תעשיית הקולנוע בניגריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תעשיית הקולנוע בניגריה (מוכרת גם בשם נוליווד) מורכבת מסרטים המופקים בניגריה. תחילתה בסוף המאה ה-19 לתוך התקופה הקולוניאלית במאה ה-20, וההיסטוריה והתפתחותה של התעשייה מסווגות לארבע תקופות עיקריות אשר השפיעו עליה: התקופה הקולוניאלית, תור הזהב, עידן סרטי הווידאו והקולנוע הניגרי החדש.[1]

ענף הסרטים הגיע לניגריה לראשונה בשנים המאוחרות של המאה ה-19, בצורת הצפייה הנפוצה בימים אלו, מכשירי קינטוסקופ.[2]

תור הזהב של תעשיית הסרטים בניגריה החל בסוף שנות ה-50.[3] בהלת הנפט בין השנים 1973–1978 תרמה מאוד לתאוצת תרבות הקולנוע בניגריה, כמו גם העלייה בכוח הקנייה בניגריה שהביאה מגוון רחב של אזרחים בעלי הכנסה פנויה להוציא כסף על צפייה בסרטים בקולנוע, לצד צפייה בטלוויזיה בבתים.[4]

בסוף שנות ה-80 החלה שקיעתו של תור הזהב של תעשיית הקולנוע, אך בשנות ה-90 החל לשגשג תחום הסרטים בעיקר בפן של סרטי הווידאו, ככל הנראה בזכות יציאת סרט הווידאו Living in Bondage בשנת 1992. תעשיית הקולנוע הגיעה לשיאה באמצע שנות ה-2000, והפכה לשנייה בגודלה בעולם במונחי מספר הפקת סרטים שנתית, מה שמיקם אותה לפני תעשיית סרטי הקולנוע האמריקאית, ובמקום השני אחרי תעשיית הקולנוע ההודית (בוליווד).[5]

הסרטים של תעשיית הקולנוע הניגרית החלו להשתלט על מסכי הקולנוע ברחבי יבשת אפריקה, ואף התרחבו לאיים הקריביים ולאזורים נוספים,[6] השפיעו רבות מבחינה תרבותית[7] ושחקני קולנוע ניגרים הפכו מפורסמים ביותר ברחבי היבשת. נכון לשנת 2013, הקולנוע הניגרי מדורג במקום השלישי כתעשיית הקולנוע הרווחית בעולם, על בסיס שוויה, הכנסותיה ורווחיה.[8]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של הקולנוע בניגריה מסופרת דרך ההיסטוריה של תעשיית הקולנוע עצמה, בעיקר בסוף המאה ה-19, עם השימוש במכשירי הקינטוסקופ[2] (ראינוע), אשר הוחלפו במהרה בתחילת המאה ה-20 בתקנים משופרים. סט הסרטים הראשון אשר הוצג בבתי הקולנוע בניגריה כלל סרטים מערביים, כאשר הסרט הראשון הוקרן בהיכל הזיכרון גלובר בלאגוס החל מה- 12 ועד 22 באוגוסט 1903.[1][3] באותה שנה, הזמין הרברט מקולי (Herbert Macaulay) לניגריה את חברת בלבואה הספרדית על מנת לארגן סיור בתערוכה של סרטים אילמים בניגריה.[3][9] אף על פי שחברת בלבואה סגרה בהמשך את תערוכתה בלאגוס, הצלחת התערוכה הביאה לכך שסוחר אירופאי בשם סטנלי ג'ונס התחיל להציג סרטים בהיכל הזיכרון גלובר החל מנובמבר 1903. הדבר הביא גל של מציגי סרטים אירופאים לניגריה.[3][9]

התקופה הקולוניאלית (סוף המאה ה-19 עד שנות ה-60 המוקדמות)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגריה שלט משטר קולוניאלי בריטי בין השנים 1886–1957. המשטר הקולוניאלי הביא עמו לניגריה, ובייחוד לדרום ולמערב המדינה, את המודרניזציה והמערביות. תעשיית הקולנוע בתקופה הקולוניאלית בניגריה החלה לצמוח החל משנת 1900 ועד שנת 1950, כאשר הפקות הסרטים והפצתם נשלטו על ידי הממשל הקולוניאלי הבריטי.[2] קולנוענים בקולוניות החלו להפיק סרטים עבור קהל יעד מקומי בתוך ניגריה מאז 1920, והציגו בעיקר בבתי קולנוע ניידים.[10] נכון לשנת 1921, היו ארבעה אולמות אשר הציגו סרטים פעמיים בשבוע ב-Lagos Mainland, ואולם קולנוע אחד ב- Ebute Metta וב- Oshodi. בשלב זה, הפך הקולנוע לפופולרי מאוד בלאגוס, עם קהל של המוני צעירים ומבוגרים כאחד, אשר לרוב חיכו מחוץ לדלתות של אולמות הקולנוע. הדת גם כן סייעה להתרחבות תרבות הקולנוע משום שהנוצרים המיסיונריים השתמשו בקולנוע עבור תעמולה דתית.[3]

סרט הקולנוע הראשון שנוצר בניגריה היה "צרות" (Palaver), שהופק על ידי ג'פרי בארקאס (Geoffrey Barkas) בשנת 1926, והיה גם הסרט הראשון בו הופיעו שחקנים ניגרים בתפקידי דיבור.[8][11][12] הסרט צולם בקרב אנשי הסורא (Sura) והאנגאס (Angas) של אותם הימים בצפון ניגריה, ועוסק ביריבות שבין קצין המחוז הבריטי לבין כורה פחם, אשר מובילה למלחמה.[12][11] כמו כן, בתקופה זו יצאו מספר סרטים בניגריה, כאשר אחד הבולטים הוא הסרט Sanders of the River של זולטאן קורדה (Zoltán Korda), שיצא ב-1935, בכיכובו של השחקן הניגרי אורלנדו מרטינס (Orlando Martins). מרטינס השתתף בכמה סרטים בולטים אחרים, כולל "הגבר ממרוקו" (1945), "הגבר משני העולמות" (1946) וכן הלאה, מה שביסס אותו כאחד השחקנים המוכרים והמובילים בניגריה בזמנו.[1][13]

בעוד שהקולנוע הפך למאפיין משותף של החיים החברתיים בעיר לאגוס, סוף שנות ה – 30 של המאה ה-20 ועד שנות ה – 40 סימנו את תחילתה של תקופת הקמת בתי הקולנוע המסחריים הגדולים, עם הקמה של סניפים במקומות אסטרטגיים ברחבי המדינה. אחת החברות החלוצות בתחום הפעלת בתי קולנוע בלאגוס הייתה West African Pictures Company בבעלותו של ס. חליל (S. Khalil), חבר הקהילה הסורית בלאגוס. הוא הקים את קולנוע "רקס" (Rex) ב- Ebute Metta, את קולנוע "רגאל" (Regal) ואת קולנוע "רויאל" (Royal). רשתות קולנוע פופולריות נוספות כוללות את: קפיטול סינמה (Capitol Cinema), קזינו סינמה (Casino Cinema), קינגס סינמה (Kings Cinema), סנטרל סינמה (Central Cinema), רילאטו סינמה (Rialto Cinema), קורונה סינמה (Corona Cinema), אודאון סינמה (Odeon Cinema), "קולנוע בית הדרכים" (Road House Cinema), קולנוע גלובר הול (Glover Hall) ועוד. בשנת 1937, הממשלה הקולוניאלית הקימה את מועצת הצנזורה על מנת לטפל בנושאים הקשורים להקמה ולתפעול בתי הקולנוע במושבה.[3] הסרטים הניגרים אשר נכתבו והוצגו בבתי הקולנוע בתקופה זו התגמדו למול ההפקות ודרכי ההפצה שהיו תחת שליטת הממשל הבריטי. הבידור באמצעות ראינוע הגיע כתוצאה מסיבובי קבוצות תיאטרון של אנשי היורובה, אשר התרחשו בין השנים 1930–1940: שתי קבוצות בלטו במיוחד, והן אגבג'יג'ו (Agbegijo) ואלארינג'ו (Alarinjo), אשר הציגו שחקני תיאטרון כגון דורו לפידו (Duro Ladipo), אישולה אוגונמולה (Ishola Ogunmola), לרה פאימו (Lere Paimo), אוין אדג'ובי (Oyin Adejobi) ועוד.[14][15]

בשנת 1949 ועד 1950, המצב השתנה מעט, ויותר תוכן ניגרי הוצג בבתי הקולנוע[15] עם כוונה מובהקת לעשות "אפריקניזציה" להפקת הסרטים. בנוסף, הוקם איגוד הסרטים הניגרי, במטרה לבזר את תעשיית הפקות הסרטים הקולוניאלית. יחידת הקולנוע הקולוניאלית הציגה במשך כל העשור סרטי בריאות וחינוך לקהל המקומי באמצעות רכבי הקולנוע הניידים שלה. בנוסף, הפיקה יומני חדשות וסרטי תעודה קצרים שתיארו חגיגות והישגים קולוניאליים, הן לקהל המקומי והן לקהל מחוץ לניגריה.[10]

תור הזהב (שנות ה-50 המאוחרות ועד סוף שנות ה-80)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההכרזה על עצמאותה של ניגריה בשנת 1960, עסקי הקולנוע התרחבו במהירות והוקמו בתי קולנוע רבים.[3] אולם, באותם הזמנים הגיע לניגריה גל גדול של סרטים אמריקאים, הודים, סינים ויפנים; פוסטרים של סרטים מאותן מדינות נתלו בכל רחבי אולמות הקולנוע ושחקנים מאותן תעשיות קולנוע הפכו פופולריים מאוד בניגריה. לקראת סוף שנות ה-60 ולתוך שנות ה-70, גדל בהדרגה מספר ההפקות הניגריות בבתי הקולנוע, בייחוד הפקות אשר הגיעו ממערב ניגריה, בזכות אנשי תיאטרון לשעבר כגון הוברט אוגונדה (Hubert Ogunde), אולה באלוגון (Ola Balogun), מוזה אלאייה (Moses Olaiya) ורבים נוספים, אשר עברו אל המסך הגדול.[4][15]

ניגריה מאז ומעולם הייתה רוויה בתרבויות ובקבוצות אתניות שונות, להן גם פרקטיקות דתיות, פוליטיות ולשוניות שונות. האנגלית שהוטמעה על ידי הבריטים בניגריה היא זו שאפשרה וממשיכה לאפשר לניגריה להתפתח לכיוון המערב.[16] בשנת 1972, לאחר מלחמת ביאפרה והניסיונות לנקות את המדינה מגורמים המאיימים על אחידותה, ומתוך דאגה בנוגע לזרם התרבות הזרה לתוך ניגריה, ראש המדינה, יעקובו גואון (Yakubu Gowon), הוציא צו אשר דרש את העברת הבעלות של סך כולל של 300 אולמות קולנוע במדינה מידי בעליהם הזרים לניגרים. כמו כן, בתקופה זו יותר ויותר ניגרים לקחו תפקידים פעילים בהקמת בתי קולנוע בזכות מדיניות זו. העברת הבעלות תרמה גם כן להופעתם של מחזאים ניגרים, תסריטאים ומפיקי סרטים. יצירות ספרות ותיאטרון פופולריות הותאמו לראינוע.[16][14] בהלת הנפט בין השנים 1973–1978 תרמה מאוד לצמיחתה הספונטנית של תרבות הקולנוע בניגריה. נוכחותן של ההשקעות הזרות בענף הקולנוע הובילו להקמת מספר מתחמי קולנוע. בשנת 1976, הוקם בלאגוס התיאטרון הלאומי איגאנמו (Iganmu) ובו 5000 מקומות ישיבה. התיאטרון התאגד עם שני בתי קולנוע שלכל אחד מהם קיבולת לכ־700 איש.[3] בימים אלו, עסקי הקולנוע הפכו למעסיק משמעותי בניגריה וכן תרמו רבות להלך הרוח החברתי, כאשר ניגרים רבים ביקרו בקולנוע למטרות הנאה, מנוחה ובידור.[17] כוח הקנייה בניגריה גדל באופן משמעותי, בין היתר בשל התבוסה שנחל חבל הביאפרה על ידי ניגריה, בו השתלטה האחרונה על מקורות נפט רבים, ולאזרחים הייתה הכנסה פנויה אותה השקיעו בבילוי בבתי הקולנוע או בצפייה בסרטים בטלוויזיה הביתית.[16][15]

שידורי הטלוויזיה בניגריה החלו בשנות ה-60 וקיבלו תמיכה ממשלתית רבה בשנים הראשונות. באמצע שנות ה-80 לכל מדינה הייתה תחנת שידור משלה. החוק הגביל תכנים זרים בטלוויזיה, לכן מפיקים בלאגוס החלו לשדר הפקות מקומיות פופולריות. רבים מהסרטים אשר הוצגו בטלוויזיה הופצו בווידאו.[15] בסוף שנות ה-80, תרבות הקולנוע נקלעה לתקופה של דעיכה משמעותית, ורוב מפיקי הסרטים הניגרים עברו לעסוק בהפקות טלוויזיוניות. הדעיכה ההדרגתית של תור הזהב של תעשיית הקולנוע הניגרית יוחסה למספר גורמים, כולל הפחתת הערך של הנאירה, אי תמיכה במימון ובשיווק, מחסור באולפני קולנוע ובציוד, שינויים מבניים בממשלה וכמו כן חוסר ניסיון מקצועי. הירידה הדרסטית של תרבות הקולנוע בניגרי הביאה לרכישת חלק מבתי הקולנוע הקיימים על ידי גופים דתיים, אשר הפכו אותם לכנסיות. אחרים נסגרו. בתחילת 1990, מספר מועט של בתי קולנוע המשיכו לפעול, וכמעט כולם התמוטטו לפני שנת 1999.[18][17]

עידן סרטי הווידאו הביתיים (סוף שנות ה-80 ועד אמצע שנת 2010)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו של שוק סרטי הווידאו בניגריה הייתה בשנות ה-80, כאשר תחום ההפקות הטלוויזיוניות החל לפרוח. הסרט מפגש מרושע (Evil Encounter) של ג'ימי אודומוסו (Jimi Odumosu's), שיצא ב-1980, סרט אימה אשר הופץ ישירות לטלוויזיה, היה ההפקה הראשונה שהצביעה על כך שייצור סרטים המכוונים ישירות להפצה בווידאו הוא עסק משתלם. הסרט קיבל קידום ופרסום משמעותי בטרם הקרנתו על מסך הטלוויזיה, וכתוצאה מכך בבוקר למחרת הרחובות היו מוצפים בעותקי וידאו של השידור המוקלט. עוד נמסר כי הסרט הפך מבוקש ביותר בשוק אלאבה (Alaba Market), שוק האלקטרוניקה של לאגוס, שלימים הפך למרכז של ההפצות הפיראטיות בניגריה. מאז הסרט מפגש מרושע, המנהג לרכוש הקלטות של סרטים טלוויזיוניים הפך נפוץ ביותר בניגריה.[15] שיטה זו אומצה על ידי מפיקים ומפיצים בשוק אלאבה, על מנת להמציא מחדש את תעשיית הקולנוע לאחר שתרבות הקולנוע בניגריה עמדה בפני דעיכה משמעותית. סרט הווידאו הראשון שהופק בניגריה היה Soso Meji בשנת 1988, שהופק על ידי אדה אג'יבואייה (Ade Ajiboye). הסרט הוקרן גם במגוון אולמות קולנוע אשר היו זמינים באותה עת. בהמשך לכך, הפיק אלאדה ארומירה (Alade Aromire) את סרט הווידאו Ekun בשנת 1989, אשר הוקרן בתיאטרון הלאומי.[19][1] עם זאת, התאוצה הרבה אשר נצפתה בענף סרטי הווידאו מיוחסת לסרט Living in Bondage, של קנת נבו (Kenneth Nnebue) אשר יצא בשנת 1992. נבו היה סוכן מכירות של מוצרי אלקטרוניקה עם תשוקה לקולנוע. היות שתחום הפקת סרטים בפילם היה עניין יקר בניגריה, רכש נבו קלטות וידאו ריקות בטאיוואן וכן מצלמת וידאו פשוטה. הוא כתב את התסריט והעבודה על הסרט עצמו נמשכה כחודש ימים, בתקציב של 12 אלף דולר. תוך זמן קצר נמכרו יותר ממיליון עותקים של הסרט.[20][21] אף על פי שסרטו נחשב לסרט הווידאו המסחרי הראשון, מספר היסטוריונים טענו כי תעשיית סרטי הווידאו כבר הרקיעה שחקים עוד בטרם יצא.[9]

בשנת 2004, לפחות ארבעה או חמישה סרטים הופקו מדי יום בניגריה. הסרטים הניגרים שלטו במסכי הטלוויזיה ברחבי יבשת אפריקה.[6] שחקני הסרטים הפכו מוכרים בכל רחבי היבשת, והסרטים השפיעו רבות מבחינה תרבותית במדינות רבות באפריקה, החל מצורת הלבוש ועד לשימוש נפוץ בסלנג הניגרי.[7] התופעה מקושרת לעובדה כי הסרטים הניגרים סיפרו סיפורים המאפשרים הזדהות, העוסקים בהיסטוריה ובתרבות המשותפת, מה שגרם לכך שסרטים זרים "צברו אבק" על מדפי חנויות סרטי הווידאו, אף על פי שהיו זולים יותר מהסרטים הניגרים.[22]

על פי קואופרטיב יצרני הסרטים של ניגריה, לכל סרט בניגריה היה פוטנציאל לקהל של 15 מיליון איש בניגריה ו-5 מיליון מחוצה לה. בתוך זמן קצר, התעשייה הפכה ליצרנית הסרטים השלישית בגודלה בעולם.[23] עם זאת, הדבר לא השתווה לתעשיות הקולנוע המסחריות האחרות בעולם; שווי התעשייה היה רק כ – 250 מיליון דולר, שכן רוב ההפקות נעשו בזול. תעשיית הקולנוע הפכה למעסיק עיקרי במדינה. נכון לשנת 2007, עם מספר כולל של 6841 חברות הפקה רשומות והערכה של כ-500,000 חברות לא-רשומות, ההכנסות המוערכות ממכירה והשכרה של סרטים בלאגוס לבדה היו כ-804 מיליון נאירה (כ־2.5 מיליון דולר) בשבוע, מה שהסתכם לכ-33.5 מיליארד מיליארד (106 מיליון דולר) בשנה. סך המכירות וההכנסות הכולל של תעשיית הקולנוע בניגריה נאמד בכ־522 מיליארד נאירה (1.6 מיליארד דולר) לשנה, כאשר שווי התכנים המשודרים נאמד על כ-250 מיליארד נאירה (כ-796 מיליון דולר).[24][6][14][1]

שיאו של עידן הווידאו התרחש בסביבות שנת 2008, בה הפכה התעשייה ליצרנית הסרטים השנייה בגודלה,[25] שהוציאה כ-200 סרטי וידאו מדי חודש. עם זאת, בשלב זה, החלה תעשיית הקולנוע הניגרית לקבל תדמית של תעשייה "חסרת חזון", עקב התפישה שהתעשייה שמה דגש על כמות ולא על איכות, כניסת אנשים לתחום אשר לא ידעו דבר על תעשיית הסרטים ותפיסת התאוצה של הפיראטיות בתחום.[26][27] ההתמודדות עם האיום של הפיראטיות, בין בעיות נוספות אחרות, הפכה לאגוז קשה לפיצוח, וכתוצאה מכך רוב המשקיעים של "קרטל אלאבה", אשר שלטו בכמעט 90 אחוז מתעשיית הווידאו, החלו לתעל את כספם למיזמים אחרים. דעיכת עידן הווידאו הביתי יוחסה למספר גורמים, ביניהם סירוב הממשלה לספק תמיכה ומימון עקב העדפות אחרות להשקעה, היעדר תשתיות ליצירת סרטים והעלייה בעלויות הייצור בניגריה.[28]

קולנוע ניגרי חדש (אמצע שנות ה-2000 ועד היום)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו התעורר הקולנוע הניגרי; תקופה בה התרחש מהפך משמעותי בשיטת ייצור הסרט – מפורמט הווידאו בחזרה להקרנה על המסך הגדול, אשר היוותה את הצלחת הסרטים שהופקו בתור הזהב של תעשיית הקולנוע הניגרית. בשנים הראשונות של שנות ה-2000, החלה ניגריה לחוות מחדש את צמיחת הקולנוע, אשר הונגש תחילה עבור המעמד הבינוני והגבוה המדינה. קבוצת "סילברבירד" (Silverbird) הייתה הראשונה שהשיקה סדרת בתי קולנוע מודרניים ברחבי הערים הגדולות בניגריה, בעיקר באזורים ובמחוזות אמידים.[15][18] סילברבירד השיקה את רשתות הקולנוע שלה בשנת 2004, כאשר הראשונה הייתה "סילברבירד גלריה" (Silverbird Galleria) באי ויקטוריה, לאגוס. "סילברבירד גלריה" הוא קניון גדול, עם בית קולנוע יוקרתי וחנויות רבות. הדבר נותן סיבות רבות לבקר, ומאפשר פעילות חברתית מגוונת ולא צפייה בסרט קולנוע בלבד. מגמה זו מהווה הסבר נוסף באשר לדעיכת תרבות הקולנוע בניגריה בשנות ה-80, אשר סביר להניח שהתרחשה כתוצאה מהמראה הלא-אופנתי של רוב בתי הקולנוע בתור הזהב, אשר סיפקו חוויית צפייה גרידא.[18]

עם הקמת רשת בתי הקולנוע של "סילברבירד", הוקרנו סרטים ניגרים באיכות ייצור גבוהה, אשר ביססו עצמם כמנוגדים להפקות הסרטים הירודות. הסרט הראשון אשר הוקרן בגל החדש של הקולנוע היה Irapada בשפת היורובה, שהופק על ידי קונלה אפולאיאן (Kunle Afolayan) ויצא בשנת 2006. הסרט הוקרן ב"סילברבירד גלריה" בלאגוס. הניסוי של סילברבירד הוכיח עצמו כמוצלח מאוד, וכתוצאה מכך השיקה הקבוצה כמה סניפי קולנוע נוספים בלאגוס ובערים נוספות ברחבי ניגריה. תוך זמן קצר, החלו להופיע מתחרים בענף, כגון רשת בתי הקולנוע Genesis Deluxe ו- Ozone. בשנת 2010, נכנסה לתמונה רשת הקולנוע FilmHouse, מה שהפך את ענף הקולנוע לזמין מאוד ברחבי המדינה, בייחוד מחוץ לשכונות האמידות, וכך מתבססת תעשיית הקולנוע הניגרית כעממית, אשר פונה לקהל הרחב, ולא רק לקבוצות אליטיסטיות.[29][21]

ממשלת ניגריה החלה לתת מענקים לתעשיית הקולנוע על מנת לתמוך בסרטים ניגרים בעלי תוכן באיכות גבוהה. בשנת 2006 הושק "פרויקט נוליווד" על ידי הממשלה הניגרית, בשיתוף עם אקו-בנק (Eco-Bank). הפרויקט סיפק 100 מיליון נאירה (כ-318 אלף דולר) עבור יצרני הסרטים הניגרים לשם הפקת סרטים באיכות גבוהה.[24] בשנת 2010, ממשלת הנשיא גודלאק ג'ונתן השיקה קרן סיוע בשם "תעשיית היצירה והבידור", על סך של 30 מיליון נאירה (כ-95.5 אלף דולר), אשר מומנה על ידי בנק התעשייה בשיתוף עם הבנק הניגרי לייבוא וייצוא. מענק זה, אף על פי שכונה "הספין אוף של פרויקט נוליווד", הוקדש לכל המגזר הניגרי שעסק בתחומי יצירה, אמנות ובידור. החזון של נותני המענק עבור תעשיית הקולנוע היה לסייע ליוצרי הסרטים הניגרים בהכשרות, במימון וכן ביצירת תשתית מספקת הדרושה לתעשייה.[30] בשנת 2013, ניתן מענק נוסף על סך של 3 מיליארד נאירה (כ-9.5 מיליון דולר) אך ורק לנוליווד, ובאופן ספציפי לייצור סרטים באיכות גבוהה, ועל מנת לתת חסות ליוצרי סרטים עבור הכשרה פורמלית בבתי ספר לקולנוע.[31] כמו כן, בשנת 2015, בנק התעשייה השיק תוכנית נוספת בשם "NollyFund", לצורך מתן תמיכה כספית בתעשיית הקולנוע בצורה של הלוואות למפיקי סרטים.[32][33]

סרט המותחן הפופולרי, הפסלון (The Figurine), שיצא בשנת 2009 נחשב לסרט ששינה את חוקי המשחק, אשר הגביר את תשומת הלב התקשורתית כלפי מהפכת "הקולנוע הניגרי החדש". הסרט זכה לביקורות משבחות ולהצלחה מסחרית בניגריה, וכמו כן הוקרן בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים.[27] בשנת 2010, זכה הסרט Ijé של צ'ינזה אניאנה (Chineze Anyaene) לדירוג הגבוה ביותר בקרב הסרטים הניגרים, ועקף את הסרט הפסלון. השיא נשמר במשך ארבע שנים, עד שנכבש בשנת 2014 על ידי הסרט "חצי שמש צהובה" (Half of a Yellow Sun) שיצא בשנת 2013, המספר את סיפורה של מלחמת האזרחים בניגריה, אשר החלה בשנת 1967 והסתיימה בשנת 1970.[34][35][36]

עד סוף שנת 2013, תעשיית הקולנוע הניגרית דיווחה על הכנסות שוברות שיאים על סך 1.72 מיליארד נאירה (כ-5.4 מיליארד דולר). נכון לשנת 2014, שווי התעשייה היה 853.9 מיליארד נאירה (כ־2.7 מיליארד דולר), מה שהפך את תעשיית הקולנוע הניגרית לשלישית בשוויה הכלכלי, אחרי ארצות הברית והודו. תעשיית הקולנוע הניגרית תרמה כ־1.4% לכלכלת ניגריה: זה יוחס לצמיחה במספר סרטי האיכות ולשיטות ההפצה הרשמיות.[37][38] כיום מחזיקה ניגריה בתואר הכלכלה הגדולה ביותר באפריקה, הישג שהגיעה אליו באופן חלקי הודות לתעשיית הקולנוע המשגשגת שלה.[39]

בניגוד לעידן סרטי הווידאו הביתיים, סרטי הגל החדש ידועים באיכותם המשופרת, עם תקציבים גדולים יותר באופן משמעותי,[40] עם ממוצע השקעה של בין 40 מיליון נאירה (כ־127 אלף דולר) לבין 120 מיליון נאירה (כ־382 אלף דולר). תקופת הייצור של סרטים מסוג זה אורכת חודשים ואף שנים, בשונה מאוד מהפקת סרטי הווידאו אשר בדרך כלל צולמו תוך ימים או שבועות ספורים. עם העלייה באיכות הסרטים, רבים מהניגרים פנו מחדש לצפייה בסרטי קולנוע. בתי הקולנוע בניגריה מציגים מבחר סרטים ניגרים לצד סרטים הוליוודים וסרטים ממדינות אחרות. בשנת 2016 כמעט 30% מהכרטיסים נקנו לסרטים ניגרים, המוצגים לצד סרטים הוליוודיים וסרטים ממדינות אחרות. בשנת 2016 רשמה נוליווד את השנה הטובה ביותר בקופותיה אי פעם, עם מספר שיא של 50 סרטים מקומיים שהוקרנו בבתי הקולנוע במדינה, והכנסותיהם הגיעו לסכום של מיליארד נאירה (יותר מ-3 מיליון דולר).[21] שיפורים בולטים נוספים ב"נוליווד החדשה" כללו: הופעות מעודנות יותר של שחקנים, רמת משחק שונה מהמלודרמה שאפיינה את עידן הווידאו, יותר היגיון וכמו כן סיפורים טובים ואיכותיים יותר.[41][42] כך מיצבה את עצמה מחדש התעשייה, תחת הכינוי "נוליווד החדשה", אשר לעומת "נוליווד הישנה" שמה דגש על העלאת תקציבים להפקת סרטים באיכות גבוהה שיוצגו על המסך הגדול, עם השאיפה לייצא אותם גם לפסטיבלי סרטים בינלאומיים.[43] הנושאים בסרטים הללו מאופיינים בדרך כלל בנושאים קוסמופוליטיים משום שהרוב המכריע של יצרני הסרטים מורכב מצעירים.[44] עם זאת, ולמרות כלל השיפורים, מערכת זכויות יוצרים עדיין מהווה אתגר משמעותי גם עבור הקולנוע הניגרי החדש.[45][31]

נוליווד[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוליווד הוא כינוי המתייחס לתעשיית הקולנוע בניגריה.[46] מקור המונח בשנות ה-2000 המוקדמות, ייתכן בכתבה מ"הניו יורק טיימס".[7] לא קיימת הגדרה ברורה או מוסכמת למונח, והפרשנות נתונה למספר מחלוקות.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המונח "נוליווד" אינו ברור; ג'ונתן היינס (Jonathan Haynes) ייחס את השימוש הראשון במונח לכתבה משנת 2002 שפורסמה בעיתון "הניו יורק טיימס", על ידי מאט סטינגלאס (Matt Steinglass), אשר השתמש במונח על מנת לתאר את הקולנוע הניגרי.[7] המונח משמש את כלי התקשורת לתיאור תעשיית הקולנוע הניגרית, כאשר ההסבר האטימולוגי הרווח הוא שמדובר בהלחם בסיסים של המילים "ניגריה" ו"הוליווד", תעשיית הסרטים האמריקנית.[47][19]

ההגדרות של אילו סרטים נחשבים לסרטי "נוליווד" היו מאז ומתמיד נושא לוויכוח. אלכס איינגו (Alex Eyengho) הגדיר את נוליווד כ"מכלול הפעילויות המתרחשות בתעשיית הקולנוע הניגרית, בין אם הן באנגלית, בשפת היורובה (Yoruba), ההאוסה (Hausa) או כל אחת מבין יותר מ-300 השפות הניגריות". הוא הוסיף כי "המסלול ההיסטורי של נוליווד החל בתקופת קבלת העצמאות של ניגריה, עם הופעת במות התיאטרון והקולנוע".[23]

במרוצת השנים, המונח "נוליווד" יוחס גם לתעשיות קולנוע שותפות אחרות, כגון תעשיית הקולנוע הגאנאית באנגלית, אשר סרטיה בדרך כלל מופקים בשותפות עם ניגריה או מופצים על ידי חברות ניגריות. כמו כן, שימש המונח לסרטים שהופקו בסביבתה של ניגריה, סרטים אשר נחשבו מזוהים עם ניגריה או שכוונו לקהל הניגרי.[7] לא קיימת הגדרה ברורה לתנאים בהם צריך לעמוד סרט על מנת להיות מוגדר תחת הכותרת "נוליווד".

משקיעים מסוימים הביעו אי-הסכמה למונח, תוך ציון העובדה כי הוא נטבע על ידי זרים, והחשיבו אותו לתוצר של האימפריאליזם. כמו כן, נטען כי המונח הוא חיקוי של שמות תעשיות קולנוע אחרות (הוליווד, תעשיית הסרטים האמריקאית, ובוליווד, תעשיית הסרטים ההודית) ולא מזוהה בפני עצמו כייחודי ומקורי לאפריקה.[19]

תת-תעשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקת סרטים בניגריה מחולקת בעיקר לאזורים, ומוגדרת על ידי גבולות אתניים ודתיים. לפיכך, ישנן תעשיות סרטים מוגדרות, כאשר כל אחת מבקשת להציג סוגיות ונושאים ייחודיים לאזור ולמוצא האתני אותו היא מייצגת. האוכלוסייה בניגריה רוויה בזהויות אתניות ותעשיית הקולנוע הצליחה לאחד ביניהן היות שרוב הסרטים הניגריים הם בשפה האנגלית, שמהווה מכנה משותף עבור יוצרי הסרטים ממרבית התעשיות האזוריות.[21]

הקולנוע בשפת ההאוסה, המוכר בכינוי "קניווד" (Kannywood), מהווה תת-תעשייה של נוליווד, ועיקר פעילותו בעיר קאנו. תעשיית קולנוע זו, הגדולה ביותר בצפון ניגריה, התפתחה באיטיות מאז ראשיתה בשנות ה-60. בשנת 1990 חל שינוי דרמטי בקולנוע הצפון-ניגרי, אשר כיוון למשוך קהל רחב יותר מההאוסה שגילה עניין רב בסרטי בוליווד ההודיים, על פני הסרטים הניגריים. תעשיית הקניווד, שהיוותה אינטגרציה קולנועית לתרבות ההאוסה ולתרבות ההודית, הלכה והתפתחה וצברה פופולריות. הסרט "הציור" (The Draw) משנת 1990 נחשב לסרט המצליח הראשון של תעשיית הקניווד.[48] המונח "קניווד" נולד בכתבה במגזין "טאוראווה" (Tauraruwa Magazine) בשנת 1999 ובמהרה הפך למזוהה עם התעשייה. עד שנת 2012, למעלה מ-2,000 חברות סרטים נרשמו תחת "איגוד יוצרי הסרטים של מדינת קאנו".[49] פרסי קניווד, הקיימים משנת 2014, מוענקים בטקס שנתי מטעם גילדת שחקני קניווד, עבור הישגים בקולנוע ובטלוויזיה של קניווד.

נוליווד - 20 שנות מחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012, הוכרז כי נוליווד תחגוג 20 שנים להיווסדותה. בשנה זו צוין גם כן יום השנה ה-20 ליציאתו של סרט הווידאו המוצלח Living in Bondage, אשר היווה את הסמל לעידן השגשוג של תעשיית סרטי הווידאו. יום השנה בסופו של דבר נחגג ביוני 2013.[50][47]

מאוחר יותר התגלה כי האירוע לא הוסכם פה אחד על ידי התעשייה. האירוע אורגן על ידי איגוד הסרטים והמפיקים, ארגון המורכב ממפיקים של סרטי וידאו.[50][47] מאז ההכרזה על "חגיגות ה-20 לנוליווד" בשנת 2012 ועד לחגיגה עצמה בשנת 2013, האירוע הצית מחלוקות בקרב משקיעים רבים. הרוב המכריע האמין כי התעשייה מבוגרת בהרבה מ-20 שנים. כיוון שהמונח "נוליווד" נתפס כמתאר את כלל תעשיית הקולנוע בניגריה, נטען כי לא ניתן להשתמש בסרט Living in Bondage בחגיגות הקולנוע הניגרי, משום שסרט למעשה לא היה סרט הקולנוע הניגרי הראשון וכמו כן גם לא היה סרט הווידאו ה"מצליח" הראשון.[51]

החגיגה השנויה במחלוקת הביאה עמה גם דיווחים כי חלק אחר של הענף, "איגוד התיאטרון והאומנויות של ניגריה", מתכנן לשנות את שם התעשייה למונח אחר אשר יכלול את כלל ההיסטוריה של תעשיית הקולנוע הניגרית, משום שהמונח נוליווד נראה כיוצר דיכוטומיה מבחינה אתנית.[52] בעוד נטען על ידי תומכי האירוע שהחגיגה מיועדת למותג נוליווד ולא לתעשייה עצמה, טיעוני הנגד הצביעו על כך שהמונח "נוליווד" הופיע רק בשנות ה-2000, ולכן ההסברים הנדרשים היו לשאלה כיצד המותג נוליווד "תופס" לסרטים שהופקו החל משנת 1992, כאשר אין סיבה מיוחדת לקביעה זו, ומדוע אין המונח מתייחס לקולנוע הניגרי החל מהסרט הניגרי הראשון שנוצר.[53]

גל של שחקנים גנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 2006–2007, הקולנוען הניגרי פרנק ראג'אה ארסה (Frank Rajah Arase) חתם על חוזה עם חברת הפקות מגאנה, Venus Films, אשר כלל סיוע להצגת שחקנים גנאים בתוך המיינסטרים הנוליוודי. שיתוף פעולה זה הוביל בסופו של יום לרחבת הפופולריות של שחקנים גנאים מסוימים, כגון ואן ויקר (Van Vicker), ג'קי אפפייה (Jackie Appiah) ועוד, לצד הקולגות הניגרים שלהם. יתרה מזאת, במרוצת השנים, בשל העלויות הגבוהות של הפקת הסרטים בניגריה, נאלצו יוצרי סרטים ניגרים להפיק את סרטיהם מחוץ ללאגוס על מנת לקצץ בעלויות, בדומה לתהליך אשר התרחש בארצות הברית, כאשר יצא הקולנוע בהוליווד מלוס אנג'לס לערים כמו טורונטו ואלבקרקי, בתהליך אשר מכונה "Runaway production". כתוצאה מכך, מפיקי סרטים אחרים החלו לצלם סרטים בערים כגון אקרה שבגאנה, וכך יכלו להשקיע את החסכונות בציוד טוב יותר על מנת לנסות לבסס את סרטיהם כאיכותיים מספיק להקרנה על המסך הגדול.[54]

בשנת 2013, העיתון בידור ניגרי היום (Nigerian Entertainment Today) חשף כי שחקנים גאנאים היוו 60 אחוזים מנתח השוק הכולל בשנה. סקר אשר נערך על ידי העיתון הראה כי מתוך 184 סרטים אשר הופיעו באתר Nollytuned.com בין אפריל לאוגוסט 2013, שיחקו שחקנים גאנאים בתפקידים ראשיים בלפחות 93 מהם. עוד נמסר כי ישנן דרישות גבוהות לסרטים בהשתתפות שחקנים גאנאים ברשתות הווידאו. באותה השנה זכו שחקנים גאנאים רבים במגוון פרסים בטקסי פרסי הקולנוע של נוליווד.[55]

סם אנאנוגה (Sam Onanuga), תסריטאי ניגרי, מאשים את המגמה בכך ששחקנים ניגרים רבים הביעו חוסר רצון להשתתף בסרטי ווידאו.[55] עם הופעת הקולנוע הניגרי החדש, שחקנים ניגרים העדיפו לקחת תפקידים על המסך הגדול על מנת להגדיל את הפופולריות שלהם ולמנף את קורות חייהם, וסירבו לקחת חלק בתעשיית הווידאו. כתוצאה מכך, שחקנים גאנאים ניצלו את המצב והפכו לבולטים מאוד בענף סרטי הווידאו הניגרים, שאמנם היה בדעיכה אך עם זאת נשאר פופולרי.[55][25] התפתחות זו עוררה תשומת לב תקשורתית; החששות היו בעיקר סביב הסוגיה שהגאנאים משתלטים על משרות המיועדות לניגרים, אף על פי שמשקיעים מסוימים ציינו כי התעשייה מספיק גדולה עבור כולם ואף תורמת ל"הוספת צבע לנוליווד ולתחרות בריאה".[56]

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיתוף הפעולה בין ניגריה לגאנה, שהחל באמצע שנות ה-2000, הוביל לתחייתה של תעשיית הקולנוע של גאנה. עם זאת, הפקות גאנאיות רבות מוגנות בזכויות יוצרים של נוליווד ומופצות על ידי משווקים ניגרים בשל השליטה הניגרית החזקה בשוק זה. יוצרי סרטים ניגרים בדרך כלל כוללים שחקנים גאנאים בסרטים ניגרים, דבר אשר חיזק מאוד את הפופולריות של השחקנים הללו לצד הפופולריות מרקיעת השחקים של עמיתיהם הניגרים. שחקנים ניגרים כיכבו גם בכמה הפקות גאנאיות, על מנת למשוך יותר קהל לצפייה בסרטים.[57][58][59] ואן ויקר (Van Vicker), שחקן גאנאי מוכר, כיכב בסרטים ניגרים רבים. כתוצאה משיתופי הפעולה הללו, צופים מערביים נוטים להתבלבל בין סרטים גאנאים לבין סרטים ניגרים וסופרים את המכירות שלהם כאחד. עם זאת, מדובר בשני ענפים עצמאיים אשר לעיתים מכונים בשם "נוליווד".

פופולריות ונראות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי דו"ח של אונסק"ו משנת 2009, נוליווד הניגרית, עקפה בכמות את הוליווד האמריקאית - ואף תפסה את המקום השני בעולם (אחרי בוליווד מהודו) מבחינת מספר הסרטים המופקים מדי שנה. בניגריה בתי קולנוע ספורים בלבד, וכל 872 הסרטים שהופקו במדינה בשנת 2006, נעשו בפורמט וידאו.[60] העלייה באיכות הפקות הסרטים של נוליווד מתבטאת בעובדה כי תעשיית הקולנוע הניגרית מושכת את עיניהם של צופים ושל בכירים בתעשיית הקולנוע מחוץ למדינה ומחוץ ליבשת.[43][21]

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענף הקולנוע בניגריה הפך לתופעה תרבותית באפריקה ונחשב למרכיב מרכזי בהשפעתה של ניגריה על תחומי אמנות, תרבות ודת ברחבי היבשת.[39] הפקות נוליווד החלו לחלוש על אזורים נוספים רבים כגון קמרון, האיים הקריביים, טנזניה וכאמור על גאנה.[61] סרטי DVD מופצים ברחבי היבשת על מנת לספק בידור לאנשים ממאות התרבויות המגוונות באפריקה. העיסוק בכישופים ובוודו, לצד סיפורים עממיים, היסטוריה וקלאסיקות, משפיעים רבות מבחינה תרבותית על היבשת כולה.[62] על פי העיתונאי הטנזני סונגה ווה סונגה, הסרטים הניגרים פופולריים מאוד במדינתו: "מבחינה תרבותית הם מרגשים הרבה אנשים", ציין, וסיפר כי רבים במדינתו מדברים במבטא ניגרי בשל השפעתה של נוליווד.[39]

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתעשיית הקולנוע הניגרית ישנו קהל רחב בקהילות האפריקניות באירופה, במיוחד בבריטניה, בה נמכרים סרטי וידאו ו- DVD לאורך השנים.[63][64]

צפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצרי סרטים אפריקנים מרחיבים בשנים האחרונות של צילומי הסרטים לארצות הברית. בשנת 2013, שחקני קולנוע ומפיקים החלו לצלם סרטים בארצות הברית, בתת-תעשייה שנקראת "נוליווד USA".[61]

בשנת 2016 הוקדשה תוכנית מיוחד ללאגוס ולקולנוע הניגרי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, בה הוקרנו מבחר סרטים נוליוודיים בפני קהל בינלאומי. הסרטים שהוקרנו שייכים לז'אנר החדש והאיכותי שבזכותו הצליחה נוליווד לבסס עצמה כמעצמה, וכך הוצגו פנייה החדשות של התעשייה בפני הקהל הבינלאומי. גם חברות כמו נטפליקס ורוקו טי-וי חתמו בשנים האחרונות על חוזי הפצה עם נוליווד, מה שמאפשר חשיפה רחבה של תעשיית הקולנוע הניגרית המשגשגת.[65][21]

ארגונים ואירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

(חסרה הרחבה)

  • איגוד השחקנים הניגרי (AGN): איגוד אשר מסדיר ומייצג את ענייני שחקני הקולנוע בניגריה ומחוצה לה. בראשו עומד נשיא נבחר.[46]
  • אגודת מפיקי נוליווד בארצות הברית: עמותה אשר מייצגת ומגנה על האינטרסים של מפיקי הסרטים האפריקניים, לרבות מפיקי סרטי נוליווד ברחבי ארצות הברית ובמדינות אפריקה השונות.[66]
  • קואופרטיב יצרני הסרטים של ניגריה.

אירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "טקס האוסקר" האפריקני (AMAA): אירוע פרסי הקולנוע בניגריה, אשר מתגמל יוצרי סרטים מצטיינים בתעשיית הקולנוע האפריקנית. הוא נוצר בשנת 2005 ונחשב לפרס היוקרתי ביותר בנוילווד וביבשת אפריקה. מדובר בפרס הנחשק ביותר אחרי אירוע הסרטים האפריקניים הבינלאומי.
  • פרסי הקהל לקולנוע "אפריקה מג'יק"
  • טקס Best of Nollywood Awards.
  • טקס Nollywood Movies Awards.
  • Nollywood Film Festival Germany: החל משנת 2012, מתקיים מדי שנה פסטיבל שנתי לסרטי נוליווד בגרמניה, בו ניתנת הבמה ליוצרי סרטים ניגרים וכן יוצרים ממדינות נוספות מיבשת אפריקה להציג את סרטיהם למעריצים באירופה. כמו כן, בפסטיבל השנתי ישנם פרסים אשר ניתנים לסרטים המוצלחים ביותר בסוף הפסטיבל. הפרסים מוענקים למשקיעים, כוכבים, שחקנים ומוזיקאים.[67]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תעשיית הקולנוע בניגריה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 Emeagwali, Gloria, Editorial: Nigerian Film Industry, Central Connecticut State University, Africa Update Vol. XI, Issue 2
  2. ^ 1 2 3 X-raying Nigerian Entertainment Industry At 49, Modern Ghana, ‏30.9.2009
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Olubomehin, Oladipo O., CINEMA BUSINESS IN LAGOS, NIGERIA SINCE 1903, Historical Research Letter
  4. ^ 1 2 Tunde Adegbola, Coming of Age in Nigerian Moviemaking, africanfilmny (ארכיון)
  5. ^ Nigeria surpasses Hollywood as world's second largest film producer – UN, United Nations, ‏5.5.2009
  6. ^ 1 2 3 Lights, camera, Africa, The Economist, ‏16.12.2010
  7. ^ 1 2 3 4 5 Uchenna Onuzulike, Nollywood: The Influence of the Nigerian Movie Industry on African Culture
  8. ^ 1 2 קולנוע ניגרי - לא מה שחשבתם, באתר גלובס
  9. ^ 1 2 3 Nnabuko, J.O.; Anatsui, Tina C., NOLLYWOOD MOVIES AND NIGERIAN YOUTHS-AN EVALUATION, JORIND
  10. ^ 1 2 Nigerian Film Unit, Colonial Film
  11. ^ 1 2 PALAVER: A ROMANCE OF NORTHERN NIGERIA, Colonial Film
  12. ^ 1 2 Ekenyerengozi, Michael Chima, Recognizing Nigeria's Earliest Movie Stars - Dawiya, King of the Sura and Yilkuba, the Witch Doctor, IndieWire, ‏21.5.2014
  13. ^ Soyingbe, Anthonia, Nigeria: X-Raying The Country's Entertainment Industry at 49, All Africa, ‏30.9.2009
  14. ^ 1 2 3 Ikechukwu Obiaya, The Blossoming of the Nigerian Video Film Industry, academia, ‏2011
  15. ^ 1 2 3 4 5 6 7 The Origin of Nollywood, the Nigerian Film Industry, oldnaija
  16. ^ 1 2 3 נורית השמשוני-יפה, עולם חדש, עולם ישן, באתר הארץ, 24 במרץ 2009
  17. ^ 1 2 Oladipo O. Olubomehin, CINEMA BUSINESS IN LAGOS, NIGERIA SINCE 1903, Historical Research Letter
  18. ^ 1 2 3 Adelakun, Abimbola, Gradually, the cinemas return in Nigeria, Modern Ghana, ‏19.2.2009
  19. ^ 1 2 3 Ayengho, Alex, INSIDE NOLLYWOOD: What is Nollywood?, 23.6.2012
  20. ^ Nigeria's film industry: Nollywood dreams, The Economist
  21. ^ 1 2 3 4 5 6 אתר למנויים בלבד נירית אנדרמן, נוליווד: המעצמה הקולנועית שלא ידעתם על קיומה, באתר הארץ, 24 בינואר 2017
  22. ^ NORIMITSU ONISHI, Step Aside, L.A. and Bombay, for Nollywood, New York Times, ‏16.9.2002
  23. ^ 1 2 About Nollywood, ThisIsNollywood.com (ארכיון)
  24. ^ 1 2 Nigeria: Ecobank - Brand Positioning Through Funding of Nollywood, All Africa (ארכיון)
  25. ^ 1 2 Christopher Vourlias, Hooray for Nollywood: Nigerian film industry raises the artistic bar, ‏14.12.2014
  26. ^ ANDREW RICE, A Scorsese in Lagos: The Making of Nigeria’s Film Industry, The New York Times, ‏23.2.2012
  27. ^ 1 2 Thorburn, Jane, NOLLYWOOD 2 Doing It Right
  28. ^ Ekeanyanwu, Nnamdi Tobechukwu, Nollywood, New Communication Technologies and Indigenous Cultures in a Globalized World: The Nigerian Dilemma, International Journal of Social and Management Sciences
  29. ^ Bleu, The Guardian: ‘Nollywood goes for new models to curb piracy’, Finding Nollywood (ארכיון)
  30. ^ Nigeria: Concerning Project Nollywood, Balancing Act
  31. ^ 1 2 Michael Chima Ekenyerengozi, Project Nollywood Administrators Should Invest in Keeping Nigerian Filmmakers in Nigeria, Instead of Sending Them Overseas, indiewire, ‏7.2.2015
  32. ^ Micheal Abimboye, Nigeria Launches N1 Billion Special Fund for Nollywood, All Africa, ‏24.4.2015
  33. ^ Bank of Industry introduces ‘Nollyfund’ for film makers, The Net (ארכיון)
  34. ^ Nigerian films try to move upmarket Nollywood's new scoreboard, The Economist, ‏17.2.2014
  35. ^ קרן פייט, המלחמה מכוערת מאוד: חצי שמש צהובה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, באתר הנשמה מילולית, ‏12.1.2014
  36. ^ Akande, Victor, Toronto: Nigerians disagree over new Nollywood, The Nation Online
  37. ^ Phil Hazlewood, Nollywood helps Nigeria kick South Africa's economic butt, Sowetan Live, ‏7.4.2014 (ארכיון)
  38. ^ Enjoli Liston, Hello Nollywood: how Nigeria became Africa's biggest economy overnight, The Guardian Newspaper, ‏10.4.2014
  39. ^ 1 2 3 אתר למנויים בלבד נורימיטסו אונישי, ניו יורק טיימס, תעשיית הסרטים הפורחת בניגריה מעצבת מחדש את התרבות האפריקאית, באתר הארץ, 22 בפברואר 2016
  40. ^ $2m-budget movie: Afolayan hits location, The Nation NG
  41. ^ Djansi, Leila, Leila Djansi: Rush of thoughts on the 'New Nollywood, ‏11.8.2012(הקישור אינו פעיל)
  42. ^ Rob Aft, The Myth of Nollywood and the Rise of Nigerian Cinema, Indie Wire, ‏12.2.2011
  43. ^ 1 2 Jonathan Haynes, New Nollywood": Kunle Afolayan, Black Camera
  44. ^ Connor, Ryan, A Return to the Cinemas: New Nollywood's Prospects and Constraints, Research Gate
  45. ^ Akande, Victor, AFRIFF 2014: Participants raise concerns at film workshop, The Nation, ‏14.11.2014
  46. ^ 1 2 Nigerian Movies and The Industries, Total Facts about Nigeria
  47. ^ 1 2 3 https://www.360nobs.com/2013/09/nollywood-at-20-half-baked-idea-words-by-seun-apara/, 360nobs, ‏22.9.2013 (ארכיון)
  48. ^ Ibrahim Sheme, Kannywood: A Luta Continua!
  49. ^ Chamo Isa Yusuf, Hausa-English code-switching in Kanywood Films, International Journal of Linguistics
  50. ^ 1 2 Shaibu Husseini, A YEAR OF MIXED FORTUNES FOR NOLLYWOOD, Supple Magazine Blog, ‏4.1.2013
  51. ^ AFOLABI, FOLASHADE, Nollywood, New Communication Technologies and Indigenous Cultures in a Globalized World: The Nigerian Dilemma, International Journal of Social and Management Sciences
  52. ^ Why ‘Nollywood’ Has to be Renamed to ‘Naiwood’, Information Nigeria, ‏1.1.2014
  53. ^ McCain, Carmen, NOLLYWOOD AND ITS TERMINOLOGY MIGRAINES, 30.7.2011 (ארכיון)
  54. ^ Goethe Institute, LIGHTS, CAMERA, AFRICA!!!
  55. ^ 1 2 3 Enengedi, Victor, NET SPECIAL FEATURE: Ghanaian actresses take over Nollywood, Nigerian Entertainment Today, ‏23.9.2013 (ארכיון)
  56. ^ Juliet Ebirim, Are the Ghanaian actors taking over Nollywood?, The Vanguard, ‏22.3.2014
  57. ^ Korkus, Stella, Ghanaian Actors Have Become Household Names In Nollywood.
  58. ^ Angelo, Mike, Ghanaian Actor, Majid Michel Salutes Nollywood, Berates Ghollywood
  59. ^ Brain Drain In Ghana Movie Industry?, Spy Ghana
  60. ^ Clayton, Jonathan, Nollywood success puts Nigeria's film industry in regional spotlight, The Times, ‏3.4.2010
  61. ^ 1 2 DeNeen L. Brown, Nollywood USA: African Movie Makers Expand Filming to D.C. Area, Washington Post, ‏23.5.2013
  62. ^ Juliette Grainger, Nollywood And The World: How Nollywood Is Viewed Outside Nigeria, Naira Land, ‏5.11.2014
  63. ^ Ozolua Uhakheme, THE NOLLYWOOD FILM INDUSTRY AND THE AFRICAN DIASPORA IN THE UK, Open University, ‏1.8.2001
  64. ^ Nollywood Film Industry and the African Diaspora in the UK, Open University
  65. ^ Tomi Oladipo, 'Nigeria's Netflix' takes Nollywood to a global audience, BBC, ‏29.7.2014
  66. ^ Nollywood Producers Guild USA, Nollywood Producers Guild USA
  67. ^ NOLLYWOOD FILM FESTIVAL GERMANY, Nollywood Awards
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=תעשיית_הקולנוע_בניגריה&oldid=38364507"