נועה אשכול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נועה אשכול
אשכול, 1967. מתוך ארכיון עמוס חץ, הספרייה הלאומית
אשכול, 1967. מתוך ארכיון עמוס חץ, הספרייה הלאומית
לידה 29 בפברואר 1924
צפת, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 באוקטובר 2007 (בגיל 83)
חולון, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים ישראל
עיסוק כוריאוגרפית
מוסדות אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
הערות בת של לוי אשכול
תרומות עיקריות
כתב התנועה אשכול-וכמן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
נועה אשכול ועמוס חץ, 1967
נועה אשכול ועמוס חץ, 1967

נועה אשכול (29 בפברואר 192414 באוקטובר 2007) הייתה כוריאוגרפית ישראלית, ממציאת כתב התנועה אשכול-וכמן ביחד עם תלמידה אברהם וכמן בשנות ה-50.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשכול נולדה בשנת 1924 בדגניה ב', בת לרבקה (לבית מהרש"ק) ולוי אשכול, ממייסדי הקיבוץ ולימים ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל. בשנת 1927 התגרשו מהרשק ואשכול, ונועה עברה לגור עם אמה בתל אביב. בילדותה נשאה את שם המשפחה מהרש"ק, אותו שינתה לאשכול בהמשך[1].

בילדותה למדה אשכול בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון בתל אביב, וחלקה את ספסל הלימודים עם חיים גורי, יעקב רכטר, הלל עומר (שנודע בשמו הספרותי ע' הלל), וחיים בן-דור. בגיל 18 התגייסה אשכול לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי[2].

בשנים 194345 למדה ריקוד ותרבות הגוף בבית הספר של תהילה רסלר בתל אביב, וב-194648 למדה אצל רודולף לאבאן וליזה אולמן בסטודיו לאמנות התנועה במנצ'סטר שבבריטניה. בהמשך השתלמה אצל זיגורד לידר (Sigurd Leeder) בסטודיו למחול מודרני בלונדון.

החל בשנת 1951 ועד 1985 לימדה בבית הספר לדרמה של התיאטרון הקאמרי בתל אביב, בבית הספר לדרמה בית צבי, במחלקה למחול של האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושלים, בבית הספר לחינוך גופני של סמינר הקיבוצים וכן באוניברסיטת תל אביב. בשנים 196869 הייתה פרופסור אורח במחלקה לחינוך גופני באוניברסיטת אילינוי בספרינגפילד שבארצות הברית, שם כתבה מחקר על תנועה סימולטנית. מ-1972 ועד 1990 כיהנה כפרופסור בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב.

בשנות ה-50 פיתחה ביחד עם תלמידה אברהם וכמן את כתב התנועה אשר לימים יקרא אשכול-וכמן, המאפשר למפות את תנועת הגוף האנושי במרחב בעזרת כלים גאומטריים: היא גילתה כי כל תנועה של הגוף קשורה למעגליות ויצרה תכליל של גוף האדם. כל גוף חולק לשמונה אופציות, ואלה חולקו למישורים והללו חולקו לזוויות. כתב התנועה מתייחד בכך שאין רוקדים על פי מוזיקה ספציפית; אשכול אף השתמשה בריקוד ללא מוזיקה. את כתב התנועה תיארה אשכול ב-1968 כך: "אי אפשר לציין בכתב את הרגש המתבטא בריקוד, כפי שאין זה ניתן לביטוי בכתב המוזיקלי. הכתב נותן בידך מכשיר שאינו רק מאבחן הרגלי מחשבה, אלא גם מאפשר לך לחרוג מהן וליצור תבניות חדשות שהן בעלות משמעות."[1].

בשנת 1954 ייסדה וניהלה את "הקבוצה לריקוד קאמרי", שפעלה במשך עשרות שנים בהרכבים שונים, הופיעה בישראל ובעולם וביצעה את היצירות לריקוד שחיברה אשכול בכתב התנועה.

בשנת 1955 פרסמה עם וכמן את הספרון "כתב תנועה: הצעה לתיווי תנועה", וב-1958 פרסמו השניים באנגלית את הספר Movement Notation, שהציג לראשונה את כתב התנועה עם דיאגרמות ואיורים. בשנת 1968 ייסדה את האגודה לכתב תנועה בישראל, וב-1972 הקימה את המכון לחקר כתב תנועה באוניברסיטת תל אביב ועמדה בראשו. אשכול פרסמה במסגרת האגודה והמכון כ-30 ספרים המתעדים שיטות של מחול ותנועה, אוספים של ריקודי עדות, תנועה של בעלי חיים ועוד.

עם תלמידיה החשובים ניתן למנות את משה פלדנקרייז (ממנו הושפעה רבות ודגלה בתורתו מימיה הראשונים ואף כתבה עִמו ספר), אברהם וכמן, נעמי פולני, עמוס חץ ושמואל זיידל. פרופ' אילן גולני מאוניברסיטת תל אביב יישם את כתב התנועה לזואולוגיה. תלמידתה הבכירה תרצה ספיר הקימה בשנת 1986 את קבוצת ריקודנטו העוסקת בכתיבה בכתב התנועה אשכול וכמן, ומופיעה עם יצירות שנכתבו בו.

בנוסף, מאז מלחמת יום הכיפורים יצרה שטיחי קיר והציגה אותם בתערוכות.[3]

אשכול נפטרה בחולון ב-2007, בגיל 83. נקברה בקיבוץ שבו נולדה, דגניה ב'.

על שמה נוסדה "קרן נועה אשכול", שפועלת לשימור כתב התנועה והמחקר בתחום.[4] והמרכז למחול ע"ש נועה אשכול בחולון.

סביב שמה ודמותה נקשרו סיפורים רבים: מניחים ששימשה בסיס לדמותה של בריניקי ב"ספר המשוגע" של חיים גורי, וכן בספרי נתיבה בן-יהודה ודן בן אמוץ. אחיינה, הסופר אשכול נבו, מספר עליה בספרו "הראיון האחרון".

אחיותיה (מאשתו השנייה של לוי אשכול, אלישבע קפלן) : דבורה אשכול-רפאלי, (נשואה לאליעזר רפאלי), תמה אשכול-שוחט (נשואה לאברהם בייגה שוחט) ועפרה נבו-אשכול, (נשואה לברוך נבו).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שרון לוקהרט, נועה אשכול; אוצרות: טליה עמאר, סטפני בארון ובריט סלווסן; עריכה: סטפני בארון ובריט סלווסן, בהשתתפות סבינה אקרמן [ואחרים]; [תרגום: איה ברויר], ירושלים: מוזיאון ישראל; לוס אנג'לס: מוזיאון האמנות של מחוז לוס אנג'לס, תשע"ב. (פורסם לרגל התערוכה שנערכה במוזיאון ישראל ב-13 בדצמבר 2011–14 באפריל 2012; במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב ב-15 בדצמבר 2011–23 בפברואר 2012; במוזיאון לוס אנג'לס לאמנות ב-4 ביוני–9 בספטמבר 2012; ובמוזיאון היהודי של ניו יורק ב-2 בנובמבר 2012–24 במרץ 2013) (עברית ואנגלית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נועה אשכול בוויקישיתוף

ביקורות על עבודתה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 רוני דורי, אנשי אשכולות, גלריה, 14.09.2009, ארכיון עמוס חץ, הספרייה הלאומית
  2. ^ מאיה גייר, מלכת הלבבות, ידיעות תל אביב, 19.10.2007, ארכיון עמוס חץ, הספרייה הלאומית
  3. ^ ראו: שטיחים של נועה אשכול, דבר, 3 באוגוסט 1978; תמי מאור, סיפורי בדים, local,‏ 12 בינואר 2010; אלעד סמורזיק, העתיד על פי נועה אשכול: ריאיון עם האמנית שרון לוקהרט, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2011.
  4. ^ מרב יודילוביץ', קרן נועה אשכול תמשיך בפעילותה, באתר ynet, 18 במרץ 2010.