אדוארד סטייכן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"דיוקן עצמי" של אדוארד סטייכן, 1902, הדפס מסטיק. הופיע במגזין "קמרה וורק" מספר 2, 1903
קבוצה של אמנם אמריקאים צעירים של בית הספר המודרני ( משמאך לימין: ג'ו דוידסון, אדוארד סטייכן, ארתור בקרלס, ג'ון מרין, חזרה: מרסדן הרטלי, לורנס עמיתי), ג. 1911, בייטס המכללה לאמנות.

אדוארד סטייכןאנגלית: Edward J. Steichen , נולד ב-27 במרץ 1879 - נפטר ב-25 במרץ 1973) היה צלם, צייר, אוצר וממונה על המחלקה לצילום במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. יחד עם הצלם אלפרד סטיגליץ הקים את המגזין לצילום "Camera Work" שפעל בין השנים 1903 עד 1917. יחד הם הקימו את הגלריה "291", שהיוותה תפקיד מרכזי בהחדרת אומנות האוונגרד האירופי לארצות הברית ולמיצוב מעמדו של הצילום כאמנות. סטייכן היה חדשן בתחום צילום האופנה, הצילום התיעודי וצילום פרסומות. הוא שירת בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה ובצי האמריקני במלחמת העולם השנייה, שם פיקד על מספר יחידות ותרם תרומה להיסטוריה של צילום המלחמות. סטייכן ביים את הסרט "הגברת הלוחמת" (The Fighting Lady) עימו זכה בפרס האוסקר לסרט תיעודי בשנת 1945. מסוף מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1962 שימש כמנהל מחלקת הצילום במוזיאון לאמנות מודרנית (מומה) בניו-יורק. במסגרת כהונתו אצר והעלה בשנת 1955 את התערוכה משפחת האדם. תערוכה זו הוצגה ב-61 מדינות, נצפתה על ידי תשעה מיליון בני אדם ומכרה שנים וחצי מילון עותקים של קטלוג התערוכה. היא נחשבת לאחת מתערוכות הצילום החשובות בהיסטוריה של הצילום.

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד ז'אן סטייכן נולד בביוונג' שבלוקסמבורג. בנם של ז'אן-פייר ומארי קאמפ סטייכן.‏[1] האב, ז'אן-פייר, היגר לארצות הברית בשנת 1880 ומארי הצטרפה אליו עם אדוארד לשיקגו ב-1881. ב-1889 עבר אדוארד בן העשר עם אחותו הקטנה ליליאן ושאר המשפחה להתגורר במילווקי.‏[2]

בשנת 1894 בגיל חמש עשרה החל סטייכן מסלול למידה של ארבע שנים בליטוגרפיה במסגרת החברה האמריקנית לאומנות במילווקי, ולמד רישום סקיצות.‏[3] בהמשך למד בעצמו ציור. ב 1895 לאחר שיטוטים רבים בחנות הצילום הקרובה למרכז האומנות בה עבד החליט לרכוש לעצמו את מצלמתו הראשונה, מצלמה מסוג "הבלש" של קודק.‏[4] סטייכן וחבריו, שכמוהו גם הם התעניינו בצילום וציור, חברו יחד ושכרו חדר קטן באחד מן המשרדים במילוואקי, תחת השם ליגת הסטודנטים לאומנות של מילוואקי. הקבוצה אף שכרה את ריצ'רד לורנס ואת רוברט צ'ד להעביר הרצאות בנושא.

סטייכן הפך אזרח אמריקאי ב-1900. הוא חתם על מסמכי האזרחות בשם אדוארד ג' סטייכן (Edward) אולם המשיך להשתמש בתעתיק שם ילדותו (Eduard) עד סוף מלחמת העולם הראשונה.

חיי משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1903 נישא לאישה את קלרה סמית ונולדו להם שתי בנות, קטרינה ומרי. בשנת 1922 הזוג התגרש. בשנת 1923 התחתן סטייכן בשנית עם דנה דסבורו גלובר שנפטרה מלוקמיה ב-1957. בשנת 1960, בגיל 80, נישא סטייכן בפעם השלישית בחייו לג'ואנה טיב, נישואיו אלה שרדו עד מותו. ג'ואנה, אשתו מתה בגיל 77 ב-24 ביולי 2010 במונטק שבניו יורק.

קריירת הצילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

השותפות עם סטיגליץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יוג'ין, סטיגליץ, קון וסטייכן מעריצים את עבודתו של יוג'ין", תצלום של הצלם הפיקטוריאליסט פרנק יוג'ין (שני מימין) ב-1907. סטיגליץ שני משמאל וסטייכן בצד ימין
פורטרט של אוגוסט רודן לצד פסלו האדם החושב, סטייכן, 1905

סטייכן ואלפרד סטיגליץ נפגשו לראשונה ב-1900 כאשר סטייכן עצר בניו יורק בדרכו חזרה מפריז למילווקי. סטיגליץ פאר ושיבח את ציורי הרקע של סטייכן ואף קנה ממנו שלוש תמונות מודפסות.

בשנת 1902 כאשר סיטגליץ הקים את מגזין הצילום "Camera Work" הוא ביקש מסטייכן את עזרתו בהקמת המגזין, עיצוב הלוגוואת גופן הכתב. ב1905 סייע לסטיגליץ להקים את גלריה 291, שהייתה בעלת תפקיד מרכזי בהחדרת אמנות האוונגרד האירופי לארצות הברית ולמיצוב מעמדו של הצילום כאמנות, והציגה תערוכה אמריקאית ראשונה שכללה בין השאר את האמנים: אנרי מאטיס, אוגוסט רודין, פול סזאן, פאבלו פיקאסו וקונסטנטין ברנקושי. סיטגליץ וסטייכן היו בין המקדמים החשובים של הפיקטוריאליזם ושל הצילום כאמנות בכלל‏‏. השניים המשיכו בשיתופי הפעולה גם בזמן כהונתו של סטייכן כמנהל מחלקת הצילום במוזיאון לאומנות מודרנית. מבין התערוכות הרבות שהעלו בולטת התערוכה "דיוגנס עם מצלמה" 1952-1961, תערוכה בה הציגו צלמים רבים את התוצאות של חיפושם, לכאורה, אחר האמת.

סטייכן החל להתנסות בצילום בצבע ב-1904 והיה לאחד האנשים הראשונים בארצות הברית שהשתמשו בטכניקת אוטוכרום של האחים לומייר. ב-1911 הוכתר סטייכן, על ידי לוסיין פוגל המו"ל של המגזין "ז'רדן דה מוד" ו"לה גזט די בון טון", כאדם שקידם את האופנה כאמנות בעזרת תצלומים. סטייכן צילם שמלות שעוצבו בידי מעצב אופנת העל פול פוארה. אלה פורסמו באפריל 1911 במגזין "אומנות העיצוב". לטענת ג'ס אלכסנדר, היו אלה צילומי האופנה המודרניים הראשונים. הם העבירו תחושה של איכויות גופניות בנוסף למראה הלבוש עצמו, כהנגדה לאילוסטרציה של האובייקט עצמו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, בה פיקד על מחלקת הצילום של חיל המשלוח האמריקני, עבר אל סגנון הצילום הישיר, אך בהדרגה חזר לצילום האופנה. בשנת 1928 צילם סטייכן את השחקנית גרטה גרבו - תצלום שהפך לאחד הפורטרטים המזוהים איתה ביותר.

מומה - מוזיאון לאומנות מודרנית בניו-יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון לאמנות מודרנית, שהוקם בשנת 1929, היה מוזיאון האמנות המודרנית הראשון שפתח מחלקה לצילום. בשנת 1940 מונה באומונט ניוהל כאוצר הצילום הראשון של המחלקה והחל לקדם את הצילום כאמנות.

בשנת 1947 התפטר ניוהול ואדוארד סטייכן נכנס לנעליו והחל לנהל את המחלקה. חבר הנאמנים של המומה לא היה מרוצה מהכיוון אליו חתר ניוהול בתערוכותיו, שלא הצליח להעלות את הצילום ממעמדו השולי בין האמנויות היפות, ליצור שוק משגשג לצלמים המובילים שקידם, ובעיקר, שלא הצליח להביא מספיק קהל לתערוכות.‏[5] התעקשותו של ניוהול להתייחס אל הצילום רק כאמנות יפה יצרה ניכור בין המחלקה לצילום לבין קהל גדול של צלמים חובבים, ובינה לבין קהילה גדולה של צלמי עיתונות, שראו בה מחלקה "סנובית".

לימים סיפר ניוהול על פיטוריו מהמחלקה לצילום במומה: "פתאום המנהל אמר לי, שחבר הנאמנים החליט למנות את אדוארד סטייכן כמנהל מחלקת הצילום. הרגשתי, שלא אוכל לעבוד עם סטייכן. כיבדתי את האיש [...] אלא שלא נראה לי, שיכולנו להיות עמיתים. זה היה עד כדי כך פשוט. העניין שלי בצילום אמנותי הלך וגבר; הוא התעניין יותר ויותר בשימושים האילוסטרטיביים של הצילום, ובמיוחד בהשפעתו הסוחפת על המוני אנשים."‏[6]

בהשפעתו רעיונות "הראיה החדשה" והבאוהאוס, גיבש סטייכן את גישתו לעיצוב תערוכות הנושא האקסטרווגנטיות שאפיינו את שנותיו כאוצר המחלקה לצילום במומה. בניגוד בולט לסוג הצילום אותו קידם בשנותיו הראשונות כצלם, יחד עם סטיגליץ והפוטו ססשן (צילום "אמנותי", יחידאי, עם נושאים קנוניים ובטכניקות צילום ייחודיות), פנה כעת סטייכן הרחק מעבר לצילום האמנותי, לעבר צילום הפרסום והעיתונות, בהם התנסה מאז שנות העשרים של המאה. צילום הדיוקנאות שהביא לו פרסום, תצלומי האופנה עבור מגזינים מובילים כואניטי פייר וווג שהפכו אותו לאדם עשיר, והעבודה כצלם עיתונות עבור הצי האמריקאי הבהירו לסטייכן את כוחו העצום של הצילום העיתונאי, הכמו-תיעודי.

בשנת 1942, עוד לפני שנבחר כאוצר המחלקה, העלה במומה את התערוכה "הדרך אל הניצחון," עליה סיפר:

Cquote2.svg

במרוצת המלחמה אספתי תצלומים וארגנתי תערוכה שנקראה "הדרך אל הניצחון". תערוכה זו היא שהציתה את דמיונם של חבר המנהלים של המוזיאון. כאן היה משהו חדש בצילום עבורם. היו בה תצלומים שהוצגו לא רק בשל ערכיהם האסתטיים. היו בה תצלומים שהשתמשו בהם ככוח, ואנשים התקהלו כדי לראותם. אנשים שמעולם לא נהגו לבקר במוזיאון, באו לראות זאת. לכן, הם באו אלי בהצעה, שאמשיך באותם כיוונים.‏[7]

Cquote3.svg

התערוכה, וזו שבאה בעקבותיה ב-1945, "כוח בפאסיפיק," (שעוצבו בעזרת הרברט באייר) כללו מסלולים מתפתלים בין הגדלות ענק של תצלומים תיעודיים, שחלקן הגיע לגודל של 3X12 מטרים, וניתלו לא רק על הקירות, אלא "מזדקרים מן הקירות ומן הריצפה ומתקיפים את הראייה".‏[8] שימושו של סטייכן בצילום כמדיום המוני, הפונה לקהל הרחב, התיישב עם נטייתו של המוזיאון לאמנות מודרנית בשנות מלחמת העולם השנייה לנצל את יוקרתו לשם "חינוך, השראה וחיזוק הלבבות וכוח הרצון של האנשים החופשיים למען הגנה על חירותם".‏[9]

בין התערוכות הרבות והמשפיעות שאצר סטייכן במוזיאון היו "קוריאה: השלכות המלחמה" (1951); ו"השנים המרות" (1962). אך התערוכה המשפיע והמפורסמת ביותר שאצר הייתה "משפחת האדם" בשנת 1955, תערוכה ענקית שכללה יותר מחמש מאות תצלומים שתארו את החיים, הלידה, העבודה והמוות ב-68 מדינות. את היצירות הציג במארג רחב, תוך התעלמות מוחלטת כמעט מהצלם האינדיבידואל ומאיכויותיו האישיות והאקספרסיביות של ההדפס האומנותי. באישור הצלמים נחתכו הודפסו ונערכו הצילומים שלהם תחת ניצוחו של סטייכן.

עבודות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטייכן כיהן בתור העורך של שנתון הצילום האמריקאי בשנת 1943 והיה אחראי על הפרסום של תמונתו של אנסל אדמס, "זריחת הירח, ניו מקסיקו", אותו פרסום אפשר לקהל לצפות ביצירה טרם כניסתה למוזיאון האומנות המודרנית ב-1944.

במהלך מלחמת העולם השנייה, היה למנהל מחלקת הצילום הימית. סרטו הדוקומנטרי, "הגברת הלוחמת", זכה ב-1944 בפרס האקדמיה לצילום הדוקומנטרי הטוב ביותר.

ב-6 בדצמבר 1963 קבל סטייכן את מדליית החירות הנשיאותית, מהנשיא לינדון ג'ונסון.
ב-1970 במהלך מופע ערב שהתרחש בזמן פסטיבל הצילום "Rencontres d'Arles" בארל שבצרפת, הוצגו תמונות של סטייכן.

סטייכן רכש ב-1928 חווה בסמוך לווסט רידינג שבקונטיקט וקרא לה בשם אמפיוג'. הוא חי שם עד מותו ב-1973. החווה הפכה לפארק הידוע בשם הפארק של טומפסון, שפתוח לקהל הרחב עד היום.

האגם אור הירח[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האגם אור הירח", אדוארד סטייכן

ב-2006 נמכר אחד מהתצלומים המוקדמים של סטייכן, "האגם-אור ירח" (1904), במחיר של 2.9 מילון דולר. היה זה אחד הסכומים הגבוהים ששולמו אי פעם על תצלום במכירה פומבית (נכון ל-2012 הוא תופס את המקום החמישי ברשימת התצלומים היקרים בהיסטוריה).

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Haskell, Barbara (2000). Edward Steichen. New York: Whitney Museum of American Art.
  • DePietro, Anne Cohen; Goley, Mary Anne (2003). Eduard Steichen: Four Paintings in Context. Hollis Taggart Galleries.
  • DePietro, Anne Cohen (1985). The Paintings of Eduard Steichen. Huntington, NY: The Heckscher Museum. (Exhibition Catalog).
  • Mitchell, Emily (2007). The Last Summer of the World. Norton. (A fictional narrative about Steichen.)
  • Niven, Penelope (1997). Steichen: A Biography. New York: Clarkson Potter. .
  • Sandeen, Eric J. (1995). Picturing an Exhibition: The Family of Man and 1950's America. University of New Mexico Press.
  • Smith, Joel (1999). Edward Steichen: The Early Years. Princeton, NJ: Princeton University Press.
  • Steichen, Edward (1955). The Family of Man: The Greatest Photographic Exhibition of All Time. New York: Maco Pub. Co for the Museum of Modern Art.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Niven, Penelope (1997). Steichen: A Biography. New York: Clarkson Potter, p.4
  2. ^ Niven (1997), p.6
  3. ^ Gedrim, Ronald J. (1996). Edward Steichen: Selected Texts and Bibliography Oxford, UK: Clio Press, p. xiii
  4. ^ Niven (1997), p. 29
  5. ^ פיליפס , כריסטופר, 2002. "כס השיפוט של הצילום", בתוך: המדרשה 5 - צילום/טקסט/אמנות, עורכת: נעמי סימן-טוב, המדרשה – בית ספר לאמנות, מכללת בית ברל, עמ' 147
  6. ^ ניוהול בראיון טלוויזיה: WXXI-TV, Rochester' 1979, transcript pages 27-28. מצוטט אצל פיליפס, 2002, שם, עמ'148
  7. ^ Eduard Steichen, "Photography and the Art Museum," in Museum Service (Bulletin of the Rochester Museum of Arts and Sciences), June 1948, p. 69. מצוטט אצל פיליפס, שם, עמ' 150
  8. ^ Ralph Steiner, in MP, (May 31, 1942), The Edward Steichen Archive, MoMA. מצוטט אצל פיליפס, שם, עמ' 150
  9. ^ ציטוטים של ג'ון היי וויטני, אז נשיא מועצת המנהלים של המומה. מופיע אצל פיליפס, שם, עמ' 150

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]