אגדות סיניות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אגדות סיניות, בדומה לאגדות אחרות, הן סיפורי פולקלור העוברים מפה לאוזן, בדרך כלל ללא ידיעת מקורם. ייחודן של אגדות אלו הוא בכך שהן נחשבות קדומות יותר מאגדות של עמים אחרים, ועוסקות בנושאים הקשורים לתרבות ולבני העם הסינים. בדרך כלל אגדות אלה הן בעלות תוכן המשלב נרטיבים עממיים וחוכמת חיים.

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כל סוגי האגדות, גם אגדות סיניות נוצרו כדי להסביר לנו תופעות טבע שהמדע, שהיה קיים בעת שנוצרו אגדות אלו, לא ידע להסבירן. כך לדוגמה באגדות הבוחנות מי ברא את העולם וכיצד עשה זאת? איך נוצרו הרי ההימלאיה? מדוע נהרות זורמים והרי געש מתפרצים?

סביר להניח שאגדות נהגו כבר מהעת בה נוצרה השפה המדוברת, וכי הן נוצרו בתחילה על מנת לספק מענה לשאלות שהעלו ילדים בני התרבות המקומית ועל מנת להורות לילדים כיצד להתנהג. כך לדוגמה אף באגדה שעוסקת בהיווצרות התה, המספרת על נזיר סגפן ממנזר השאולין, שנהג לשבת במערתו מעל המנזר בבידוד מוחלט, תוך שהוא מנסה להגיע להארה רוחנית במשך ימים רבים ומנע מעצמו מזון ושינה. באחד הימים נרדם במהלך לימודיו, וכאשר התעורר כעס על עפעפיו שבגדו בו, תלש אותם והשליך אותם על הקרקע. באותו המקום צמח עץ התה הראשון שעליו דומים לעפעפי אדם והמשקה שמכינים ממנו אכן מעורר ומונע שינה.

אך עוד לפני שהומצאו אגדות על נושאים כאלה, הגו הסינים אגדות על סוגיות בעלות חשיבות רבה יותר מבחינתם, כגון כיצד ועל ידי מי הומצא המשי, מדוע ארצם מלאה בנהרות הזורמים כולם לאותו כיוון ומי היה הקיסר הראשון של סין.

כמו כן האמינו הסינים בקיומם של דרקונים, יצורים דמיוניים הדומים לנחש בעל ארבע רגלים, בעל קשקשים, שלרוב יכול לעוף למרחקים גדולים במהירות וללא כנפיים. באגדות הסיניות מסופר רבות גם על קיסרים אגדיים, או אף על קיסרים שיש עדויות היסטוריות לקיומם, אשר עשו מעשי פלאים ונלחמו ביצורי פרא כדי להגן על ממלכתם. מסופר גם על המצאות הנייר, המשי והמצפן, לרוב בידי קיסרים או נשותיהם ובנותיהם.

באגדות הסיניות גם מומחש ההבדל הרב בין 56 הקבוצות האתניות והמיעוטים הקיימים בסין, ובהן אחת מהאגדות הסיניות על בריאת העולם, המספרת כי האלה נו-גווא לקחה בוץ ויצרה ממנו דמויות אנוש במו ידיה, אך לאחר שיצרה אלפי דמויות התעייפה ותהתה מה עליה לעשות כדי לברוא את השאר ללא מאמץ. לבסוף לקחה חבל ארוך, טבלה אותו בבוץ ומתחה אותו מעל העולם, ומכל טיפת בוץ שטפטפה ממנו נוצר אדם. על פי האגדה, האנשים היפים והמוצלחים בעולם הם אלה שיצרה במו ידיה, ואילו אלו שטפטפו מהחבל בתור טיפות בוץ הפכו למכוערים וללא מוצלחים.

מדוע וכיצד נכתבו האגדות הסיניות?[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדות הסיניות לא נכתבו על ידי אנשים מסוימים, אלא התפתחו במהלך הדורות. ישנן מספר סיבות להתפתחות אגדה:

  • אירוע ראשוני
  • תופעת טבע לא פתורה
  • ניסיון לעורר עניין בילדים כדי שיעשו את הנדרש מהם.

אירוע ראשוני: בתחילה התרחש אירוע כלשהו, שגרר אחריו רכילויות וסיפורים פשוטים שצמחו אט אט והפכו לאגדות. לאגדות אלו נוספו עם הדורות והשנים עוד ועוד פרטים. כל דור הוסיף פרטים תואמים לזמנו ולאירועים שקרו, ועל כן האגדות הן לרוב מקור היסטורי חשוב. אמנם אי אפשר תמיד להסתמך לחלוטין על אגדות אלה, אך הן ממחישות ומוסיפות ודאות ועדות לדברים הידועים לנו כבר ממקורות אחרים.

תופעת טבע: אגדות אלו נכתבו כדי לתת מענה לשאלות כגון: כיצד נוצר העולם, מדוע ההרים קיימים או מהי מטרתם של הנהרות.

הוספת עניין לנושא: ילדים רבים בימים הקדומים נאלצו לעבוד בשדה שלא לפי רוחם, ועל כן התנגדו לעבודה ולא השקיעו בה מאמץ. אגדות מסוג זה נועדו להמריץ את הילדים ולרומם את רוחם. אגדות הן הדרך הפשוטה ביותר וגם היעילה ביותר להעביר מסר לילד קטן, ורוב האגדות מסוג זה מספרות על ילדים אשר עבדו בחריצות וזכו למתנה משמיים, אך לפעמים גם מסופר בהן על עצלנים אשר זכו לגורל אכזר.

מובן שישנן דרכים רבות אחרות שבהן יכולה "להוולד" אגדה, אך אלו הן החשובות והבולטות ביותר.

האגדה הסינית כמקור היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגדות סיניות אינן מקור היסטורי מהימן ביותר, אך הן יכולות לאשש עובדות היסטוריות רבות. מן האגדות ניתן ללמוד על אמונותיהם של תושבי סין העתיקה ועל פולחן הדת שלהם.

למשל: בחלק ניכר מן האגדות מסופר על זקנים חכמים ונערים פוחזים, ומזאת ניתן להסיק כי תושבי סין העתיקה העריכו מאוד את חכמתם ואת ניסיונם הרב של הזקנים.

בנוסף, ישנן גרסאות רבות ושונות לכל אגדה, ומזאת יכולים אנו להסיק על חוסר ההסכמה בנושאים שונים ברחבי סין. אגדה שכל גרסאותיה תואמות או כמעט תואמות מצביעה על הסכמה כללית בנושא.

לעתים אבדו רשימות ההיסטוריה של הקיסרים, ובמקומם צמחו אגדות, ואם משמיטים מהן את כל הפרטים הלא הגיוניים הן הופכות למקור היסטורי די מהימן. בנוסף, אם נניח כי בכל אגדה מצוי גרעין של אמת, לפעמים קל למוצאו ולפעמים דרושות שעות של עבודה ומחשבה עמוקה.

אגדות ומטרתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל האגדות הסיניות מטרה כלשהי. כאן מובאות חלק מן המטרות, ודוגמה לכל אחת.

הטנגרם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מן האגדות הסיניות מהוות חלק ממשחק או מתרגיל מתמטי כלשהו, כגון זו:

לפני שנים רבות חי בארץ סין איש זקן. לאיש לא היה כל רכוש מלבד אריח חרסינה יקר מאד. הוא שמר על האריח כעל אוצר יקר מפז. באחד הימים כשניקה את האריח, נרשם עליו בסינית: "התוכנית הגאונית בת שבעת החלקים".

המשחק היה ידוע בסין לכן כשנפל האריח מידיו ונשבר ל–7 חלקים, הצטער האיש מאוד וניסה לצרף את החלקים לאריח שלם.

את שארית ימיו העביר בניסיונות שונים לחבר את החלקים. שבעת החלקים מהווים יחד משחק ששמו טנגרם, או בסינית: "צ'י-צ'או". המשחק היה ידוע כבר לפני כאלפיים שנה, אבל רק לפני כ-200 שנה נכתב לראשונה ספר על שבעת החלקים שמהם אפשר לבנות מאות של צורות: הנדסיות, של בעלי-חיים, חפצים, אנשים, מספרים ואותיות.

שתים עשרה החיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגדות אחרות מסבירות דברים של יום-יום, כמו לוח שנה:

בלוח השנה הסיני יש 12 חיות השולטות על 12 שנים בהתאמה. האגדה מספרת ש–12 החיות היו נוהגות לריב ביניהן מי תתחיל את המעגל ראשונה. כדי להכריע בסוגיה החליטו האלים שהחיה שתגיע לצד השני של הנהר ראשונה היא זאת שתתחיל את המעגל ואחריה תבואנה יתר החיות לפי סדר הגעתן. השור קפץ למים ראשון אבל על גבו תפסה טרמפ החולדה ועם הגעתם לעבר השני של הנהר, קפצה החולדה מגבו ליבשה וכך הגיעה ראשונה. החזיר העצל הגיע אחרון. וכך נקבע סדר מחזוריות החיות אשר חוזר על עצמו כל 12 שנה: חולדה, שור, נמר, ארנב, דרקון, נחש, סוס, עז, קוף, תרנגול, כלב ואחרון החזיר. הסינים מאמינים שלפי החיה של השנה בה נולד בן אדם ניתן לאפיין אותו ולצפות את עתידו. ולרוב כשנשאלים לשנת הולדתם, הם נוקבים בשם חיה, כך שמי שבקיא בלוח הסיני יכול לחשב את גילם.

מרעה תצמח טובה ומטובה תצמח רעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מן האגדות באות ללמד אותנו מוסר השכל, ולרוב כדי להוכיח לנו שהעולם אינו רע וחסר צדק כפי שחשבנו. לדוגמה אגדה אחת כזו:

בכפר קטן בסין חי לו פעם זקן אחד, ולו בן וסוס. חייו של הזקן התנהלו ברוגע ובשקט, עד שיום אחד ברח הסוס מן האורווה.

כעס בנו של הזקן על האל ושאל בתפילה מדוע גזר עליהם גורל כה אכזר. אביו שמע את התפילה, ואמר לבנו "עוד תראה, מרעה תצמח טובה ומטובה תצמח רעה."

למחרת עם שחר חזר הסוס, ואיתו עדר שלם של סוסי בר יפהפיים. פתחו הזקן ובנו את שער האורווה וכל הסוסים נהרו פנימה. לאחר מכן שמע הזקן את בנו מודה לאל על טוב ליבו בתפילתו, ניגש אליו ואמר לו: "עוד תראה, מרעה תצמח טובה ומטובה תצמח רעה."

יום אחד, כאשר ניסה הבן לאלף את אחד מסוסי הבר, נפל ושבר את רגלו. מאוחר יותר שוב שמע הזקן את בנו מאשים את האל, ועל כן ניגש אליו ואמר לו: "עוד תראה, מרעה תצמח טובה ומטובה תצמח רעה." כמה ימים מאוחר יותר פרצה מלחמה, וכל צעירי הכפר נאלצו להתגייס לצבא, ולא מעטים מהם נהרגו בקרב. בנו של הזקן לא התגייס, כיוון שרגלו הייתה שבורה.

על כן, כפי שאמר הזקן, "מרעה תצמח טובה ומטובה תצמח רעה."

ציפור הזהב והדרקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מן האגדות נכתבו כדי להסביר פלאי טבע, כמו האגדה הבאה:

לפני שנים רבות חיה בגדה המערבית של שביל החלב ציפור זהב, ובצדו המזרחי חי דרקון, והשניים היו ידידים.

יום אחד טיילו השניים בשביל, ולפתע מצאו אבן חן יפהפייה מונחת על האדמה. שמחו השניים מאוד והחליטו לשתף פעולה וללטש אותה עד שתבריק. עמלו השניים ימים רבים, ליטשו אותה ורחצוה עד שלבסוף החזיקו בידיהם אבן מרגלית יפהפייה ונוצצת. אך האלים ובני האלמוות חמדו את האבן לעצמם, על כן ניסו לגנוב אותה מהדרקון ומציפור הזהב. אך אלו נלחמו בעבורה ולא ויתרו עליה, עד שנפלה על האדמה, וברגע שנגעה באדמה הפכה לאגם מים צלולים, "האגם המערבי". הדרקון וציפור הזהב, אשר לא רצו להיפרד מן המרגלית היפהפייה שיצרו, הפכו בו במקום להרים.

ועד היום הם מתנשאים: הר הדרקון, תלול ונישא, והר ציפור הזהב, ירוק ומעוגל, עומדים ליד "האגם המערבי" הנמצא סמוך לעיר האנגג'ואו.

האגדות בספרות הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות הסינית הקלאסית ניתן למצוא את האגדות במגוון מקורות ותצורות, מאזכורים קצרים ויבשים כאירוע לכאורה היסטורי בספרות היסטורית רשמית, ועד מעשיות מפורטות ומלאות חיים בספרים שכל מטרתם סיפור מעשיות. גם פילוסופים ושאר בעלי דעה הרבו להשתמש בספריהם באגדות שהיו ידועות בזמנם על מנת להעביר מסרים בצורה מוחשית הקרובה ללבו של הקורא. כך נפוצו על גבי הספרים אגדות שצמחו במקומות נקודתיים אל כלל סין, וכך גם נפוצו אגדות ואלמנטים שהגיעו עם הכתבים הבודהיסטים וקיבלו עם הזמן גוון סיני.

פריחת הסוגה האגדית בספרות הסינית החלה עם נפילת שושלת האן והגיעה לשיאה בתקופת שש השושלות, כאשר חוסר היציבות הפוליטי והחברתי הביאו לאסקפיזם, מה שיצר את ספרות "הסיפורים המוזרים"‏[1]. ספרות זו מתחלקת לשלושה סוגים:

  • הצגת ידיעות גאוגרפיות או מדעיות
  • הצגת ידיעות היסטוריות שנדחקו לשוליים
  • הסבר אמונות הנוגעות לשדים, רוחות ועל-טבעי ככלל.

ספרי הסיפורים המוזרים התבססו על אגדות ושמועות שהיו קיימות בשטח, ושימשו בעצמם בסיס לספרות מאוחרת יותר של "רומנים על טבעיים"‏[2] אשר השתמשו באותם גרעיני אגדות קדומים כבסיס לכתיבת סיפורי עלילה רחבי יריעה. ההפרדה בין שתי הסוגות אינה מוחלטת, ובין הרומנים העל-טבעיים ניתן עדיין למצוא ספרים המציגים אגדות, שמועות, ידיעות מוזרות ואף דיווחים ממשלתיים על אירועים שלא נמצא להם הסבר הגיוני.

רוב ספרי הסיפורים המוזרים אבדו במהלך השנים, אך עדיין הגיעו לימינו מספר ספרים, כמו גם ציטוטים רבים בספרים שונים, מהם הצליחו חוקרים ללקט גרסאות חלקיות של הספרים האבודים. השחזור הידוע ביותר הוא "שחזור סיפורים עתיקים" של הסופר הנודע לוּ שׂוּ'ן, והאוסף הגדול והמפורסם ביותר של סיפורים נמצא ב"רשומות הנרחבות של עידן טָאיְפִּינְג".

יצירות של סיפורים מוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומנים על טבעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 志怪小说 או 记录怪异 או 異聞
  2. ^ 神魔小说