע כי אחר שהלך משה לא ירד, ובדרך נבואה כתב אותו, והעד ויראהו השם, גם ויאמר השם אליו, גם ויקבור אותו ע"כ, הוצרך לפרש כן לפי שקשה בעיניו שיכתוב משה מיתתו וקבורתו, ואינו אמת ואין פירושו נכון, אבל הנכון להאמין והקבלה האמיתית שיש לנו, כי משה כתב התורה כולה מבראשית עד לעיני כל ישראל, הכל מפי הגבורה, והנה משה כמעתיק מספר קדמון מתחילה ועד סוף אות באות, וזו היא דעת רבי מאיר שאמר אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכו'.

גם רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים על התורה מתייחס לעניין זה, וכותב:

"עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים, ל"ד, ו'). הֵם דִּבְרֵי ה' שֶהָיָה אוֹמֵר וּמֹשֶׁה כּוֹתֵב, וּכְמוֹ כֵן מַאֲמָרִים הַקּוֹדְמִים לָזֶה "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" (דברים, ל"ד, ה') "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ" (דברים, ל"ד, ו'). וְרָאִיתִי לְהָראב"ע שֶׁכָּתַב שֶׁיְּהוֹשֻעַ כָּתַב כֵּן, וְאֵין רָאוּי לִכְתֹּב כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּפְשָׁטֵי הַכְּתוּבִים שֶׁמֹּשֶׁה לֹא הִשְׁלִים הַסֵּפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁמְּסָרוֹ לַלְּוִיִּם, שֶׁבְּאָזְנַי שָׁמַעְתִּי מִבְּנֵי עַמֵּנוּ מִסְתַּבְּכִים בְּדָבָר זֶה וּמִסְתַּעֲפִים מִזֶּה כְּפִירָה בַּתּוֹרָה, וְזוֹ הִיא טַעֲנַת הָעַכּוּ"ם שֶׁמִּבְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקְּנוּ הַמִּכְתָּב וְנִמְצָא בָּהּ מַה שֶּׁלֹּא הָיָה וְלֹא הָיָה מַה שֶּׁהָיָה, וְיִשְׁתַּקַּע הַדְּבָרִים וְדוֹמֵיהֶם הֲסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדָּם, וְהָעִקָּר שֶׁכָּל הַסֵּפֶר תּוֹרָה כְּתָבוֹ מֹשֶׁה וּכְאוֹמְרָם הִשְׁלִימוֹ "בְּדֶמַע" (מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א').

השגות על הזיהוי של "תורה מן השמים" עם "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לדעה הרווחת לפיה כתב משה רבינו את התורה מראשיתה ועד סופה, היו פרשנים אחדים שסברו כי בתורה ישנם פסוקים שלא כתבם משה.[3] בין אלו, בולט במיוחד פירושו על התורה של רבי אברהם אבן עזרא, שהרחיב את שיטת רבי יהודה וטען שכמה פסוקים נוספים קודם "וימת שם משה" נכתבו אף הם על ידי יהושע. יש שטענו שלדעת האבן עזרא ישנם עוד קטעים שנוספו לאחר חתימת התורה בידי משה, זאת על פי רמזים שלטענתם השאיר האבן עזרא בכתביו.[4] אך ישנם עוד פרשנים, פחות ידועים, למשל:

בנוסף לאפשרות שכותבים אחרים מלבד משה השתתפו בעריכת התורה, נודעה דעה לפיה ספר דברים לא נכתב "ישירות מפי הגבורה" אלא במדרגת נבואה נמוכה יותר.

אָמַר אַבַּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּקְּלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אֲבָל קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה פּוֹסֵק. מַאי טַעְמָא? הַלָּלוּ בִּלְשׁוֹן רַבִּים אֲמוּרוֹת וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אֲמָרָן, וְהַלָּלוּ בִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲמוּרוֹת, וּמֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ אֲמָרָן.

רבי יוסף בכור שור מדבר במספר מקומות על עבודת עריכה של "בעל הספר" או "הסופר".[8]

תורה שבעל פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תורה שבעל פה, מסורת (יהדות)

גם בעניין התורה שבעל פה, קיימות מובאות רבות במסורת היהודית, לפיהן היא ניתנה מאת האלוהים למשה, כאשר הוא שהה בהר סיני, ארבעים יום ולילה, בתקופת מתן תורה. בספר יהושע כתוב "לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ, יָמִין וּשְׂמֹאול" (א', ז') ובהמשך "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (א', ח'). מהכפילות שבין הפסוקים והשוני ביניהם הסיקו פרשנים כי מדובר על ספר התורה הכתוב ובנוסף אליו על התורה שבעל פה.

הגמרא במסכת סנהדרין מביאה ברייתא המבטאת את העיקרון של תורה מן השמים גם לתורה שבעל פה:

תַּנְיָא אִידָךְ, "כִּי דְבַר יְהוָה בָּזָה" (במדבר, ט"ו, ל"א), זֶה הָאוֹמֵר אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם. וַאֲפִילּוּ אָמַר, כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ מִן הַשָּׁמַיִם, חוּץ מִפָּסוּק זֶה, שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ, זֶהוּ 'כִּי דְבַר יְהוָה בָּזָה'. וַאֲפִילּוּ אָמַר, כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ מִן הַשָּׁמַיִם, חוּץ מִדִּקְדּוּק זֶה, מִקַּל וָחוֹמֶר זֶה, מִגְּזֵרָה שָׁוָה זוֹ, זֶה הוּא 'כִּי דְבַר יְהוָה בָּזָה'.

המונח "תורה שבעל פה" עצמו מוזכר לראשונה בספרות חז"ל, בעולם העתיק היה מקובל המונח "חוקים בלתי כתובים" (agraphos nomos).[9] תיאור של התורה שבעל פה[10] נמצא בדברי פילון האלכסנדרוני:

מנהגים הם חוקים שלא נכתבו. הכרעות של אנשי קדם אינן חרותות בלוחות אבנים או בניירות שעש יאכלם, אלא בנפשותיהם של אלה שיש להם חלק באותה החוקה. כי מלבד הנחלות חייבים הבנים לרשת מהוריהם את מנהגי האבות, שעל פיהם נתחנכו ושעמהם חיו מילדותם, ואין לזלזל בהם משום המסורת הבלתי כתובה.

פילון, על החוקים המיוחדים ד, 149–150

על פי הרמב"ם, גם התורה שבעל פה עברה מאלוהים למשה וממנו נמסרה מדור לדור. בהקדמת משנה תורה כתב: "ואלעזר ופנחס ויהושוע שלושתן קבלו ממשה וליהושוע שהוא תלמידו של משה רבנו מסר תורה שבעל פה וצווהו עליה, וכן יהושוע כל ימי חייו למד על פה". הרמב"ם מוסיף כי כבר בימי יהושע הורחבה התורה שבעל פה מעבר למה שנמסר על ידי אלוהים "ועם מות יהושע מסר לזקנים מה שקיבל מהפירושים. ומה שנתחדש בזמנו."

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א'
  2. ^ ספרי על דברים בפרשת ראה, פרק י"ד פס' ז' וילקוט שמעוני על התורה בסימן תתצ"א, מייחסים את הטיעון לרבי עקיבא
  3. ^ פסוקים שלא כתבם משה, מתוך קובץ המאמרים "חקרי יהדות" שמחברם אינו ידוע
  4. ^ הרב שמריה גרשוני, סוד השנים עשר לראב"ע קובץ PDF
  5. ^ 'פרושי התורה לר' יהודה החסיד', יו"ל ירושלים תשל"ה. ליקוט של פירושים למקרא המיוחסים לר' יהודה החסיד, יצחק שמשון לנגה, עורך ומלקט. יש לציין שיש מפקפקים בזיהוי ובייחוס לרבי יהודה החסיד, ורואים בו זיוף. ראה שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד: "...וספר זה עוד גרע כי הרי הכופרים הרשעים זייפו זה בתוך ספר שנקרא על שם ר' יהודה החסיד כדי להטעות את העולם בהסתה והדחה כזו שגם ריה"ח אמר זה".
  6. ^ גרשון ברין, קווים לפירוש התורה של ר' יהודה החסיד, תעודה ג, תשמ"ג, עמ' 221–226
  7. ^ "סדר טעמים" לרבי שלמה בן רבי שמואל מווירצבורג, ע"פ כתב־יד פריז 353
  8. ^ בכור שור על בראשית, פרק יט פסוק לח; פרק לב פסוק כא; פרק לה פסוק כ
  9. ^ מנחם שטיין מזהה מונחים פחות שכיחים כמו "הדינים שלא נכתבו" (agrapha nomima) או "המסורת הבלתי כתובה" (agraphos paradosis) כהולמים יותר לתיאורה של התורה שבעל פה. מנחם שטיין, פילון האלכסנדרוני: הסופר וספריו ומשנתו הפילוסופית. ורשה, הוצאת אברהם יוסף שטיבל, 1939, הערת שוליים 95. העתק דיגיטלי בפרויקט בן יהודה.
  10. ^ יצחק היינמן טוען שפילון לא השתמש בביטוי זה כדי לתאר את התורה שבעל פה, אלא את החוק הטבעי או מנהג העם.‏ I. Heinemann, ‏Die Lehre vom ungeschriebenen Gesetz im jüdischen Schrifttum, Hebrew Union College Annual 4, 1927, in JSTOR