אנטיוכיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת אנטיוכיה בתקופה הרומית והביזנטית המוקדמת

אַנְטִיוֹכִיָה (טורקית Antakya` בסורית ובספרות התלמודית אנטוכיא) היא עיר עתיקה בחבל האטיי שבדרום טורקיה, שוכנת על גדות נהר האורונטס ובקרבת שפכו לים התיכון. כיום שם העיר הוא אַנְטַקְיָה ומשמשת כבירת נפת האטיי. לעתים מכונה גם אנטקיה עצמה בשם "האטיי".

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערים רבות במזרח התיכון נקראו אנטיוכיה. רובן נבנו על ידי השושלת הסלאוקית. אף ירושלים נקראה "אנטיוכיה" לפני מרד החשמונאים. אנטיוכיה זו, "אנטיוכיה שעל האורונטס" נמצאת בעמק נהר האורונטס, כ-26 ק"מ מן הים התיכון, בנפת האטיי שבטורקיה. חשיבותה של אנטיוכיה מבחינה היסטורית נובעת מן העובדה כי היא שוכנת על עורק מסחר ראשי המוביל מנמלי הים התיכון אל אזור נהרות הפרת והחידקל. העיר הקדומה השתרעה על שני עברי הנהר, אשר חוברו באמצעות חמישה גשרים, וכן על האי שבמרכזו.

היסטוריה של העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה ההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנטיוכיה בתקופה ההלניסטית

העיר הוקמה בשנת 300 לפני הספירה על ידי סלאוקוס הראשון, ונהפכה לבירתה המערבית של הממלכה הסלאוקית תחת שלטון בנו, אנטיוכוס הראשון. סלאוקוס, אשר היה אחד ממפקדי צבאו של אלכסנדר הגדול ונטל חלק מרכזי במלחמות הדיאדוכים, הקים את העיר לאחר ניצחונו על אנטיגונוס מונופתלמוס בקרב איפסוס. לעיר העניק את שם אביו, אנטיוכוס.

אל העיר הובאו מתיישבים מהעיר אנטיגוניה הסמוכה, אשר שימשה כעיר הבירה של אנטיגונוס, כמו גם חיילים מוקדונים ויהודים משוחררים מצבאו של סלאוקוס. גודל האוכלוסייה ההתחלתית של העיר הוערך כ-5,300 גברים, מה שמציע אוכלוסייה התחלתית של בין 17,000-‏25,000 נפשות, בלי להביא בחשבון עבדים ואת האוכלוסייה המקומית. עד לסוף התקופה ההלניסטית בעיר, תצמח אוכלוסיית העיר ותהפוך את העיר לאחת הגדולות בעולם ההלניסטי, יחד עם אלכסנדריה ורומא.

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחריט עתיק של חומות העיר אנטיוכיה
המצור על העיר אנטיוכיה בזמן מסע הצלב הראשון
המדינות הצלבניות בלבנט
אנטיוכיה כפי שראה אותה אברהם אורטליוס במאה ה-16

פומפיוס צירף את העיר לאימפריה הרומית בימי מסעו במזרח הקרוב בשנת 64 לפנה"ס. העיר קיבלה מעמד של "עיר חופשית" (Civitas Libra), והפכה למקום מושבו של הנציב הרומי בסוריה. תחת השלטון הרומי הייתה אנטיוכיה לעיר השלישית בגודלה באימפריה‏[1], כאשר השנייה הינה אלכסנדריה. יש אומרים[דרוש מקור] כי בתקופות מסוימות הייתה אנטיוכיה שנייה במעמדה ובחשיבותה אך לרומא. אוכלוסייתה עמדה על מספר מאות אלפים, ולעתים עברה את חצי המיליון נפשות, בשיא פריחתה במאה הרביעית לספירה.

קיסרי רומא בנו את אנטיוכיה, והפכו אותה למטרופולין. קיסרים רבים בנו בה מבני ציבור מרהיבים ארמונות וכנסיות. טיבריוס, קליגולה, טריאנוס, אדריאנוס, אנטונינוס פיוס, קומודוס, אורליאנוס וקונסטנטינוס היו בין הקיסרים אשר שהו באנטיוכיה תקופות ארוכות, והשקיעו בבנייתה. הרומאים בנו באנטיוכיה אמות מים, תיאטרון, מרחצאות, וארמונות. אף הורדוס נמנה עם הבונים באנטיוכיה, בשל האוכלוסייה היהודית המשגשגת בעיר זו.

כנתיב מסחר ראשי הייתה העיר מקום מפגש לאנשים מתרבויות שונות, כמו גם מקום נופש מועדף על הקיסרים, ובסיס ליציאה למלחמה כנגד הפרתים, או אף כנגד היהודים במהלך המרד הגדול. הקיסר יוליאנוס שהה באנטיוכיה במהלך שנת 362 לספירה. אנטיוכיה הייתה כבר אז למרכז משגשג של הנצרות, אשר יוליאנוס עשה ככל יכולתו להכריתה. הקיסר שהה באנטיוכיה על מנת להכין את מלחמתו כנגד הסאסאנים, ובה בעת כתב בה את כתביו הידועים בהם ביקר את הנצרות. יוליאנוס ציווה לסגור את הכנסיות באנטיוכיה, אך לא היה ביד פקודה זו מלמנוע את הפיכתה לעיר נוצרית, כאשר רוב אוכלוסייתה בתקופה זו כבר הייתה שייכת לדת הנוצרית.

התקופה הביזנטית והמדינה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נסיכות אנטיוכיה

הקיסר קונסטנטיוס השני הקים בעיר קתדרלה מתומנת, אשר נהרסה ברעידת אדמה בשנת 526. רעידת אדמה נוספת החריבה חלקים ניכרים מהעיר בשנת 528. השושלת הססנידית הפרסית כבשה את העיר בשנת 540. הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון כבש אותה מחדש, ובנה אותה מחדש בהיקף קטן יותר, תוך שהוא קורא לה "תיאופוליס". אך איבד אותה למוסלמים בשנת 636.

העיר, אשר נקראה עתה אנטקיה (انتاكيّة) נותרה בידיים ערביות עד 969 כאשר נכבשה מחדש על ידי הקיסר הביזנטי ניקפורוס השני פוקס. העיר אבדה שוב לטורקים הסלג'וקים בשנת 1085, אך שלוש עשרה שנה לאחר מכן נכבשה על ידי הנוצרים, במהלך מסע הצלב הראשון, ונעשתה לעיר הבירה של "נסיכות אנטיוכיה" בה שלטו הנוצרים במשך 170 שנה, עד שנכבשה על ידי הסולטאן הממלוכי בייברס בשנת 1268. בייברס הרס את העיר באופן כה יסודי, עד שהיא איבדה את מעמד הבכורה שלה באזור לטובת עיר הנמל איסכנדרון (אז "אלכסנדרטה").

אנטיוכיה והנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיוכיה הייתה במה לאירועים חשובים בראשית ההיסטוריה של הנצרות. בעיר זו השליח שאול התרסי הטיף לראשונה בבית כנסת, וכאן נקראו המאמינים בישו "נוצרים":

"25 וַיֵּלֶךְ בַּר־נַבָּא מִשָּׁם אֶל־טַרְסוֹס לְבַקֵּשׁ אֶת־שָׁאוּל וַיִּמְצָא אֹתוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־אַנְטְיוֹכְיָא׃ 26 וַיִּהְיוּ ישְׁבִים יַחַד בַּקְּהִילָּה שָׁנָה תְמִימָה וּמְלַמְּדִים עַם רָב אָז הוּחַל בְּאַנְטְיוֹכְיָא לִקְרֹא אֶת־הַתַּלְמִידִים בְּשֵׁם מְשִׁיחִיִּים׃" (מעשי השליחים, פרק יא, פסוק 25-26).

באנטיוכיה הוחלט על ידי פאולוס ופטרוס, ובר-נבא כי ניתן להמיר לנצרות גם עובדי אלילים, וכך הפכה הנצרות מכת יהודית לדת אוניברסלית הפתוחה לכל, ללא הבדל של מוצא ואמונה דתית קודמת.

כאשר התפשטה הנצרות הפכה אנטיוכיה למושב אחד מחמשת הפטריארכים המקוריים (הפנטרכיה), ביחד עם הפטריארכים של ירושלים, אלכסנדריה, קונסטנטינופול ורומא. סינודים (כינוסי כנסייה) רבים נערכו בעיר, (כעשרה מהם במאה ה-3) ובהם הוחלט על עקרונות הבסיס של הנצרות, אל מול רעיונות כהמינות האריאנית והמינות המונופיזיטית. כיום מהווה העיר את מקום המושב של הפטריארך מאנטיוכיה הן של הזרם הקתולי והן של הזרם האורתודוקסי.

אנטיוכיה והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים היוו חלק נכבד מאוכלוסיית אנטיוכיה מתחילת יישובה. יוסף בן מתתיהו מעיד על גודלה היחסי של קהילת יהודי אנטיוכיה:‏[2]

"היהודים הם עם מפוזר ומפורד בכל קצוות תבל...ועל כֹּל גדל מספר היהודים היושבים בסוריה, כי היא הארץ הקרובה אליהם, ויותר מכולם עצמו המונות היהודים בעיר אנטיוכיה"

מכיוון שהיהודים היו בין מייסדי העיר, הרי שניתנו להם זכויות אזרח כבר מההתחלה, על ידי סלאוקוס הראשון‏[3][4](להבדיל מערים אחרות בהן לא היו זכויות האזרח של היהודים מובנות מאליהן, והוויכוח על רקע זה גרם לסכסוך דמים, כגון אלכסנדריה וקיסריה). יוסף בן מתתיהו טוען שכל מלכי סוריה לאחר אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס), נתנו ליהודים "לשבת בעיר לבטח" וזה מה שהביא למספרם הגדול‏[2]. כראיה לכך שזכויות היהודים בעיר הן עתיקות ועדיין מקוימות בימיו, הוא מביא את העובדה, שבפקודת סלאוקוס, מקבלים היהודים, שאינם רוצים להשתמש בשמן שיוצר על ידי גויים, סכום כסף מראשי הגימנאסיון, כתמורה לעלות שמן מתוצרת יהודית‏[5].

משערים[דרוש מקור] כי באנטיוכיה אירע המעשה הידוע בחנה ושבעת בניה ויש האומרים[דרוש מקור] כי אוצרות המקדש שבזז אנטיוכוס אפיפנס הועברו לאנטיוכיה.

במהלך מלחמות היוונים עם המכבים, שימשה אנטיוכיה בסיס לכוחות היוונים שנשלחו אל יהודה, כגון כוחותיו של דמטריוס אשר נלחם עם יונתן החשמונאי. תפקיד זה בדיכוי מרידה ביהודה ישוב על עצמו בימי המרד הגדול[1]

לאחר כיבוש ממלכת יהודה על ידי פומפיוס וכישלון המרד של המלך החשמונאי אריסטובולוס השני, נשבה גם בנו, אלכסנדר השני. ראשו הותז בגרזן באנטיוכיה על ידי מטלוס סציפיון, נציב בסוריה (וחותן פומפיוס)‏[6].

בתחילת המרד הגדול, זמן קצר לאחר הגעתו של אספסיאנוס לסוריה (66-67 לספירה), "התלקחה המשטמה ליהודים בלב כל יושבי העיר", אז בחר אנטיוכוס, בנו של ראש קהילת יהודי אנטיוכיה, להסית את התושבים נגד יהודי העיר, כשהוא מאשים אותם במזימה לשרוף את עירם. עלילת הדם הביאה להתנפלות על השכונה היהודית ולטבח שהתפשט גם לשאר ערי סוריה‏[2]. עם סופו של המרד (70 לספירה), בזמן שטיטוס ערך את חגיגות הניצחון בערי החוף, פרצה אש באנטיוכיה, ששרפה את השוק והארכיון. אנטיוכוס, שכבר המיר את דתו בהפגנתיות בזמן הפרעות, ניצל את ההזדמנות והאשים את יהודי העיר במעשה, כאשר התושבים הסורים-יוונים מוכנים להאמין וממהרים לטבח נוסף. ההתנפלות הופסקה על ידי הציר הרומאי, שחקר וגילה שהמציתים היו בעלי-חוב שניסו להיפטר מחובם‏[7]. לאחר דיכוי המרד ביקשו תושבי אנטיוכיה שאינם יהודים מטיטוס אשר עבר בעירם לחגוג את ניצחונו, כי יתיר להם לגרש את היהודים. טיטוס סרב: "הן עיר-אבותיהם חרבה ולא אוכל להגלותם שמה. ואי זה המקום, אשר ירצה לקבלם?". אזרחי העיר פנו אליו בבקשה נוספת - להרוס את לוחות-הנחושת עליהם היו נחקקו זכויות היהודים. טיטוס סירב גם לכך‏[8].

האגדה מספרת[דרוש מקור] כי הכרובים שנגנבו על ידי טיטוס מבית המקדש הושמו בשערי אנטיוכיה.

בשנת 1175 ביקר בנימין מטודלה בעיר, ומצא בה כעשרה יהודים העוסקים בזגגות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנטיוכיה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ג', פרק ב', ד'.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז', פרק ג', ג'.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, ג', א', 119.
  4. ^ רומן וילק, יהודי סוריה הסלווקית, דוקטוראט 1987 בהנחיית אריה כשר, עמ' 45-24
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, ג', א', 120.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק ט', ב'.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז', פרק ג', ד'.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז', פרק ה', ב'.