אלכסנדר השני (שליט חשמונאי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אלכסנדר השני היה אחד מנסיכי בית חשמונאי. אלכסנדר היה בנו של מלך יהודה, אריסטובולוס השני, ובעלה של אלכסנדרה החשמונאית בת דודו. ילדיו היו מרים החשמונאית (אשתו של הורדוס) ואריסטובולוס השלישי.

הגלייתו של אלכסנדר השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 63 לפנה"ס מצבה של יהודה, שעד תאריך זה הייתה עצמאית, השתנה בעקבות כיבושה של סוריה על ידי המצביא הרומאי פומפיוס. אביו של אלכסנדר, אריסטובולוס השני, ודודו הורקנוס השני, שהיו מצויים בסכסוך על המלוכה משנת 67 לפנה"ס, התייצבו בפני פומפיוס וביקשו ממנו להכריע מי מהם זכאי לשלטון. לאחר שאריסטובולוס הבין שפומפיוס נוטה לכיוונו של הורקנוס הוא ניסה למרוד ברומאים, ניסיון שנכשל והסתיים בכיבוש ירושלים על ידי פומפיוס והגלייתו יחד עם בני ביתו, כולל בניו: אנטיגונוס ואלכסנדר השני.

המרידה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר השני, נכדו של אלכסנדר ינאי, שלא השלים עם שינוי השלטון ביהודה, הצליח להימלט משבי פומפיוס, שהגלה את משפחתו לרומא ועשה את דרכו חזרה ליהודה. על פי יוספוס כמעט שם קץ לשלטונו של דודו הורקנוס השני. אלכסנדר השתלט על ירושלים ודודו הורקנוס השני ברח מהעיר. אלכסנדר לקח לעצמו את משמרת בית המקדש. אלכסנדר החל להקים מחדש את חומות ירושלים שהרס פומפיוס, אולם רומאים שגרו בעיר הפריעו לו במלאכתו. במקביל הקים כוח צבאי גדול שעל פי המקור של יוספוס פלביוס מנה עשרת אלפים רגלים ואלף וחמש מאות פרשים.

מרידתו של אלכסנדר הובילה את נציב סוריה אולוס גביניוס לצאת נגדו למלחמה, בקרב הראשון שנערך ביניהם, בסביבות ירושלים הובס אלכסנדר ונאלץ לסגת. אחרי מפלתו אלכסנדר וכוחותיו התבצרו באלכסנדריון, מכוור והורקניה שם גביניוס הטיל עליהם מצור, לבסוף אלכסנדר נכנע לגבינוס ומסר את מבצריו לידי הרומאים ובשנת 57 לפנה"ס נשלח חזרה כשבוי לרומא. גביניוס השיב את הורקנוס השני לירושלים ונתן עליו את משמרת בית המקדש (הכהונה הגדולה).

המרידה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר הצליח להימלט מרומא בפעם השנייה וניצל את העובדה כי גביניוס שהה במצרים כדי לעורר מרד חדש כנגד רומא ביהודה. כמנהיג המרד הוא גייס כוח צבאי גדול שמנה על פי המקור של יוספוס כ-30,000 לוחמים. אלכסנדר קצר מספר הצלחות כנגד הכוחות הרומאים ביהודה אולם מהלך העניינים התהפך בעת חזרתו של גביניוס ליהודה בראש צבאו. גביניוס ניסה תחילה להגיע להסכם שלום עם המורדים ושלח את אנטיפטרוס לנסות לשכנע אותם להיכנע, כשסירבו הוא תקף אותם ובקרב שהתחולל ליד הר תבור שוב הובסו באופן מוחלט כוחותיו של אלכסנדר והוא עצמו נפל בשבי. אלכסנדר נתבע לדין על ידי פומפיוס "בדבר הנזק אשר עולל לרומאים" והוצא להורג בהוראתו. ראשו הותז בגרזן בעיר אנטיוכיה על ידי מטלוס סציפיון, נציב בסוריה (וחותן פומפיוס).‏[1]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 9, ב'.