מלחמת ביאפרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת ביאפרה
ילדה מורעבת במחנה פליטים בביאפרה

מלחמת ביאפרה, שהתחוללה בין 6 ביולי 1967 ל-15 בינואר 1970, הייתה מלחמת אזרחים שבה ניסו מורדים בני איגבו מחבל ביאפרה לפרוש מניגריה ולהקים מדינה עצמאית. את המלחמה הזין, בנוסף למתחים כלכליים, תרבותיים, אתניים ודתיים בין העמים הרבים החיים בניגריה, גם גילוי מרבצים ענקיים של נפט במחוז ביאפרה. לצד המורדים התייצבה צרפת, בעוד מדינות אפריקה התנגדו נחרצות לכל פרישה של חבל ממדינה אפריקאית. המלחמה הסתיימה בניצחונה של ניגריה ובדיכוי המרד, כאשר יותר ממיליון איש איבדו את חייהם במלחמה, חלקם הגדול מרעב.

מלחמת ביאפרה מוזכרת בנשימה אחת עם אירועים טרגיים שבהם מדינות אחרות לא התערבו. אף על פי שזכתה לכיסוי תקשורתי נרחב, וצילומי הילדים הרעבים שודרו בעולם כולו, גורמים בינלאומיים לא התערבו בנעשה והניחו לצדדים לטבוח אלו באלו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוכלוסייה בניגריה היא הטרוגנית מאוד ומונה למעלה מ-250 קבוצות שונות הנבדלות זו מזו בדתן, שפתן ותרבותן. המודרניזציה יצרה פערים בין אזוריה ועמיה של ניגריה. ב-1960 הפכה ניגריה למדינה עצמאית, לאחר שלטון קולוניאלי בריטי, ורבים מבני האיגבו (רובם נוצרים) עזבו את מקומותיהם וחיפשו עבודה בצפון, שם התגוררו ביישובים נפרדים מחוץ לערים של בני ההאוזה המוסלמים. בינואר 1966 התחוללה הפיכה, במהלכה נהרגו מספר מנהיגים צבאיים צפוניים. בני האיגבו הואשמו במעשה והמונים זועמים הרגו מאות מהם. ביולי אותה שנה התחוללה הפיכה נוספת, שבעקבותיה הותקפו ישוביהם של בני האיגבו. הם נבזזו ונשרפו ו-8,000 מבני האיגבו נטבחו. טבח זה היה הסיבה העיקרית לרצונם לפרוש מהממשל הפדרלי של ניגריה[1]. בעקבות השתלטות הצפון המוסלמי על המדינה והכרזתו של הגנרל יאקובו גוואון (Gowon) על ביטול החבלים האוטונומיים והקמת 12 מדינות תחת מסגרת פדרלית במקומן ב-1967, הוא הבטיח לעצמו סופית את תמיכת המערב, אך גם ליבה את התנגדותו העזה של החבל הדרום-מזרחי. ב-30 במאי 1967 הכריז הקולונל צ'וקוואמקה אודומגוו אוג'וקוו (Ojukwu) על פרישה של המזרח מניגריה והקמת הרפובליקה של ביאפרה, מה שהוביל לפריצתה ביולי 1967 של מלחמת אזרחים בין בני האיגבו שבמחוזות המזרחיים לבין הממשל.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשבוע לאחר הכרזת העצמאות ביוני 1967, החלה ניגריה הפדרלית בתקיפות צבאיות על מדינת ביאפרה הצעירה, שבראשית עצמאותה נחלה הצלחות בבניית מנגנון מדינתי וצבאי, ובגיבוש בני האיגבו.

בתחילה נעשה ניסיון להפיל את ביאפרה במהירות בהתקפות צבאיות קרקעיות של ניגריה. ההתקפות לא צלחו, ולא רק שחיילי ביאפרה הצליחו להדוף את חיילי ניגריה משטחם, הם אף החלו להתקדם ולהשתלט על שטחים בניגריה.

באוגוסט 1967 התקדמו הביאפרים לאורך נהר הניז'ר, ובשיאם הצליחו לכבוש את העיר בנין סיטי (Benin City) שבדרום ניגריה, המרוחקת רק כ-200 ק"מ מעיר הבירה דאז, לאגוס.

עד אוקטובר של אותה שנה התאוששו הניגרים, עצרו את הכוחות של ביאפרה וכבשו מחדש את האזורים שאיבדו. למרות זאת, עדיין לא הצליחו הכוחות הפדרליים להכניע את ביאפרה.

בינואר 1968 נקטה ניגריה באחת הפעולות המוצלחות ביותר שלה, כאשר היא החליפה תוך 19 יום את כל שטרות הלירה הניגרית במדינה והשאירה את השטרות הישנים שהיו בידי ביאפרה, חסרי ערך. בכך היא גרמה נזק של בין 30–50 מיליון לירות ניגריות לביאפרה והביאה את ביאפרה לידי פשיטת רגל[2].

תוכנית ניגרית, שבראשה מצור ימי וקרקעי על המדינה הצעירה על כל תושביה, החלה להתגבש. דבר זה היה בלתי אפשרי כל עוד עיר הנמל פורט הארקורט (Port Harcourt), שבה גם היו מצויים מצבורי נפט גדולים, הייתה בשליטתה של ביאפרה. ב-19 במאי 1968, לאחר ניסיונות התשה מהצד הניגרי אל מול עמידה איתנה של הכוחות הביאפרים, נכבשה לבסוף פורט הארקורט, ומשם חלה תפנית חדה במלחמה לטובת ניגריה והמצור החל רשמית.

אשה גוועת ברעב במלחמת ביאפרה

אחת מטקטיקות המצור על ביאפרה הייתה להפציץ שדות חקלאיים מהאוויר ולמנוע כל דרך להשגת מזון מהביאפרים ובכך להרעיבם. האחרונים טענו כי ניגריה מנסה לנצח במלחמה בדרכים לא-אנושיות. הממשלה הפדרלית אסרה על קבלת משלוחי מזון מהצלב האדום והורתה לירות במטוסים שהביאו אותם[1].

ביאפרה מצידה הצליחה להפציץ בסיסים של חיל האוויר הניגרי (בעזרת הטייס השוודי, הרוזן קרל פון רוסן) ולשתק חלק מהכוח האווירי שלו. למרות זאת, הצבא הביאפרי נחלש מאוד עם הזמן, וללא עזרה ממשית מהעולם, לא היה באפשרותו להמשיך את ההתנגדות.

ב-23 בדצמבר 1969 פתחו הכוחות הפדרליים במתקפה האחרונה - כוח הנחתים המיוחד השלישי הצליח לחלק את ביאפרה לשני חלקים ובתמיכה של הדיוויזיה הראשונה בצפון והדיוויזיה השנייה בדרום, נפלו הערים אוורי (Owerri) ואולי (Uli). ב-13 בינואר 1970 נפלה העיר האחרונה בשלטון ביאפרה לידי הכוחות הפדרליים, ומנהיג ביאפרה אוג'וקוו, שברח לגלות בחוף השנהב מספר ימים קודם לכן, הותיר את סגנו לחתימה על פרטי הכניעה.

לפי אומדנים שונים, גוועו כמיליון בני איגבו ברעב בשנות המלחמה. הפצצות חיל האוויר הניגרי והמצרי גרמו גם הן אבידות כבדות לאוכלוסייה האזרחית של ביאפרה. המלחמה הוכרעה בעזרת אספקה מסיבית של נשק לניגריה על ידי בריטניה וברית המועצות, ובאמצעות גידול מואץ של הצבא הניגרי, שהגיע בתום המלחמה לכ-200 אלף חיילים.

לאורך שנת 1968 ניסה הארגון לאחדות אפריקה להביא לסיום הסכסוך בהקמת ועדות שלום שונות, אך כולן נכשלו.

מעורבות העולם במלחמת ביאפרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה הייתה הגורם הזר המעורב ביותר במלחמה. מפלות ביאפרה בשדה הקרב הניעו את חברות הנפט לבחור בצד הניגרי, ולהפעיל לובי על ממשלת בריטניה. האחרונה, שלה היו השקעות בניגריה במאות מיליוני לירות שטרלינג, בחרה לתמוך בצד הניגרי, שנראה היה בדרך לניצחון במלחמה. בריטניה סיפקה לניגריה נשק רב.

ארצות הברית נקטה במדיניות נייטרלית בהצהרותיה, אך היא נטתה יותר לצד של ניגריה, כדי לתמוך בבריטניה, וכדי למנוע נפילה של ניגריה לידי הסובייטים בעיצומה של המלחמה הקרה.

צרפת נטתה לצדה של ביאפרה, מכיוון שניגריה מאוחדת וחזקה פגעה באינטרסים של מושבותיה הקולוניאליות לשעבר של צרפת (חוף השנהב, גבון ועוד). צרפת גם הניחה שאם ביאפרה תנצח, היא תזכה בזכיונות הנפט שהיו בשליטת הבריטים.

ישראל אהדה את ביאפרה, אך המשיכה בקשריה עם ניגריה מחשש למפולת דיפלומטית באפריקה השחורה, אם תתייצב מאחורי ביאפרה. מדינות רבות נוספות, בהן ערביות-מוסלמיות, אירופאיות ועוד, היו מעורבות בצורה זו או אחרת במלחמה. מדינת ביאפרה הוכרה רשמית רק על ידי חמש מדינות: טנזניה, זמביה, חוף השנהב, האיטי וגבון.

בשנים 1968 ו-1969, דנה הכנסת שלוש פעמים ברצח העם בביאפרה. למרות גישת הריאלפוליטיק של מדינת ישראל למלחמה ולרצח העם שהתחולל בה, היא הושיטה סיוע הומניטרי רב לקורבנות בביאפרה, שהגיע הן באופן רשמי מהממשלה והן באמצעות פעילים פרטיים, שבין הבולטים שבהם היה אייבי נתן, שהנחית עזרה בשיתוף פעולה עם מגן דוד אדום[3].

השלכות ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניגריה שלאחר המלחמה הייתה יציבה יותר, שכן לאחר הטראומה הביאפרית לא סביר היה להניח שיהיה ניסיון בדלני נוסף בעתיד הנראה לעין. מאידך, השאירה המלחמה משקעי שנאה אתניים שעשויים היו לערער את אחדותה של ניגריה בטווח הארוך יותר. המלחמה לא שמה קץ לבעיותיה האתניות של ניגריה. מעמדם של האיגבו במדינה נותר בעייתי.

נושא מבנה הפדרציה לא ירד מהפרק, לאחר ההכרה הראשונית של פדרציה של 12 מדינות. קבוצות אתניות ואזוריות שהיוו מיעוט בתוך המדינות החדשות, המשיכו ללחוץ להקמת מדינות נוספות. באוגוסט 1976 הוקמה ועדה לבדיקת הנושא, שהחליטה להגדיל את מספר המדינות בניגריה ל-19. עם זאת, דחתה הוועדה דרישות להקמת מדינות נוספות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צמיחת המדינות החדשות באפריקה, יחידה 2, האוניברסיטה הפתוחה
  • ד"ר בנימין נויברגר, צמיחת המדינות החדשות באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה
  • NIGERIA’S NIGER DELTA CRISIS: ROOT CAUSES OF PEACELESSNESS, Issue 07/07, Editor: Ronald H. Tuschl, Author: Hassan Tai Ejibunu
  • Marcus Garvey, The Nigerian Civil War
  • Dorothy Wellesley, Sir George Goldie, founder of Nigeria

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, עמ' 71–72.
  2. ^ Jonathan Kirshner, Currency and coercion: the political economy of international monetary power, page 102-106
  3. ^ יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, עמ' 72–73.