תהילה רסלר

אין תמונה חופשית

תהילה רסלר (1907 – 1959) הייתה רקדנית, כוריאוגרפית ומורה. מחלוצות המחול המודרני בארץ ישראל.

ביוגרפיה

רסלר נולדה בשנת 1907 בעיר טרנוב שבפולין, בת זקונים למשפחה חסידית. בעקבות מלחמת העולם הראשונה המשפחה עברה לברלין שבגרמניה, בקיץ 1923 אמה שלחה אותה ללמוד במחנה הקיץ של המעון היהודי העממי, שם פגשה את הסופר הנודע פרנץ קפקא, התאהבה בו ושוכנעה על ידו להתמקצע במחול, תחום בו עסקה כתחביב. הספר המשורר והנערה, מתאר את מערכת היחסים בין רסלר לקפקא. על הצעד של רסלר ללמוד ריקוד באופן מקצועי כותבת המחברת מרתה הופמן: "ופתאום- מי זה יכול לומר, כיצד קרה הדבר?- פתאום נמוגה העוית המרתקת באיבריה הנערים, המתרופפים של דינה (דינה הוא שמה של תהילה רסלר בספר), פתאום היא מניפה זרועותיה למעלה, כאברות ציפור, ערפה כפוף כלשהו לאחור, התלתלים הקצרים יורדים למטה כתלתלי נער; רגליה מפושקות לרווחה מתוך קפיצה מאוזנת כל-כך, עד כי דומה כאילו כנפיים להם. האין זה הרס שליח האלים, ברחפו למטה כדי להעלות את הנשמה מהתהום?..."

בעקבות כך, שנה לאחר מותו של קפקא ביוני 1924 נסעה רסלר לדרזדן ללמוד מחול אצל מרי ויגמן, אשר פיתחה את המחול ההבעתי בתקופת האקספרסיוניזם. בסוף שנות העשרים הגיעה ללמוד בבית ספרה של גרט פאלוקה בדרזדן, ומהר מאוד עברה רסלר ממעמד של תלמידה למעמד של מורה במקום, ובנוסף יצרה להם ריקודים. בשנת 1930 מונתה למורה בכירה ולמנהלת. בשנת 1933, בעקבות הצטרפותה של פאלוקה לאיגוד בתי הספר הנאצי NS-Kulturgemeinde פוטרה רסלר רק משום שהייתה יהודיה.

לאחר פיטוריה עלתה לארץ ישראל, כבר באותה שנה העלתה רסיטל באולם מוגרבי בתל אביב ופתחה בית ספר למחול מודרני ברחוב הירקון. בבית ספרה זה המשיכה לפתח את שיטת עבודתה של פאלוקה. בית הספר היה מיועד לתלמידים בגילאים 7-18, שחלקם הופיעו לצידה בכמה מהריקודים שיצרה. רסלר גם העסיקה תקופות מסוימות בבית ספרה מורים אחרים, אשר לימדו בלט קלאסי וג'אז, על מנת להעשיר את התלמידים בעוד סגנונות.

על השיעורים מספרת אחייניתה ותלמידתה ילטה בונא: "היא הייתה מאוד מאוד קפדנית בשיעורים, השיעור אצלה תמיד התחיל בדיוק ברגע. וכל התלמידות ידעו להקדים ולבוא ולהספיק להחליף בגדים, כדי לא לאחר ולא להפסיד שום דבר. והשיעור שלה היה עובר ביעף כי הוא היה כל כך מעניין וכל כך נעים שאני לא חשתי איך הזמן עובר. בשיעור היא הייתה גם משתתפת איתנו בריקוד היא לא עמדה בצד אלא היא הייתה מדובבת אותנו על ידי דוגמה אישית. ובדרך כלל גם היו לה מלווים לפסנתר, שנתן עוד יותר עניין לשיעור. לפעמים היו גם שיעורים ללא פסנתר, גם שיעורי התעמלות יותר על המחצלת. אבל כל שיעור הייתה חוויה בפני עצמה, אף שיעור לא היה חזרה משעממת והיא גם הייתה כל כך בשיעור שלא חשנו כלל את הזמן... זו הייתה תהילה"

מלבד תלמידי המחול, לימדה רסלר את קבוצת השחקנים שייסדה את תיאטרון הקאמרי. הייתה לה קבוצה של חברות קיבוץ שבאו ממשקים ללמוד אצלה, ועמה הופיעה בקיבוצים. כמו כן, ריכזה מופעים של תלמידים שלה במסגרת בית ספרם.

בשנות הארבעים נסעה לארצות הברית והשתתפה בקורס קיץ של רקדנים מקצועיים אצל מרתה גרהם וחזרה משם מלאת התלהבות, היא רצתה מאוד לקדם את המחול בארץ והחליטה להביא את מרתה גרהם לביקור בישראל. לשם כך הייתה צריכה להכין את הקהל בארץ שיכירו מי היא גרהם ועשתה תעמולה כדי למלא אולם בבית הבימה.

ב-1943 פתחה רסלר בבית ספרה סמינר להכשרת מורים למחול. תוכנית הלימודים נמשכה שנתיים, בין שנת הלימודים הראשונה לשנייה נבחנו התלמידות בחינות המקיפות הכוללות: העברת שיעורים לגילאים שונים עם ובלי מוזיקה, טכניקה, סידור הופעות לקבוצות, בניית קומבינציה וחומר עיוני. מטלה נוספת בסוף השנה הראשונה הייתה כתיבת חיבור על מטרת הגעתן למקום. מתלמידותיה הבולטות שהמשיכו בהוראת המחול: נועה אשכול, מרים טוטובסקי, נאוה ארזי וחסיה לוי. רסלר הופיעה בריקודי סולו.

על דרך יצירת הכוריאוגרפיות מספרת הפסנתרנית רבקה גוילי-ברוידא, שעבדה איתה במשך שבע שנים: "הצעתי לה מנגינות, בחרתי מוזיקה. היא בערך אמרה לי מה היא מחפשת. השמיעה הייתה לה מצוינת וגם טעם טוב, היא ידעה להבחין בין הטוב ובין הפחות טוב, ואחר כך העבודה הייתה כזאת שהייתי באה פעמיים או שלוש פעמים בשבוע ואני הייתי מנגנת לה את המנגינה והיא הייתה מאלתרת כזה. ואחר כך מזה היא בנתה את הריקודים שלה. ונסענו ועשינו הופעות מספר די גדול" ב-1937 השתתפה בתחרות הרקדניות הארצית וקבלה את המקום הרביעי מתוך שבע רקדניות. בין הופעותיה הרבות בארץ ב-1954 רסלר הופיעה עם 14 ריקודים באותו מופע הופיעה גם רינה שחם באולם להקת "ענבל". בין הריקודים היו "גורל הרעבים" ו "ללא מנוחה". נושאי הריקוד שלה היו בעיקר ארץ ישראל החלוצית, דמויות מהתנ"ך ומהווי הארץ. לדוגמה: שואבת מים, תמניה כעולה חדשה וכדומה.

רסלר הייתה נשואה זמן קצר להנס וינר יהודי יוצא גרמניה, אשר הכירה באוניה שעלתה עמה לארץ, אך בשל התמסרותה לעולם המחול, היא לא רצתה ילדים ולכן הם נפרדו.

בשנתיים האחרונות של חייה סבלה ממחלה קשה. המחלה מנעה ממנה לרקוד, אך לא לקחה לה את שמחת החיים, חוש ההומור והאומנות אשר תמיד קיננה בה. בימים אלה ניתבה את נפש האומן שבה לכתיבת שירים. שיר אחד- "הפרידה", תורגם על ידי יוסף אחאי, פורסם בעיתון "דבר" ב-1958.

בחודשיה האחרונים, על אף הסבל חזרה ללמד והעבירה את השיעור בישיבה. רסלר הלכה לעולמה ב-1959, והיא בת 52.

תפיסתה האמנותית ותרומתה להתפתחות המחול בארץ

תהילה רסלר הייתה מהמורות הראשונות והחשובות של מחול ההבעה בישראל. תפיסתה האמנותית הושפעה ממורתה גרט פאלוקה שנחשבה לאמנית המופשטת ביותר מבין אמני המחול האקספרסיוניסטי. פאלוקה נחשבה למורה טובה שפיתחה את היכולת הטכנית של תלמידיה, היא יצרה הפרדה בין הטכניקה לבין המשמעות הרגשית של התנועות. בזכות כך יכלה לתקן את תנועות התלמידים במהלך תרגילי האלתור, שעליהם בעיקר היו מבוססים שיעוריה, מבלי להפריע להם לבטא את המשמעות התנועתית והרגשית אותה בקשו להעביר. רסלר העריצה את מורתה פאלוקה, ובסטודיו שפתחה בארץ המשיכה לפתח את שיטת עבודתה של פאלוקה.

כרקדנית הושפעה רסלר מהאסכולה הגרמנית של מחול מודרני, דבר שהתבטא בשימוש בגוף ובהבעות פנים לשם ביטוי ישיר של סמלים יום-יומיים. שאבה ממנעד רחב של רגשות, בטאה אותם בסגנון פנטומימה יותר מאשר בגילוי רקדני.

הריקוד בשביל רסלר היה כל עולמה, על כך כותבת דבורה ברטונוב, רקדנית בתקופתה: "ריקודה של תהילה רסלר היה שמחה ללא גבול בקצב החיים. היא אהבה לרקוד הואיל וריקוד הוא תכלית האושר. ודרכה בהוראה הייתה- לפתח אצל התלמיד אותה שמחה, שמתוכו יבוא לידי יצירה... כל עבודתה לא הייתה מילוי חובה לשרת את אומנות הריקוד יום יום מחדש, אלא שמחת אמת, שהתחדשה יום יום." עליה מוסיפה יהודית אורנשטיין, גם היא רקדנית באותה התקופה: "המחול והאומנות נחשבו אז כאמצעי לעיצוב האופי ופיתוח האישיות. אף תהילה רסלר לחמה ופעלה ברוח זו, וזאת בלב ובנפש, בהתמסרות רבה, עד ימיה האחרונים. רבים הכירו את תהילה רסלר כרקדנית ורבבות העריצוה כמורה מסורה ומחוננת."

רסלר הייתה אינטלקטואלית, אישיות מאורגנת ומתודית, דבר שהתבטא בהתנהלות שיעוריה. השיעורים התחילו בדיוק בזמן, התלמידות היו מוכנות כבר כמה דקות קודם, השיעור היה בנוי בצורה מאורגנת. רסלר הייתה המורה הראשונה למחול במכון וינגייט, הוא המרכז הלאומי לחינוך גופני ולספורט, משרת את צורכי הכשרת מאמנים ומדריכים ומקדם ספורטאים מחוננים. בריאיון עם ילתה בונה, תלמידתה ואחייניתה של רסלר, עולה כי רסלר חידשה הרבה בתקופתה. גם את שיטת ההוראה, ביחסה המיוחד לתלמידותיה, וגם את התפיסה המודרנית, מפני שמה שהכירו אז בארץ היה שמרני יותר. ירדנה כהן, תלמידתה של רסלר בבית ספרה של פאלוקה מתארת: "אש תמיד יקדה בה, ובכוחה ליבתה ניצוצות חבויים בגופות תלמידותיה".

קישורים חיצוניים

• יונת רוטמן, האהבה שהסתתרה במכתביו של קפקא, אתר ארגון יוצאי מרכז-אירופה
• יונת רוטמן, "שלושה מכתבים לתהילה רסלר". מחול עכשיו 21. 2011