סיפור עם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "סיפורי עמים" מפנה לכאן. לערך העוסק בסדרת טלוויזיה, ראו סיפורי עמים (סדרת טלוויזיה).

סיפורי עם או אגדות, הם סיפורי פולקלור נפוצים, אשר דרך הפצתם היא לרוב מפה לאוזן. בדרך כלל, המחבר הוא אנונימי ואין מקום וזמן מוגדרים. סיפורי העם, ככל יצירת פולקלור, מהווים חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של תרבות מסוימת.

סיפורי עם נהוגים ונפוצים בכל תרבות ידועה, ולרוב מכילים שילוב של מאפיינים כלל אנושיים ומאפיינים ייחודיים לתרבות בה מסופר הסיפור. דוגמה לשילוב כזה בין המקומי לכללי הינם האויקוטיפים: סיפורים הקיימים בתרבויות רבות, אך מסופרים באופן שונה בכל תרבות, בהתאם למאפייניה.

הסיפור העממי הוא ביסודו שמיעתי, נמסר מדור לדור על ידי מסרנים. המסרנים הצטיינו בזיכרון מעולה ובכושר משחק. פעולת העברת הסיפור נקראת "היגוד", והיא נעשתה בפני קהל, בסיטואציה עממית (משפחה, בית-ספר, וכדומה). המסרנים היו גם יוצרים, שהתאימו את העלילה לרוח התקופה אך נשארו נאמנים לאמצעים האומנותיים של הסיפור העממי. משמעותם של סיפורי העם נובעת מהסיטואציה בה סיפרו אותם, לא פחות מאשר מתוכנם. חוקרים רבים חקרו את הספרות העממית ומצאו שיש חוקים (יסודות) החוזרים על עצמם בסיפורי העם. חקר סיפורי העם, יחד עם אלמנטים נוספים השייכים לפולקלור, נקרא אתנופואטיקה.

חלוקה מקובלת של סיפורי העם לסוגות‏[1] היא ל:

מעשיות ואגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הסוגה הסיפורית של הסיפור העממי ניתן לחלק לשתי קבוצות: מעשיות ואגדות. ההבדל העיקרי ביניהן הוא ההקשר ההיסטורי: המעשיות אינן קשורות לזמן, מקום או אנשים מסוימים, לעומת האגדות, בהן מוגדר רקע מסוים להתרחשות.

מעשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעשייה

מעשיות הן סיפורי עם שבהם מוטיבים רבים החורגים מההתנסות היומיומית, ומוטיבים על-טבעיים שאינם ניתנים לאישור אמפירי. כמו כן, מאופיינית המעשיה בעקרונות נוספים:

  • אלמקום: המעשייה מתרחשת במרחב גאוגרפי לא מוגדר או מוגדר בכלליות גסה בלבד (לדוגמה, "מרכז אירופה").
  • אל- זמניות: המעשייה מתרחשת בתקופה היסטורית לא מוגדרת או מוגדרת בכלליות גסה בלבד (לדוגמה: "ימי הביניים").
  • אלמוניות: הדמויות במעשייה הן סתמיות ואינן מוכרות לקהל.

דוגמה למעשיות הן מעשיות האחים גרים וסיפורי חכמי חלם.

ממאפייני המעשיה: 1. אין נקודת אחיזה גאוגרפית וגם לא נקודת אחיזה בזמן. 2. אין מצפים מהקורא שיאמין שהמעשה התרחש במציאות. 3. יסודות על טבעיים. 4. הדמויות במעשיה הן טיפולוגיות, הן אינן דמויות היסטוריות, או אפילו דמויות בשר ודם- הן מייצגות תכונות/ מעמדות. 5. למעשיה פונקציות רבות- המרכזית היא הפונקציה הפסיכולוגית, פונקציה אסתטית, פונקציה חינוכית. במעשיות ישנם שני סוגים מרכזיים דומים אך בעלי שוני, מעשיית הגיבור והמעשיה הנשית. במעשיית הגיבור הגיבור הוא גבר שצריך לעבור הרפתקאות ומשימות עד להשגת ידה של הנסיכה. במעשיה הנשית הגיבורה היא אישה שעוברת הרפתקאות עד להשגת הנסיך. במעשיות הקלאסיות הנשים עושות זאת על ידי היותן פאסיביות מאוד, הן מצפות מצפות בתוך חלל סגור לנסיך שלהן.

אגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגדה היא האנטיתזה של המעשיה. היא סיפור עממי ריאליסטי בו מוגדרים וידועים לקהל המרחב הגאוגרפי והזמן ההיסטורי. לרוב גם ידועות הדמויות הפועלות, ולעתים הקהל משער דרכן את המיקום ומועד ההתרחשות. יסוד על טבעי בסיפור יתפרש כנס.

בחברה בה מסופרת האגדה חשוב כי המאזינים יאמינו שהדברים קרו במציאות. זאת כי לאגדה יש תפקיד דידקטי חשוב. למרות שאין באגדה בהכרח יסודות על טבעיים, אם יש יסוד כזה הוא מוגדר כנס. הדמויות באגדה הן של גיבורים היסטוריים, כמו משה רבנו ורבי עקיבא. ביהדות זה נקרא "ספרות שבחים (הגיוגרפיה)", ההגיוגרפיה עוסקת לרוב בשבחים דתיים. לא פעם יש אגדות הקשורות באנשים פשוטים, האגדה היא סיפור חברתי ופחות סיפור משפחתי. המספרים באגדות נוטים להיות גברים באופן מסורתי: דרשנים, רבנים וכו'.

סוגי האגדות הן: אגדות היסטוריות, גאוגרפיות, אגדות קודש. אגדות הקודש מתפצלות לאגדות שכר ועונש ואגדות ביוגרפיות. אגדות השכר והעונש מתחלקות לאגדות שכר ועונש, אגדות צידוק הדין ואגדות קידוש השם. ישנם גם אגדות ביוגרפיות, אשר פורשת ביוגרפיה שלמה של חיי הגיבור. מדובר במחרוזת אגדות, הפורשות את ביוגרפיית הגיבור או הקדוש. קיימת קונבנציה ספרותית שעל פיה נוצרות אגדות על גיבורים, לכן בתרבויות השונות הביוגרפיות של הגיבור מאוד דומות.

דוגמאות לאגדות הן אגדות המלך שלמה ואגדות הבעל שם-טוב.

צורה מודרנית שלבשה האגדה היא האגדה האורבנית, ממאפייניה: תיאור חויה מודרנית, יסודות אימה לצד יסודות קומיים, נטייה "להישבע" לעדות אישית למרות שהאגדה לא באמת קרתה למספר. הסיפורים משקפים לרוב חרדות (סיפורי בייביסיטר לדוגמה).

מאפייני סיפור העם וחוקי אולריק[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתנופואטיקן הדני אקסל אולריק שחקר אלפי סיפורי עם אירופאים, מצא כי לסיפורים אלה מאפיינים משותפים רבים המחולקים לשני סוגים: מאפיינים צורניים- שמיעתיים ומאפיינים תוכניים.

  • מאפיינים צורניים-שמיעתיים: מאפיינים המתייחסים לשפה ולצורת השימוש בה. בסיפור העממי נועדת לפן השמיעתי חשיבות רבה בשל השימוש בהיגוד, אשר אופיו וחיותו מושפעים רבות מן המודעות לשומעים. מאפיינים אלו מקשרים את חקר הסיפור העממי למדע הלינגוויסטיקה, וכן מעניק חשיבות לבחינת הז'אנרים המינוריים (פתגמים, חידות וכו') בסיפור.
  • מאפיינים תוכניים: מאפיינים המתייחסים לרקע, לעלילה ולתכונות הדמויות בסיפור.

מאפיינים צורניים־שמיעתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מן המאפיינים הצורניים-שמיעתיים המרכזיים הנהוגים בסיפורי עם הם: משחקי מילים, דו-שיח, שילוש, שאלות רטוריות, חזרות ופתגמים.

פתיחה וסיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור עם הפתיחה קצרה, ללא תיאורים, ויש לה ביטויים ותבניות קבועות. הפתיחה בדרך כלל רגועה ושלווה כדי לתת פתח להפתעה בהמשך וליצור מתח באשר להמשך הסיפור. פתיחות אופייניות לסיפורי עם הן: 'היה היה…', 'יום אחד…', 'לפני שנים רבות…', 'מעשה באחד ש…', 'פעם אחת…', ועוד.

עם הסיום מצפה לקורא סוף טוב - כל הבעיות שהועלו בסיפור נפתרות, משאלות הלב מתגשמות, והדמות השלילית נענשת.

אחידות העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור העממי מתרכז באירוע אחד, שסביבו נכתב הסיפור.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור העממי תופענה בדרך כלל שלוש דמויות (שלושה גיבורים). דמות אחת חיובית בתפקיד החכם, העני, הצדיק, הטוב וכדומה. הדמות שנייה - שלילית, בתפקיד הטיפש, העשיר, הרשע וכדומה. הדמות שלישית תהיה דמות נייטרלית, שתפקידה לפשר ולגשר בין שתי הדמויות או להכריע לטובת אחת מהן. במערכה מרכזית בסיפור תופענה שתי הדמויות המרכזיות, הטובה והרעה, כשהדמות השלישית תופיע מאוחר יותר, לעתים כשהמצב נראה תקוע, ותניע את העלילה.

תאומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירושו פיצול אחד הגיבורים לשניים: שתי דמויות שאין הבדל מהותי ביניהן. מול שני הגיבורים הללו (שהם בעצם אחד) עומד היריב (לדוגמה: אם חורגת ומולה האחים עמי ותמי, שהם גיבור אחד.)

חוק משחק המילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם חוק זה נועד למשוך את תשומת לבו של המאזין אל המספר וסיפורו. בסיפור העממי יש ריכוז רב יותר של משחקי מלים, חריזה וכדומה, מאשר בכל סיפור אחר.

חוק השאלה הרטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המספר העממי משתמש באמצעי זה כדי להביא לשינוי הטון, להגביר את המתח בהשהיה, ולשמש כרמז לבאות ("ומה, אתם חושבים, הוא עשה"?).

חוק השילוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש הוא מספר טיפולוגי החוזר בסיפור עם בצורות שונות כגון: מספר הגיבורים, המטלות שמבצע הגיבור, החזרות, התארים (לדוגמה: הנערה- טובה, יפה וחכמה) ועוד. ישנם מספרים נוספים בעלי משמעות, ביניהם ניתן לציין את 5, 7, 12 ו- 40. בנוסף לכך מופיעים צירופי המספר 3.

חזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המספר חוזר על הדברים שאותם הוא רוצה להדגיש, לדוגמה: את הגיבור הטוב והחיובי ידגיש על ידי תכונות טובות – חכם, טוב לב, ועוד. המספר משתמש בחזרות רבות, על מלים, עובדות, מעשים וכו'. החזרות הרבות מארגנות את העלילה ותורמות לתחושת הזדהות והנאה של הקורא. החזרה משמשת גם כתבנית קבועה היוצרת רציף קוהרנטי של העלילה: "אבל העני לא הסתפק במה שיש לו".

חוק הדו-שיח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הדו-שיח הוא אחד החוקים, הנובעים מהצורך להשפיע על המאזין. מכיוון שהמטרה היא לרתק את הקהל ולשתפו בעלילה - משנה המספר את קולו, ומשחק את שתי הדמויות הפועלות. לכן יהיו ביטויים כמו "אמר לה", "ענתה לו" ולא שימוש בדיבור עקיף כמו "היא סירבה לצאת".

מאפיינים תוכניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מן המאפיינים התוכניים המרכזיים הנהוגים בסיפורי עם הם מוטיבים אי- רציונליים ולרוב מאגיים, עימות ומשאלה כמוסה.

היסוד העל-טבעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקרא גם בשם מוטיב הפלא. בסיפור העממי קיימת התרחשות של נס או פלא, התרחשות של דברים מעל להיגיון ולטבע האנושי. לדוגמה: מפלצת, קוסם המגשים משאלות, פיות וכו'. מעניינת העובדה שסיפורים חסרי אחיזה במציאות לעתים נשמרים בזיכרון הקולקטיבי טוב יותר מאשר סיפורים ריאליסטיים.

חוק העימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקרא גם בשם יסוד הניגוד, יסוד הקונפליקט. בכל סיפור עם ישנם ניגודים רבים וקיצוניים. הם יכולים להיות ניגודים גילאיים בין זקן לצעיר, ניגודים מעמדיים וכדומה. הניגודים יוצרים מאבקים ועימותים בין הדמויות, בין המצבים ובין האירועים המתרחשים בסיפור.

משאלה כמוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל סיפור עם עולה משאלת ליבו של אדם פשוט ושל החברה שבה הוא חי. המשאלה מייצגת ומדגישה את בעיותיו וכאביו של האדם הפשוט, ולכן הסיפור מביא להזדהות ולתחושת שייכות. את המשאלות המודחקות של הפרט ושל החברה אפשר להעלות מן התת-מודע על ידי השלכה על דמויות בעלי-חיים, על עמים זרים וכדומה. המשאלה היא בעצם המסר שלשמו ספרו את הסיפור. פעמים רבות בהגשמתה או אי הגשמתה של המשאלה יש משום הבעת דעה לגבי טיבה וערכה של המשאלה. משאלות אותן רוצה המספר לסמן כראויות יזכו להגשמה בעוד אלו שאינן ראויות לא יוגשמו בסוף הסיפור. וייתכן שהמביע אותן ילמד על כך שלא היו ראויות מלכתחילה. הגשמת המשאלות בסיפור נועדה לתת תקווה למאזינים. סיפורי העם מהווים מעיין תיקון לעוולות ולמצוקות של חיי היום יום. סיפור עממי הוא בדרך כלל סיפור שאין יודעים מי המחבר והוא בדרך כלל סיפור קצר שיודעים אותו בעל פה וקל לספרו בלי לתכנן..

ז'אנרים נוספים בספרות עממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיתוס קיימת סברה שזהו הז'אנר הקדום ביותר. שני הסוגים העיקריים הם סיפורי האלים וסיפורים אטיולוגיים הנותנים סיבה לתופעות הטבע. המיתוס נותן מענה לצורך חשיבתי - הוא עוזר לתת הסברים לתופעות טבעיות. מענה לצורך פסיכולוגי ולצורך פולחני. המיתוסים מתרחשים בזמנים קדומים, ובמקומות שונים. יש ריבוי של יסודות על טבעיים ובזמנים קדומים אנשים חשבו שכך הדברים קרו - הייתה אמונה במסופר.

הנובלה בין סיפור קצר לרומן. בספרות עממית הנובלה לוקחת מן המאפיינים של המעשיה ושל האגדה, אך היא לא זו ולא זו. הנובלה דומה למעשיה בכך שמדובר בסיפור מורכב מיסודות רומנטיים/ ארוטיים. היא משתמשת במרכיבים ריאליסטיים, כמעט ואין יסודות על-טבעיים. את מקומם של אלה תופסת תכונה אנושית בולטת. למשל במקום שתופיע פיה כמו במעשייה, בנובלה תכונת האנוש היא שתחלץ את הגיבור מן הבעיה. לנובלות תכונות בולטות ועל פיהן הן מחולקות- נובלת חכמה, נובלה רומנטית, נובלת תרמית, נובלת שוטים.

החידה ז'אנר קטן בספרות העממית. החידה מכילה לרוב פרדוקס בולט שיש לפתרו. החידות לרוב משולבות בסיפור העממי ולהן תפקיד דרמטי. ישנם חידות סופרלטיביות, חידות מעשיות ומעשים חידתיים - מעשים אנגמטיים.

הסיפור האישי והממורט שניהם מסופרים בגוף ראשון על ידי מספר שחווה את החוויה בעצמו. ממורט - סיפור אישי שחדר אליו יסוד על טבעי. ישנם סיפורים של אנקדוטה, סיפור שמועה, סיפור חיים.

המשל אנשי דת וחינוך הבינו את הפוטנציאל שבמשלים - יכולים להכיל מוסר השכל. הסיפורים היו קיימים בתרבות והפכו למשל עם הוספת המרכיב הדידקטי. המשל הוא כלי חינוכי ממדרגה ראשונה עד היום. למשל שני חלקים, משל ונמשל. הוא לרוב מאוד קצר ותמציתי והדמויות מאוד סטריאוטיפיות. ישנה האנשה של הדמויות אשר הם בעיקר בעלי חיים.

הבדיחה והסיפור ההומוריסטי אין הבדל בין בדיחה לסיפור הומוריסטי, בדיחה היא פשוט קצרה יותר. הבדיחה היא הז'אנר הנפוץ ביותר של הסיפור העממי בימינו. פרויד העלה את המשמעויות הנסתרות של הבדיחה ומאז מתייחסים אל ז'אנר זה ברצינות. לבדיחה על פי פרויד שני רבדים, הגלוי-המשעשע, והסמוי - על מה בדיוק צוחקים. פרויד טען שההומור מאפשר לבטא את יצר התוקפנות ואת יצר המין. ישנה רמות שונות להומור מהרמה הנחותה ביותר שהיא בדיחות סלפסטיק ועד להומור עצמי שנחשב הגבוה ביותר.

הפתגם משפט תחבירי שלם המסכם חכמת חיים של החברה בנושא מסוים. פופולריות הפתגם נובעת מכך שאנו יכולים לשלבו בהקשרים שונים. ממאפייני הפתגם: חריזה, משחקי מילים, מצלולים. הפתגם שומר על צורה יציבה, הוא מכיל פעמים רבות מילות ציווי או תנאי. הפתגם הופך לעממי כאשר אנו פוגשים בו בהקשרים שונים. יש פתגמים מטאפוריים ויש שאינם. כיום נוצרים פתגמים דרך אמצעי התקשורת, דרך שירים, במסגרות חברתיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גיליון המוקדש לנושא "אגדות", משקפיים 6, מאי 1989

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הדה יזון, האסכולה הפורמליסטית במחקר הספרות העממית